גמלה-עט
עיתון
אינטר-עטי
של גמלאי
היום ומחר
פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש ולקוראים חפצי דעת
הקוראים מוזמנים להוסיף מידע באם חסר ולתקן את
השגוי והכל במידה ושפה מתוקנת.
נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לעורך. גיליון מספר 30
בעריכת משה בר-יוסף
2015–08–14
מה בגיליון –
בשער הראשון –שער המים - ההיסטוריה של ההשקיה בטפטוף : צבי בן-חץ-מניסיוני האישי/ דן בניהו -אולי
הטפטוף התחיל בעין גדי?(מועתק) / תמונות ממצגת של יפתח בן-אשר/ דר שמואל דסברג- ההיסטוריה של
השקייה בטפטוף/ טפטפות ?בספר משנת 1954/ מ. בר-יוסף-סיכום ביניים/ דוד סדן
-דברים לזכרו של יהודה זהר ז'ל. ומדור חדש-מה נשתנה דר יאיר ישראלי ההיסטוריה
של השקיית בננות בטפטוף בעמק-הירדן על קצה המזלג...
יאיר ארנר ההיסטוריה של אימוץ שיטת ההשקיה בטפטוף בענף ההדרים
בשער
השני –שער הזוטות –על חתימות של טפסי-אשל /מילים ומיילים /
( מועתק ) AB Keener Small Genetic Change Yields
Edible Corn
בשער
השלישי-לקראת חודש אלול חודש
הרחמים והסליחות –
משה
בר-יוסף -הפקטור העלום- בפירושו של רשי
את הפסוק הפותח פרשת עקב.
בשער הראשון
בעקבות רשימתו המעניינת
של ד'ר יורי לשם על מאמר שכתב ציזיק עוד בטרם הפך הטפטוף – לאחת התרומות הגדולות
של ישראל לחקלאות העולם (גמלה-עט 29) קיבלתי מחברי צבי בן- חץ את התגובה הבאה, המתחברת
לזרם הזיכרונות של איש עין גדי- דלהלן שהעתקתי
מגיליון 1031 של חדשות בן עזר.
כותב צבי -לעניין הטפטפות, יכול אני
להעיד שבמחצית השנייה של 1962,רעייתי היקרה לאה ואנכי שרתנו בנח"ל ובמסגרת
תקופת ההיאחזות שרתנו בבארותיים - עיזוז – בשם הרשמי, הנמצאת על הגבול המצרי
בסביבות ניצנה.
היתה זו תקופה משעשעת למדי ובין היתר בגלל התעסוקה החקלאית שבה עבדנו
והיא: חפירת תעלות ובורות למערכת השקייה תת קרקעית במטע שקדים על פי תכנונו
של שמחה בלאס, שאף נהג לבקר תכופות במקום.
למיטב זכרוני בקצה המערכת לא הייתה טפטפת אלא צינורית פתוחה. המשימה
המרכזית שלנו לאחר השלמת המערכת הייתה חפירה חוזרת ונשנית של הבורות בהם
נטועים עצי השקד ,חשיפת הצנרת ופתיחת הסתימות. המכסה הייתה 50 בורות ליום והזריזים
שבינינו גמרו את המיכסה בשעה וחצי וחזרו להיאחזות.
לי לפחות, היה ברור שהניסוי נכשל אך אין ספק שלשמחה בלאס יש חלק
בפיתוח מערך הטיפטוף.
דן בניהו (בניס)
אולי הטפטוף התחיל בעין גדי?
בעקבות זיכרונות לפר, שיש בהם
איזכור להשקייה בטפטוף בעין גדי, חשבתי שכדאי להרחיב את הסיפור. זה בנוסף לאירוע
של הדלקת המשואה שאליו הוזמן המהנדס רפי מהודר, שהוכתר כממציא הטפטפת ע"י
הוועדה.
מטבע הדברים להצלחה הזו יש הרבה
אבות וכך רצוי להתייחס לסיפורי הראשונים על הטפטוף.
אני מעביר לך שני קבצים:
מה שכתבתי לפני שנים אחדות
לאפיק" כתגובה לזיכרונות של אלי רון.
מבוא לראיון עם בנו של שמחה בלאס
עם קישור לראיון שבסרטון.
הערה: בסרטון יש הסברים נוספים
למה לא הקמנו את מפעל הטפטפות בעין גדי ולמה הוא הוקם דווקא בחצרים.
בברכה,
בניס
אלי שלום,
בגיליון האחרון של ה"אפיק"
הזכרת את נושא הטפטוף בהקשר של הטפטפות הראשונות בגן הנוי [שדרת הטספסיות שליד חדר
האוכל הישן]. אני מבקש להרחיב מעט את הערך "השקייה בטפטוף בעין גדי".
אני מבקש לציין שכל מה שאכתוב
אינו מסתמך על תיעוד אלא על הזיכרון שלי בלבד. הזיכרון האנושי אינו קבוע והוא משתנה
עם השנים וכנראה שכך גם זיכרוני.
הכותרת שבחרתי: אולי הטפטוף
התחיל בעין גדי?
הייחוד של עין גדי היה באותם
ימים [שנות ה 50] – אקלים נוח המאפשר הבכרה של הגידולים החקלאיים באיכות גבוהה.
החיסרון הגדול היה ועודנו שטחי
קרקע מצומצמים וקשים לעיבוד בגלל השיפועים החזקים והאבניות שלהם.
כבר בשנים הראשונות עלתה אצל
אנשי חבל הנגב בסוכנות היהודית ההצעה לפתור את בעיית הקרקע בעין גדי על ידי גידול
ירקות וגפנים בהידרופוניקה.
שיטת גידול זו, של צמחים בבריכות
ביטון ממולאות בחצץ שבהן מוזרמות תמיסות מזון, פותחה ע"י הצבא האמריקאי
במלחמת העולם השנייה על מנת לספק ירקות לחיילים ששירתו בבסיסי הצבא באיי האוקינוס
השקט. מיותר לומר שאיים אלה היו חשופים וללא קרקע וללא צמחייה.
השיטה הובאה לארץ ע"י מאיר
שוורץ מקיבוץ חפץ חיים כפיתרון לגידול ירקות בשנת שמיטה.
ההידרופוניקה אכן יושמה בעין
גדי, תחילה בחלקה קטנה במשטח מתחת למרפאה הקיימת ובהמשך בהיקף גדול בשטח הדרומי
ליד הפלטו הראשון סמוך לכביש הראשי כביש 90.
תוצאות הניסוי הזה היו שניתן
לגדל ירקות בכמות ובאיכות, ללא קרקע אלא שהוצאות הגידול ובעיקר ההשקעה הגבוהה לא
עמדו במבחן הכלכלי.
חפשנו דרכים ליישם את הרעיון של
שימוש בתמיסות מזון לגידול צמחים בקרקע החצצית שלנו.
כתוצאה מניסיונות הפיתוח של
ההידרופוניקה ולימוד הטכנולוגיה של גידול צמחים בתמיסות מזון, חיפשתי דרכים ליישם
את הרעיון של שימוש בתמיסות מזון לגידול צמחים בקרקע החצצית שלנו.
בסוף שנות ה-50 פיתח המהנדס שמחה
בלאס את הטפטפת שנועדה כהגדרתו לפתור את שאלת המחסור במים, שעלתה כבר בשנים
הראשונות של המדינה. חשוב לציין שבלאס, מתפקידו כמנהל תה"ל, היה ממתכנני
ומבצעי "המוביל הארצי" וכבר אז היה מודאג מבעיות המחסור במים של המדינה
בדרך.
הטפטפת של בלאס תוכננה להיטמן
באדמה בעומק של חצי מטר במטרה למנוע התאדות של המים מפני השטח.
הניסיונות של בלאס לגדל צמחים
המושקים בטפטפות התבצעו בעיקר בנטיעות של הקרן הקיימת בנגב, ללא הצלחה.
עלתה אצלי המחשבה שניתן לנצל את
הטפטפות של בלאס וליישם את הרעיון שהתפתח מההידרופוניקה להשקות את קרקע עין גדי
החצצית בתמיסת מזון. מקריאה בספרות מקצועית נודע לי על שימוש שנעשה בחממות באנגליה
בטפטפות מתוצרת "טייפון". הכנתי הזמנה ופניתי למיכה הילב ז"ל,
שניהל את איזור הערבה במשרד החקלאות ולפני זה היה מפקד היאחזות עין גדי. ממיכה נודע
לי על האכזבות של שמחה בלאס במטעי הקק"ל בבארותיים. "למה שלא תנסה עם
השיטה שהוא פיתח?" דברי מיכה.
התחברתי לבלאס ובעזרת תקציבים
ממשרד החקלאות הקמנו חלקת ניסיונות של דונם וחצי שמוקמה בפלטו הראשון.
הגידול היה עגבניות שגודלו
בקיטום, כפי שמגדלים עגבניות בחממות, והצינורות עם הטפטפות אשר חוברו למיכל דישון
נטמנו באדמה בעומק של מספר סנטימטרים.
הצלחת הגידול היתה מפתיעה בכמות
הפרי שנקטף ובאיכותו. זכינו באותה עונה לביקורו של שר החקלאות חיים גבתי, שהתרשם
מתוצאות הניסוי ועודד את בלאס להמשיך בו.
ניסוי מוצלח זה היווה את פריצת
הדרך לשיטת הטפטוף, שמכאן התפשטו הניסויים לערבה ולנגב, והשאר ידוע.
חשוב לציין שני חברים יקרים שהיו
איתי בניסוי הראשון ואח"כ המשיכו והתמידו: הלל סופר ז"ל ויהודה זוהר
ז"ל [יהודה ניהל באותן שנים את שירות השדה במשרד החקלאות] – שללא תרומתם
לתנופת הפיתוח של הנושא בעין גדי ואח"כ בערבה ובנגב ספק אם היה מגיע
אח"כ ליישום חקלאי ותעשייתי בנטפים חצרים כפי שהגיע.
ראוי לציין בדיעבד את פריצת הדרך
הזו אולי כתרומה חשובה שלי ושל עין גדי לחקלאות בעולם ולכלכלה בישראל.
נשאלת שוב ושוב השאלה מדוע לא
קמה נטפים בעין גדי?
אני חושב שבזמן שההצעה הוצעה לנו
ע"י בלאס התפרנסנו טוב מאוד מהחקלאות שלנו.
אפשר למנות בוודאי סיבות נוספות
כמו קוצר ראות של הפוטנציאל של השיטה מחוץ לעין גדי, ריחוק וחוסר ידע בהקמת תעשייה
ועוד.
בחצרים, לעומת זאת, צמח המפעל מתוך מצוקה כלכלית
שאיימה באותן שנים על המשך הקיום של הקיבוץ במקום, ואילצה אותם להעמיד בראש סדר
העדיפות שלהם הקמת מפעל תעשייתי.
נכתב מהזיכרון של דן
בניהו [בניס]
================================
באתר עין גדי יש 2 סרטונים המפגישים חבר עין גדי עם בנו
של שמחה בלאס (מומלץ)
הקדמה לסרטון על ראשית הטפטוף
הסיפור מוקדש לפורצי הדרך לשיטת
הטפטוף שאינם עימנו: שמחה בלאס, שי בלאס, יהודה זהר והלל סופר.
בשנותיו הראשונות של קיבוץ עין
גדי הקדשנו הרבה מחשבות ויוזמות למציאת תחליפים לקרקע, שהיתה במחסור. כל היוזמות
האלו זכו לגיבוי ועידוד של הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות.
בסוף שנות ה-50 הוקמה, בסיוע
הסוכנות ובהדרכתו של מאיר שוורץ מקיבוץ חפץ חיים, חלקת ההידרופוניקה. בעקבות
הניסיון בהידרופוניקה נולדה היוזמה לעשות צעד נוסף קדימה.
באמצעות השיחה ביני לבין שי בלאס
מתוארים האירועים שקרו בשנת 1961, שהביאו לפריצת הדרך שהיתה בעין גדי. וכל מה שהיה
אח"כ כתוב בתולדות החקלאות והתעשייה שהתפתחו בארץ בהמשך.
דן בניהו [בניס]
=========================================
פרופ' יפתח בן אשר העלה
לרשת מצגת שהכין על השקיה בטפטוף ובה
סיכום קצר של פרקי הראשית :
The implementation of Drip/Trickle irrigation started In 1954/6 by
manufacturers and growers ( Blass & Netafim) but attracted the attention of the
scientists in the Faculty of Agriculture in Israel only 10 years later.
The paper that brought drip irrigation to the lounge of the world was
published by S. D. Goldberg and M. Shmueli (1970) Transaction ASAE 13:38-41 . The
paper demonstrated the effect of drip irrigation on: yield improvement, high
frequency irrigation, water and salts distribution and even included a
preliminary yield-water modeling.
ועוד
מתוך המצגת של יפתח בן אשר
הערת העורך- רשימתו של ד'ר לשם על ההיסטוריה של הטפטוף הובאה על ידי
דר ג'רי סטנהיל לידיעתו של ד'ר שמואל
דסברג שהוא מהגמלאים הוותיקים של המכון
לקרקע ומים במנהל המחקר החקלאי ועסק במשך שנים במחקרי השקיה בהדרים (ניסיון נורדיה
המפורסם) ובעקבות כך קיבלתי מד'ר דסברג את הרשימה –התגובה הקצרה הבאה .
ההיסטוריה של השקייה בטפטוף
דר שמואל דסברג
בשנת 1999 יצא לאור בהוצאת Springer ספר בשם drip irrigation על ידי שמואל דסברג ודני אור. הפרק הראשון עוסק
בהיסטוריה של השיטה. להלן סיכום בעברית.
הרעיון של השקיה בטפטוף התעורר אצל חקלאים
רבים במקומות שונים בעולם שהבחינו שעל יד ברז מטפטף או נזילה כלשהיא יש צמיחה רבה
של גידולים שונים. פיתוח של הרעיון הזה למערכת השקיה התאפשר רק עם "המהפכה
הפלסטית" אחרי מלחמת העולם השנייה. אחד הפיתוחים הראשונים היה בגידול עגבניות
בחממות בדרום אנגליה בשנים 1945-1948. בספר שלנו הבאתי ציור מתוך ספר אנגלי משנת
1954 של מערכת השקיה כזאת הכוללת: צינורות גומי, עם טפטפות מפלסטיק דמויות בורג
ליד כל צמח עם ספיקה של 1-2ליטר לשעה, עם מיכל להזרקת דשן למערכת! זה היה פיתוח של
חברת Cameron-Blass Ltd .
השתמשו גם בטפטפות "ספאגטי" , צינורות בקוטר של 1 מילימטר באורך שונה עם
ספיקה קבועה של חברת Volmar Hanson מדנמרק (שיטת Volmatic).כל
זה כעשרים שנה לפני ההמצאה של שמחה בלאס בארץ.
הוא רשם פטנט על טפטפת מבוך מפלסטיק ב 1963 .האם היה קשר בין בלאס לBlass ? לא ברור. שמחה בלאס עשה ניסיון עם טפטפות כאלה בצינורות פלסטיק
קבורים בעומק של כ20 סנטימטר. זה לא הצליח
בגלל סתימות משרשים ואדמה. יהודה זוהר ז'ל היה הראשון שפרס צינורות עם טפטפות על
פני השטח וזו הייתה הצלחה. מאז הייתה התפתחות מהירה. חברת נטפים ואחריהם חברות
נוספות בארץ התחילו לפתח טפטפות נוספות ולהפיצם במערכות השקיה. דן גולדברג וקבוצתו
ערכו ניסויים וקידמו את השיטה בארץ. בעקבות זה, בשנים 1968-1970החלה גם התפתחות
מהירה של שיטת הטפטוף בארצות הברית ובאוסטרליה. הכנס הראשון על השקיה בטפטוף נערך
בארץ ב 1971והציגו בו 24 עבודות, ב 1974 נערך כנס בינלאומי ב San Diego (84 עבודות) ואחר כך נערכו כנסים בFresno ב1985 (160 עבודות)
ובאוסטרליה ב1988. אמנם הפיתוח הטכנולוגי ושכלול מערכות ההשקיה נערכו בחברות
ההשקיה בארץ ובארצות הברית. בארץ רוב
השטחים המושקים הם בטפטוף אבל ברחבי העולם
רק כ2% מכלל השטח המושקה. השיטה כלכלית רק כשיש מחסור במים, מחירו גבוה
וחלוקתו מבוקרת וכשמחיר התוצרת החקלאית גבוה.
====================================================
פרופ גרי סטנהיל –העביר לי את המידע על
השקיה בשיטה דומה באנגליה
Attached is the
illustration of the Cameron-Blass trickle irrigation system installed in a
glasshouse tomato crop in England during the 1950’s. It appears in a
book: PLANT CLIMATE AND IRRIGATION edited by Sidney A. Searle Chichester Press,
Chichester, 1954.
יד לראשונים-
יהודה זהר ז'ל 1928-1993
דוד סדן, איש שירות השדה, לשכת הדרכה נגב
יהודה גדל במשפחה שקיימה רפת-חלב ליד ירושלים, למד בתלמודי תורה עד
גיל ארבע-עשרה, ושירת בהגנה, בפלמ"ח ובצה"ל. את לימודי החקלאות, עם
התמחות בתורת הקרקע, סיים ב- 1959. יהודה פיתח וקידם נושאים רבים בחקלאות,
ובייחוד בחקלאות אזורי המדבר והערבה; אבל, בחקלאות ישראל ובתורת ההשקיה הוא ייזכר כמיישם
הראשון והמקדם המתמיד של שיטת ההשקיה בטפטוף. כ"נביא-מיישם" הוא
"כפר בתורה המקובלת של משטר המים הרצוי בקרקע ובכך גרם להוצאת הטפטפות ממחשכי
הקרקע אל אור היום".
בסדרה של ניסויי-שדה מקוריים ונועזים בהן את שיטות ההשקיה התת-קרקעית
והטפטוף בגידול ירקות, והתוצאות הובאו בחוברת מטעם שירות-השדה נגב.
אחד-עשר משפטי הסיכום (והמסקנה) באותה חוברת מלמדים על עובדה, שקשה
למצוא כמותה בספרות מחקרית: איך, לאחר שנות דור (1963 עד 1993), רוב המסקנות
מאומתות במחקר ובמעשה החקלאי. על חלק מן המסקנות, שנכתבו ב- 1967 חלקו רבים ממדעני
ההשקיה ומומחי החקלאות דאז.
כאשר יהודה הציע לנסות ולהשקות מטעים נושאי פרי בטפטוף, כדי
"לבחון תגובת מטע בוגר לצמצום שטח ההרטבה" - הועלה החשש בדבר הלם
("שוק") בשל העברת המטע מהמטרה לטפטוף. ב"תוצאות" המבחן ציין
יהודה, כי "באשר לשוק" בהעברת המטע משיטת השקיה אחת לאחרת - זה גרם
'שוק' למדריכים ואולי לנוטעים, אבל לא לעצים".
מאז ועד שנמצאו לטפטוף "אבות" רבים - התבטאו רבים, ביניהם
חלק מעמיתי וחברי הטובים, בספקנות לגבי סיכויי ההשקיה בטפטוף. למשל: 'אם הוא
(הטפטוף) לא יהיה טוב לפרדסים - הוא ימות מיתת נשיקה". וזאת למרות שכבר אז
השקו בערבה - כמעט רק בטפטוף.
אבל חדירת הטפטוף לפרדסי מישור החוף נתעכבה הרבה שנים. ביזמתו של
יהודה זהר נטע משק סעד, בשנים 1970 – 1972, כ- 300 דונם אשכוליות עם השקיה
בטפטוף. הפרדס הזה הניב יבולי-שיא במשך כל השנים וגם כיום. ההדרים בנגב מושקים,
רובם ככולם, בטפטוף. אלפי דונמים ניטעו בשנה האחרונה ב"לב הנגב", ולא
עלה על הדעת להשקותם אלא בטפטוף!
הסגנון הנקוט ברשימה זו הוא, כמובן, שלי בלבד, ואינו אפייני כלל
ליהודה זהר, יהודה היה עניו, כפי שציין ש. בלאס (1) "צנוע... שראה זהר למרות
הכישלונות". הוא היה ממעט בדברים, ולצערנו – גם בפירסומים. ישום רעיונותיו,
ומעשיו בהדרכת חקלאי הנגב והערבה – יעידו עליו יותר מכול. יהודה היה אדם שסירב
להתפשר עם עקרונות ולהסתגל ל"נורמות המקובלות". אבל הוא לא היה
אנטי-ממסדי, כי ה"כנגד" שלו היה במובן של תמיכה ולא של התנגדות. לא
הכרתי רבים כמותו, שפירגנו גם לעמיתים וגם ליריבים מקצועיים.
מקורות -בלאס שמחה (1973) ב: מי מריבה ומעש, פרק 70: "מדוע
איחרו פעמי הטפטוף?", פרק 71 "היתרונות האגרו טכניים של
הטפטוף ותורתו המקורית של יהודה זהר".
================================================================
סיכום ביניים לטפטוף –גמלה-עט- גיליונות 29 ו-30
משה בר-יוסף
ראשית ברור שהנושא לא מוצה
ואני מחכה לתגובות נוספות ובעיקר לזיכרונות של אנשי משאבי שדה שללא הירתמותם
לפיתוח התעשייתי של הטכנולוגיה הזו ספק באם היו טורחים להזכיר שהיו עוד בעלי
חלומות שחלמו טיף וטוף.
אבל כפי שכבר נאמר בעניין זה ובעניינים רבים דומים להצלחה אבות רבים
ורק הכישלון יתום ובפרקטיקה והרי השקיה והספקת מים לצמחים היא עניין פרקטי בעיקרו,
שאלת ראשוניות החולם ואפילו מי שמעמידו לניסוי חממה הרבה פחות חשובה לדעתי משאלה
קשה פי כמה והיא-כיצד קרה שלמרות שהשיטה פורסמה תחילה כבר ב 1954 רק בשנת 1970
התחילה האקדמיה לעסוק בה- וזה נכון לגבי הפקולטה וזה נכון לגבי
הטכניון וכנ'ל לגבי וולקני. ובמקרה של
וולקני יהודה זהר ז'ל אומנם לא היה איש וולקני אבל הירבה להגיע לשדות
וולקני בגילת וכפי שכתבתי מניסיוני האישי היה יהודה אורח קבוע ב 1959 בחדר
שהיה משותף לו ולדני שמשי ז'ל ויבדל לחיים
ארוכים ד'ר יעקב אמיר.
ואני מניח כי גם היום יש נושאים אחדים ולאו דווקא בתחום ההשקיה אלא
בתחומים אחרים הקשורים לפרקטיקה החקלאית המונחים כאבן שאין לה הופכין בחוברות
טמונות בספריות ובגוגל שבעוד שנים יצטערו שלא נגשו לאמצם בסמוך להמצאתם.
ובעניין הראשוניות ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, כדאי להזכיר כי
כבר במאה שלפני הקודמת מספר חוקרים גרמנים שונאי יהודים ( בטרם יכלו לתעל שנאתם
לישראל) הרבו לעסוק בנושא שקיבל את הכותרת המצלצלת BABEL
OR BIBLE ועיקר מטרתם הייתה לקעקע את תרומת היהודים
לתרבות המערב באמצעות הנחלת התנך והבבלונים הללו הרבו לטעון לקדימות חוקי חמורבי
וביסוס חוקי התורה על המסורת השומרית . כמובן היה להם בסיס ארכאולוגי שכלל את פענוח
כתב היתדות שנמצא חרוט על לוחות חרס רבים שהתגלו אז. ואכן פענוח חוקי חמורבי איפשר
השוואת טקסטים תנכיים לטקסטים שומריים קודמים יותר אך היו גם הבדלים גדולים בתוכן
ובסדר ובעיקר חוקי התורה הגיעו לידי האירופאים כבר עם תרגום השבעים במאה השניה או
השלישית לפני הספירה ואילו היו הגרמנים מחכים לפענוח לוחות החימר השומריים חוקי
חמורבי והמסורות היהודית- נוצרית שהייתה הבסיס לקיומם התרבותי של עמי אירופה
והמערב בכלל , ספק באם היו מגיעים אליהם ואם היו מגיעים זה היה כנראה רק וכמעט
אלפיים שנים מאוחר וגם אז באופן הרבה יותר
מוגבל וחלקי ממה שקיבלו דרך התנך..
וללא קשר ואולי כן, מזרחן גרמני פרסם ממש לאחרונה ספר שבו הוא טוען
שבמזמורי תהילים משוקעים קטעים שמקורם בכתבי אוגרית הכנעניים וסביר שהוא צודק כי
השירה כולל שירת תנך מבטאת את הנוף ואת השפה של תושבי האזור, לדורותיהן. אבל איני מכיר אף אדם שיעמוד ליד מיטת חולה
וינסה להתמודד עם הלא נודע והכאב בקריאת שירת אוגרית. ואף כי יש כמובן סיבות
רבות נוספות להתפעל משירת אוגרית וללמוד על אורחות חיי תושבי הישוב הנמצא בצפון
סוריה ליד לטקיה . ונשאר להתפלל ולאמר תהילים שדעאש וכוחות השחרור המוסלמיים
הפועלים נגד אסד לא יהפכו גם את המעט שנותר שם מאוגרית לאיי חורבות.
ונראה לכן כי הנטיה לגרוע מחשיבות
התרומה שבהמצאת הטפטפת אינה ייחודית לקילוחי מים.
ואף כי מבחינה מחקרית חשוב
להזכיר את הטיפטוף הדק של רעיונות מוקדמים דוגמת הרעיון היפה שצמח אצל ציזיק
ושל ממציאים אחרים באנגליה -אין בכך כדי להמעיט מגדולת הישגי המהנדס שמחה בלס ושל
בנו ושל האגרונומים יהודה זהר ושל מנחם שמואלי ז'ל ושל חברי האחזויות ומשקים שניסו
תחילה ונכשלו וניסו שוב והצליחו להוכיח לכל העולם כי הטכנולוגיה והמודל העסקי של
אנשי משאבי- שדה - נטפים יש בהם ברכה
עצומה לגידולים ומגדלים רבים בארץ ובעולם.
ובעקבות אנשי המעשה צעדו אנשי
תאוריה כגולדברג, ברסלר רוסו ואחרים שביססו את התחום והפכוהו יחד עם מומחי קרקע
כדסברג ושלהבת ושוב רשימת השמות אינה שלמה ואני מתנצל על המצוינים וודאי ששמותיהם
נשמטו מידיעתי אף שתרומתם הייתה רבה וחשובה.
ובזכות כולם הפכה שיטת ההשקיה הזו מטפטוף דק לסילון ענק מבוסס
מדע המזין פיות רבים בתעשיות ההשקיה
ובשדות המושקים בארץ ובעולם. ובזכות
הטפטוף שמה של ישראל ושל החקלאות והתעשייה הישראלית נישא בפי כל ובמיוחד אצל שכנינו ממזרח ומדרום
המצליחים להפריח שטחי חולות ומדרונים צחיחים
שהשקיתם ללא טפטוף הייתה מחייבת הזרמת כמויות מים חסרות.
ואף שנכון ששיעור ההשקיה
בטפטוף ברחבי העולם עדיין נמוך יחסית אבל היקף השטחים הולך וגדל בהתמדה והמחסור בטפטוף אין ליחסו לחיסרון
השיטה אלא לסיבות סוציולוגיות וכלכליות
שדבר אין להם עם יעילות ותרומת השיטה.
וכך למשל בטקסס היכן שמצב המים בשנים האחרונות קטסטרופלי עדיין משקים
גידולים רבים בהצפה ולא בגלל חסרונות הטפטוף אלא בעיקר בגלל זכויות מים מסורתיות
שאינן מעודדות חקלאים שם לחסוך במים על ידי השקעות בתחום ההשקיה בטפטוף.
אני מקווה כי נתמיד לעסוק בנושא הטפטוף בגיליונות הבאים עד שנמצה
הנושא ,אך בינתיים כינסתי מעט ביוגרפיות של אנשים שהיו מעורבים בהמצאה ובהטמעת
הטכנולוגיה הזו שהיא ללא ספק מהתרומות הבולטות של מדינת ישראל לחקלאות העולם.
ואגב כך
חוזר ומציע להקים פארק מיוחד –פארק הטפטפת –בו תונצח ההיסטוריה של המפעל הציוני החשוב
הזה ששינה את פני החקלאות לא רק בארץ אלא בארצות רבות רחוקות וקרובות כולל בארצות
השכנות שנוטות לשכוח ולהשכיח כי ישראל
תרמה רבות לרווחתן ואפשרה להן לפתח חקלאות מצוינת לאחר שאימצו את שיטת ההשקיה
בטפטוף.
וכדאי לדעתי
להקים את פארק הטפטפת בסמוך לנתיבות דווקא,
מקום שהתפרסם בזכות המים הקדושים שחצרות רבנים משווקים בבקבוקי פלסטיק
ממוחזרים. ויהיה בכך איזון הולם בין מים
למים בין מים שרק מאמינים תמימים נהנים ממנו למפעל מים שכל העולם הצמא למים צומח
ופורח בזכותו.
============================================================
=============================================
ומכאן למדור חדש=מה נשתנה= שבגיליון
זה מתחבר לנושא הטפטוף אבל ככלל מטרתו להציג לקוראים התפתחויות בתחומי מחקר
ובתחומים אחרים שגמלאים היו עדים להם בתחום בו עסקו לאורך שנים.
ההיסטוריה של השקיית
בננות בטפטוף בעמק-הירדן על קצה המזלג...
דר יאיר ישראלי
חוות ניסיונות בבננות, צמח, עמק הירדן
שיטת ההשקיה המסורתית של הבננות בעמה"י, משנות ה-20 ועד לשנות
ה-70 (של המאה ה-20), הייתה בהצפה באגנים מפולסים ("ערוגות"). המים
להשקיה נשאבו מהירדן, מהירמוק וישירות מהכנרת, ונשפכו לערוגות בספיקות גבוהות (ככל
שהערוגה התמלאה מהר יותר, כן השתפרה אחידות המנה). הערוגות היו רחבות, 7-6 מ',
ונטעו בהן שתי שורות בננות.
הובלת המים אל השטחים הייתה בתעלות בטון ובתעלות עפר, וההפסדים
"בדרך" היו רבים. נהגו למלא את ערוגות הבננות מידי 5 עד 7 ימים בהתאם
לעונה ולזמינות המים; במנה של 95 עד 135 מ"מ להשקיה והכמות השנתית בפועל
הגיעה ל-5000 מק"ד ואף יותר לשנה. ולא עוד, אלא שכל הגידולים במחזור
בעמה"י (תירס, אספסת, גידולי מספוא, פרדס וכו') הושקו אף הם בהצפה, משום
שהשטחים והמערכות הותאמו לשיטה זו ושימשו לחילופין גם לגידול בננות. ההשקיה בהצפה
הייתה כרוכה ביישור שטחים ובניית הערגות ע"י ציוד מכני כבד; תחזוקה יקרה של
מאגרים ותעלות; פיזור ידני של הדשן והזבל; הדברת שפע העשבייה, וניקוי הערוגה
מגזעולי הבננה ומהעלים (לאחר הקטיף) כדי לאפשר מילוי מהיר של המים בערוגה. פינוי
הגזעולים והעלים גרם להפסד של כמחצית מהחומר האורגני שנוצר במטע. עם זאת, התפוקה
של המטעים המושקים בהצפה הייתה הגבוהה ביותר הידועה באותם הימים.
בשנות ה-50 וה-60 הושקע מאמץ רב ע"י צוות הנסיונות בבננות
בעמה"י בראשות דניאל זיו ז"ל (אשר יחד עם שמואל סטולר ייסד את מחקר
הבננה בעמה"י) במציאת אלטרנטיבה להשקיה בהצפה. הכוונה הראשונית הייתה לפתור
את בעיית ההשקיה בשטחים בהם הטופוגרפיה ותכונות הקרקע לא התאימו להכנת ערוגות.
המאמץ התמקד לכן בשולי העמק, בחלקות מדרוניות וקרקעות קלות. מאוחר יותר הוסבה
תשומת הלב גם לחלופות להשקיית אדמות המישור. הניסויים הראשונים התמקדו בהשקיה
בהמטרה מתחת לנוף. חלופה זו פותחה על-ידי דניאל בשנים 1972-1965 ופיתוחה נמשך
ע"י החתום מטה משנת 1973 ואילך. נקצר כאן ונאמר שכאשר למדנו, עם השנים,
להקטין את ספיקת הממטירים (ולעבור אפילו למתזים) ולצופף את הממטירים עצמם ואת
ההשקיות לתדירות של אחת ליומיים, השתפרו מאד ההישגים בהשקיית בננות בהמטרה ובמתזים;
אולם שלושה חסרונות ליוו את השיטה: איחור מסוים במועד הפריחה ובהתמלאות הפרי
והקטיף כתוצאה מהצינון ההתנדפותי, הפסד מסוים במי השקיה כתוצאה מהתנדפות ישירה
ומזרימה עילית וכמה חסרונות אגרוטכניים (עשבייה; הפרעות בעבודה; מחלות הפרי כאשר
מגיעים אליו נתזי מים). יש לציין עם זאת, שבחלק משטחי עמה"י ניתן לגדל גם
היום בהצלחה בננות מושקות במתזים, במנת מים העולה ב-10% בלבד על המנה בטפטוף,
ובתוצאות חקלאיות טובות (כאשר ההשקיה ניתנת אחת ליומיים והדשן ניתן באמצעות מי
ההשקיה).
עם זאת, שיטת ההשקיה העיקרית כיום היא הטפטוף ונקדיש לה את השורות
הבאות.
ניסוי ראשון של טפטוף בבננות בעמה"י הוצב ע"י דניאל זיו
בחוות הנסיונות בצמח בשנת 1963. דניאל קרא למערכת "טפטפות בלאס" אבל
אינני סבור שיש בכך רמיזה על הממציא, אלא על מקורן. היו אלה טפטפות מבוססות
צינורית המכונה "ספגטי" שנטמנו בקרקע לאורך שורת הבננות
("ננס", בערוגות). הטיפולים היו השקיה בנפח 95 מ"מ בכל השקיה (כל 5
ימים בשיא הקיץ) או 75 מ"מ; וביקורת מושקית בהצפה במנה הגבוהה. הניסוי היה
קצר, 3 קטיפים בלבד, והתוצאות לא היו מלהיבות (ובמנה הנמוכה היו אפילו מאכזבות).
דניאל (שקרא להשקיה בטפטוף "הנטפה") סיכם את הניסוי בציינו א) בעיות
טכניות מרובות (הסתמות טפטפות; תפקוד לקוי וכו'); ב) הצורך בהתאמת שיטת הדילול; ג)
בעיות של חימום יתר של הקרקע; ד) בעיות המלחה.
באביב 1967 נטע דניאל מטע ניסוי חדש, הפעם בטפטפות "נטפים"
ו"נען", שאינן טמונות בקרקע. הונחו שתי שלוחיות משני צידי השורה, המרווח
בין הטפטפות על השלוחית היה 1מ', וספיקתן הנקובה 3 ל"ש. ההשקיה ניתנה אחת ל-5
ימים (על-פי הנהוג בהצפה...) במנה המקובלת בהצפה ובמנה פחותה ממנה, כדי לבחון
אפשרות לחסוך במים. הדשן ניתן בפיזור ידני באזור המורטב לאורך קו הטפטפות. ניסוי
זה הוקדש ללימוד התפשטות הרטיבות בקרקע (יצירת "בצל הרטבה"); התפשטות
המלחים; טמפרטורת הקרקע בהשקיה בטפטוף (בהשוואה להצפה); פירוס השורשים וקצב הופעת
העלים, אולם הניסוי לא נמשך כסדרו משום שהתברר שמי ההשקיה בעמק הירדן מכילים טין
וחומר אורגני רב ואינם מתאימים להשקיה בטפטוף ללא סינון מתאים.
התקדמות ההשקיה בטפטוף נעצרה לזמן מה, עד שנמצא הפתרון לסינון המים
על-ידי איש שרות השדה של עמק-הירדן אמק'ה כנרתי, אשר בנה מסנן חצץ מתאים. בשנת
1971 ניטע בחווה ניסוי להשוואת השקיה בטפטוף, בהמטרה ובהצפה. בדו''ח ראשוני שנרשם
ב- 1971/2 תאר דניאל את הידע שנרכש עד לאותה שנה. באותה עת השקו בננות ב 18-17
מ"מ ליום לדונם בשיא העונה ודניאל כתב שכנראה לא נוכל לחסוך מים בטפטוף, אבל
צפויים לטפטוף יתרונות חשובים של הקדמה, שיפור באיכות הפרי, הארכת חיי המטע (אולי)
ויתרונות אגרוטכניים של ניקיון בעשבים ואפשרויות תנועה במטע.
בשנת 1973 הלך דניאל לעולמו ואני גויסתי לשרת במלחמת יום הכפורים -175
יום; והניסוי המכריע שנפתח בחוות הבננות נשאר זמנית "יתום". כששבתי
לעבודה קבלתי את האחריות על ניסוי זה ועל המשך פיתוח ההשקיה בבננות בעמה"י.
יש לזכור שהבננה הייתה הגידול המוביל, ולכן גידולים רבים בעמק "נאלצו"
להשתמש בשיטת ההצפה, למרות שלא התאימה להם במיוחד. בהדרגה נבנה סביבנו
"לחץ" ונדרשתי לתת תשובה ברורה, אם אפשר לעבור להשקיה במערכות סגורות
(טפטוף והמטרה) או הכרחי לשמר את ההצפה.
יחד עם נמרוד נמרי שותפי לעבודה, נכנסנו לבדיקה מזורזת של תדירות
ההשקיה ומנות המים; המרווחים בין הטפטפות לאורך השלוחית; ספיקת הטפטפות; הדישון
באמצעות מי ההשקיה ונושאים רבים נוספים (ראה האיורים הנלווים).
בשנת 1975, עוד טרם הסתיימו הניסויים, ניתן מצידנו "האור
הירוק" למעבר להשקיית הבננות בטפטוף, ובשנת 1981 הסתיימה למעשה ההשקיה בהצפה
בעמק. זו הייתה העזה וראיית הנולד ואפילו מעט חוצפה... במקביל התרחשה גם החלפת הזן
מ"ננס" ל"זיו" וגרנד ניין; והכנסת השימוש בשתילי תרבית רקמה
והענף שינה את פניו.
מערכת הטפטוף המקובלת כיום בבננות התייצבה על 3-2 שלוחיות לשורה, עם
טפטפות במרווח 50-40 ס"מ זו מזו; בספיקות נמוכות. ההשקיה ניתנת מידי יום,
ולעיתים גם מספר פעמים ביום. מנת המים בשטח פתוח היא כ- 2200 מ"מ לשנה, ובבית
רשת כ- 75% מהמנה הנ"ל (כ-80% מהמטעים נטועים כיום בבתי רשת).
בנוסף לכך, המעבר להשקיה בטפטוף הביא אתו מספר "הפתעות" שלא
צפינו מראש. הפחתת מנות המים הפחיתה את העודפים, ומערכת הניקוז התת-קרקעית הפרושה
בכל עמק הירדן נשמרת עתה "יבשה" במרבית חודשי השנה. הבעיות השכיחות של
עליית מי-תהום נעלמו ואינן.
עם הזמן נמצא שהחריש העמוק, שבהשקיה בהצפה לא היה ניתן להסתדר בלעדיו,
נעשה מיותר. מסתבר שעיקר הידוק הקרקע נגרם למעשה על-ידי מי ההשקיה בהצפה, שהשקיעו
את החרסיות והטין אל השכבות העמוקות יותר ואטמו אותן. ללא הצפה הוסר הצורך בו.
בדומה לכך, אין אנו מוצאים יותר תגובה למנות הזבל האורגני המרובות
שהיינו מגישים בעבר. נראה שגם בתחום זה, הזבל האורגני "תיקן" למעשה את
מה שקלקלה ההצפה; ובאין הצפה ואין פינוי גזעולים ועלים, ומיחזור החומר האורגני
מתקיים במידה רבה מעצמו, ניתן להסתפק במנות זבל מופחתות.
ונסיים בהדגשה, שהשינוי בשיטת ההשקיה חייב לימוד מחדש של מרבית
הפעולות האגרונומיות והיה צורך להתאימן לשיטה החדשה. ומאחר שאנחנו עוסקים כל העת
בשינויים, הרי שהשאיפה להתאמה ולהתחדשות של שיטות הגידול אינה מסתיימת לעולם.
ד'ר יאיר ארנר
ההיסטוריה של אימוץ
שיטת ההשקיה בטפטוף בענף ההדרים
לטפטוף בהדרים היו ניסויים שונים שבתחילתם כשלו כולם ולא צלחו להוכיח
את יתרונות השיטה על פני השיטות המסורתיות של המטרה או התזה.
הרצון לעבור לטפטוף נבע
מההצלחות בגידול הגפן. שני ניסויים כמעט חופפים התבצעו בשרות שדה שורק, בקיבוץ גבעת
ברנר, ובמחוז חדרה, בקיבוץ שפיים בשנות 1967- 1971. ניסויים אלה כשלו להוכיח את
היתרון של הטפטוף על פני ההמטרה. יתרה מכך, שיטת ההמטרה בניסויים אלה נתנה תוצאות
טובות משל ההשקיה בטפטוף. בדיעבד, כיום, ברורה לנו הסיבה לכישלונות, ואנסה בהמשך
להסביר את הסיבות לכך.
הכישלון בשנות השישים המאוחרות ותחילת השבעים היה כה צורב, שכאשר
התחילו בניסויי "נורדיה" המפורסמים (השקיה ודישון בשמוטי במערכת המים) ב
– 1978 מנעו מהחוקרים להתקין גם טיפול של טפטוף שיבחן בשנית את האפשרות לקבלת
תוצאות שונות מן העבר, לעומת המטרה ומתזים. בניסויי "נורדיה" הוברר לחלוטין
ששימוש במתזים אינו נופל משימוש בהמטרה והוא תלוי בראש ובראשונה במשטר הדישון.
נושא הדישון היה כה חשוב ודומיננטי עד אשר היו מספר אנשי מקצוע שציינו שהדישון
עשויי להחליף מנת מים.
בשנת 1982 החל ניסויי גדול מאד בטפטוף בפרדס עמק חפר שד"ר בן עמי
ברבדו הוליך אותו. בניסויי זה הבחינו שהטפטוף יעיל ביותר להשקיית הדרים ויש צורך
להבחין במרחק בין הטפטפות, מס' השלוחות לשורת עצים ותדירות ההשקיה (מס' פעמים
בשבוע). בניסויי זה, כמדומני, נשברה ההתנגדות המוחלטת של אנשי שרות שדה לשימוש בטפטוף בהדרים.
זמן מועט לאחר הניסויי הזה, נערכו ניסויי לבחינת מליחות המים על התנהגות עצי הדר
כשהבחינה מתבצעת בטפטוף והתזה. גם בניסויי זה הסתבר שטפטוף עדיף על פני השיטות
האחרות ומאפשר לא רק קבלת יבולים גבוהים והתנהגות עצים מטיבה אלא גם בקרה מדויקת
ביותר למתן המים שהפכו עם השנים למצרך יקר.
ממועד זה ואילך עברו מרבית מגדלי הדרים לשיטת השקיה בטפטוף למרות שהיו
כאלה שהתקשו להאמין בשיטה ונהגו לרכוש מתזים. כיום, כמדומני אין רכישה של מתזים
למטעים מסחריים וכל ההשקיה מתבצעת בטפטוף, לרב בשלוחה אחת ורק במקרים יוצאי דופן ב
2 שלוחות לשורה.
הכישלון והצלחה בטפטוף:
הניסויים הראשונים שבחנו השקיה בטפטוף לעומת המטרה, העתיקו את הנוהג
שבהמטרה לטפטוף. באותה העת, פתיחת וסגירת המים התבצעה מכאנית, ידנית או לפי קוצב
מים שאינם מאפשרים גמישות מרבית כפי שניתן לקבל במחשבי השקיה לחקלאות. וברור היום שטפטוף
מחייב את השימוש במחשב השקיה ובמערכת דישון אוטומטית המבוקרת ע"י המחשב.
עוד התברר כי השקיה בטפטוף משנה את הארכיטקטורה של השורשים בעץ מנפח
גדול ורחב בהמטרה לנפח קטן ומוגבל בטפטוף. השינוי הארכטוקטוני הזה של מערכת
השורשים חייב גם שינוי בסדר השקיה שונה
לחלוטין בטפטוף לעומת המטרה. יתרה מכך, בעוד שבהמטרה ניתן היה לדשן לעיתים רחוקות
במרוצת השנה הרי שבטפטוף נפח המים הקטן הניתן למערכת השורשים מצריך דישון רציף
לפחות לאורך כמה חודשים במרוצת הגידול על מנת לאפשר קליטה ובניה של חומרי מזון
בעץ. דישון בלתי רציף בטפטוף יגרום לכך שבהשקיה שבה לא ינתן דשן, המים ידחקו את
המלחים, כולל מינרלים, אל מעטפת הרטיבות כאשר השורשים אינם קולטים את הדשן (מליחות
ומעכבים שונים). ברור לנו, שבנפח הרטבה קטן שורשי ההדרים קולטים במהירות את
המינרלים השונים ומשאירים נפח זה ללא מינרלים. רק דישון רציף ימלא חלל ההרטבה
במינרלים הדרושים ויהווה מקור זמין אף לזרחן שבהשקיה בהמטרה איננו מצליחים לשפר את
קליטתו. אי קליטת דשן בטפטוף יבוא לידי ביטוי במהירות יחסית וגורם לדיכויי והאטת
צימוח. מאידך, בהמטרה, השורשים פרוסים
בנפח קרקע גדול שבו מצויים מינרלים וחומר אורגני מהתפרקות חומרים אורגניים בקרקע.
מינרלים אלה מזינים את העץ לאורך תקופה יחסית ארוכה ולכן הדישון יכול להתבצע במספר
פעמים בודד.
ההסבר לכישלון או הצלחה בטפטוף קשור לחלוטין להבנה כיצד צריכים לנהוג
בשיטות השקיה שונות. מרגע שבו הובן המנגנון הפזיולוגי והקרקעי יתרון שיטת הטפטוף
על פני המטרה לא הוטל בספק והשיטה אומצה בהתלהבות רבה.
================================================================
שער הזוטות
משה בר-יוסף
על אש'ל וטפסים
חתומים
בידיעה שדלהלן המספרת על טופס האשל של האסטרונאוטים
האמריקאים לא ברור באם הם מילאו הטופס לאחר שחזרו או תוך כדי הרחיפה בחללית. מהניסיון
הישראלי (ראה להלן) אני נוטה לשער כי האשל מולא במהלך הרחיפה. כי התהליך
הזה של תוספת שכר בעזרת השם הוא כנראה עניין רחפני מאוד ואמזון שהחליטה לאחרונה
לאמץ רחפנים למשלוח הטובין לבתי הלקוחות צריכה להוסיף גם מערך רחפני למילוי טפסי האשל
באם טפסים כאלה קיימים עדיין כפי שהיו בימי טרום גמלאינו.
Buzz Aldrin’s 1969 trip to the moon was just like any other business
trip, expenses forms and all.
The former astronaut posted his “travel voucher” for his trip to space on Twitter which shows that Aldrin claimed $33.31 for
a journey from Houston, Texas, to the moon and back. The voucher itemizes each
detail of Aldrin’s travel arrangements, with a “government spacecraft” noted
among government aircraft and automobiles used on the trip. “Government meals
and quarters furnished for all above dates,” the voucher states. Another tweet
from Aldrin showed that all the astronauts on Apollo 11 had to sign a customs form upon their return to Earth from the moon.
Arriving in Honolulu, Hawaii, on 24
July 1969, Aldrin, Neil Armstrong and Michael Collins declared they had brought
back “moon rock and moon dust samples”.
According to the form, none of the
astronauts suffered from illnesses other than air sickness or the effects of
accidents. It was “to be determined” whether they contracted any diseases while
on the moon. Aldrin also tweeted a photo of the Apollo 11 astronauts in biological isolation garments, which they wore so that lunar dust wouldn’t infect
people on Earth. According to Aldrin, the rags used to wipe the moon dust were dropped in the ocean “so the
poor underwater creatures got our moon germs instead”.
עד שאתייחס בבדיחות דעת לטופס האשל שאסטרונאוטים מילאו
לאחר יציאתם בתפקיד למסעם לירח אזכיר עניין רציני פי כמה שהייתי מעורב בו בנוף
ירחי בוואדי היורד ממעלה אדומים ליריחו . לא זכרתי את התאריך אבל את האירוע זוכרים
וודאי כל מי שהלך אז במסע וחי היום. היה זה מסע קצר אותו הוביל סרן עודד שכנעי ז'ל
בליל ירח מלא. היו אלה הימים הקשים של
חדירות חוליות הפתח מירדן לכיוון ערי הגדה של מילואים אינטנסיביים שכללו מארבים
בלילות ומרדפים בימים והגדוד בו שירתתי התייצב לירידה לקו בבסיס הימ'ח במרכז הארץ.
בשעות הצהריים המוקדמות הגיע האוטובוס שעמד להסיענו לאתר האימונים בטרם תפיסת הקו.
הנהג התחיל לנסוע ובהגיענו סמוך לירושלים עצר בתחנת דלק וירד למסעדה שהייתה שם. הסתבר
שהיה רעב ועודד ז'ל שהיה מ'פ ביקש ממנו
לוותר על האוכל כיוון שהיינו חייבים לבצע
חפיפה עם היחידה שהתאמנה לפנינו כדי לאפשר להם לרדת בטרם ערב לקו. הנהג התעקש שהוא
רעב והתיישב בהתרסה באחד משולחנות המסעדה.
עודד חזר ופנה אליו והנ'ל המשיך לאכול, ולאחר הפצרה נוספת חזר עודד
לאוטובוס התיישב בכיסא הנהג והתחיל להסיע אותנו באוטובוס בו ישבנו לכיוון מעלה
אדומים. כעבור כמה דקות נסיעה שמענו צופרים, הסתבר שהנהג הזעיק את משטרה ואלה פתחו
במרדף אחר האוטובוס שנחטף לטענת הנהג. וכשהשיגו אותנו הגיש להם עודד בשלווה רישיון
תכף של חברת אגד לנהיגה באוטובוס של החברה והסביר לשוטרים את הבעיה והם הבינו נדו
בראשם כמזהירים כביכול , העלו את הנהג על האוטובוס וכעבור דקות מעטות היינו כבר
בחפיפה עם היחידה אותה החלפנו. בתום האימון שנמשך ימים מעטים התארגנו למסע לילי
ממעלה אדומים למשטרת יריחו אותו הוביל עודד ז'ל שהיה סייר מעולה. תוך כדי צעדה והאזנה לטרנסיסטורים של אותם ימים שמענו
בנוף ירחי לא פחות משל הירח את ארמסטרונג מכריז על הצעד הקטן והצעד הגדול ועצרנו לרגע
מלצעוד והבטחנו לעצמנו כי נזכור את האירוע ואת המקום בו קלטנו אותו.
ולא ידענו שכמה
מהצועדים עמנו אז לא יזכו לחוות לא את שנת הארבעים לאירוע אלא אפילו את החודש
הראשון לצעדה ההיא. יהי זכרם ברוך ונמשיך ונזכרם כל עוד אנחנו זוכרים .
וכמה משפטים בענייני
מילוי וחתימות על גליונות השל.
לאחר למעלה מעשור מאז פרישתי לגמלאות אני יכול להעיד
שמבחינתי אחד היתרונות המובהקים של היותי גמלאי זה הפטור מחתימה על גיליונות האשל.
כעת מותר לי גם לספר כי טפסי האשל גרמו לי
תמיד לבעיה קשה . וחוששני כי היה בהם משורשי הרעה של החוויה הישראלית שללא ספק
הקרינה בדרכים רבות על מוסריות החברה שלנו. מחד אשל היה חלק מהשכר והוא ניתן בהתאם
לדרגה ומעמד ועוד קריטריונים שרבים טובים ופחות טובים ממני ידעו לנצלם כתוספות שכר
. אבל תוספת המשכורת האשלי גרם לי מבוכה רבה כיוון שלא הייתי בנוי לצ'זבט בתכיפות
ובסדר חודשי ולכן נהגתי וזאת למרות שהאמרכלית לא פסקה להבהיר לי כמה נזק כספי
גרמתי לעצמי בגלל אי מילוי טפסי האשל בזמן,
למלא את הטפסים רק אחת לכחצי שנה ואז בבת
אחת לכל התקופה שעברה ולמרות שהפסדתי סכומים לא מבוטלים השיטה הזו התאימה לי כי
הנחתי שלא מצפים ממני לזכור במדויק את השעה בה חזרתי מנסיעה ארוכה ביום ג חמישה
חודשים קודם.
===========================================
מילים ומיילים
שלחתי הזמנה ללינקדין לחבר וותיק דר נעם זליגמן והוא חזר
אלי
ג'וזף שלום – אני דינוזאור – לא קשור ל
Linkedin לא ל-Facebook,
לא ל-.Whatsup.
ובתשובה לנעם -נעים לקבל מייל מדינוזאור במיוחד היום שבו קראתי שצוציק אינדיאני בצפון אמריקה
בן 8000 שנה הפך לסיפור גדול בנייצר לאחר שהפיקו מגוויתו חומצת גרעין באיכות שאיפשרה את ריצוף הגנום של הצוציק . דינוזאורים בני 70 מיליון שנים
על אחת כמה וכמה.
איני בטוח באם
אתה מכותב על גמלה-עט , בכל אופן אני מעביר לך את הגיליונות האחרונים
(27.28) מתוך תקווה ובקשה שתתרום כמה סיפורים שרק אתה יודע על קולגות שלא
מיצרים יותר כמותם דוגמת קופיש ואלרן זל.
ובהזדמנות זו אספר לך סיפור קצר על בנו של אלרן ז'ל
זה שהפך לימים לכדורגלן. יום אחד זרקו אותו מבית הספר וראיתיו כשנכנסתי
למסעדה שהייתה בצריף העץ של המכון. הנער היה כבן 15 ושאלתי אותו מדוע הוא לא
בבית ספר ותשובתו הייתה הוא לא צריך-כיוון שהוא יודע הכול. בלעתי הלשון ולפני
שהחזרתיה למקומה הוא פונה אלי ושואל איך נוצר החלל בפיתה. ברגע הראשון חשבתי שהוא
ניצח בנוק אאוט (הייתי דוקטורנט ומורה בתיכון וזה מכשילני בשאלה פשוטה וקשה-לאחר
דקה אזרתי את ניסיוני בהוראה והסברתי לו. ומאז הפכתי השאלה הזו לשאלת מפתח
בשיחות עם מדענים כולל דגולים ועוד אנשים שמושג אין להם באם החור מקדים לבצק או
לאחר האפייה ולא זה ולא זה.
אבל זו רק דוגמה
לשאלה דומה כיצד הופך הערק המהול ללבן ועל ערק ודיון בשאלה הגורלית זו ביליתי פעם ערב שלם בחברת נשיא אוניברסיטת צוקורובה בטורקיה,
שהזמינני למסעדה מפוארת. וכשהמלצר
מזג את המים לערק והנוזל הפך ללבן שאלתי את הנשיא איך ממים צלולים וערק צלול
הופכים בערבוב לעכורים .
והשאלה נפלה עליו כמכת ירח והוא גילה לי שהוא שותה
ערק מאז התבגר ואף פעם לא נתקל בשאלה זו. ובקיצור הנשיא הזמין ושאל המלצר
והמלצר לא ידע ואמר שישאל את המלצר הראשי וגם הוא לא ידע והזמין את בעל המסעדה
ובעל המסעדה לא ידע אבל גילה לנו שיש להם את המסעדה עשרות שנים ומזגו שם
חביות רבות של ערק והרבה מים ותמיד זה יוצא עכור והודה במבוכה שמעולם לא שאלו אותו
את השאלה הזו
והייתה לי הזדמנות להסביר לנשיא לבעל המסעדה
ולמלצר הראשי את סוד העכירות וכעת שנים לאחר האירוע עלה על דעתי שאולי ארדואן
שמע זאת ובגין כך העכיר את יחסו עמנו. כי כבוד בטורקיה הוא עניין חשוב וניתן
להטביעו רק עם ערק מהול ועכור.
ונעם שאל– ואתה כן יכולת להסביר למה הערק נעשה לבן עם תוספת מים??
עם הקשר בין גודל המיקרו-טיפות ויציבותם באתנול ובמים, השמנים האתריים עם תכונות
מיוחדות שלהם באתנול ובמים. אחרי כל ההסברים, אני קיבלתי את התופעה כתהליך מעל
בינתי המוגבלת בכימיה ופיזיקה!
ןהןסיף גם אתה צודק שיש מה לכתוב על קופיש, רוג'ר, ספי
ועוד מאורות ברקיע המרעה. אבל המוזה צריכה להתיישב עלי, והיא בינתיים לא מתקרבת
...
ובתשובה לנעם
האניס שבערק מסיס רק באם ריכוז האתנול בתמיסה גבוה כ 40
אחוזים ויותר. במיהול במים ועדיף קרים, ריכוז
האתנול בתמיסה יורד והאניס מפסיק להימצא במצב מומס כמולקלות נפרדות ומשתנה לאמולסיה
בעלת תכונות אופטיות חדשות.
ועדיין לא השיבות על דרך הכנת החור בפיתה?
והוספתי, אנא אל
תחכה למוזה או למוסה קפוץ למים והתחל לספר על דור שהאמין שניתן להתקיים בארץ מרעית
צאן ובקר והיום עומד לו במאי תאטרון ומשווה ציבור לבהמות ורק
מוכיח כי לא רק בבני אדם אינו מבין אלא גם בבהמות לא. אגב שמת לב שבשנים האחרונות רק הישוב הישן הולך לתאטרון וקונצרטים בארץ? אנחנו מנויים ברחובות על סדרת תאטרון וקונצרטים סימפוניים
בבית העם המחודש -הגיל הממוצע שבעים פלוס, ללמדנו עד כמה התאטרון אינו ממש רלוונטי לחיים
האמתיים בארץ הזו ואולי אפילו פחות מרעיית צאן ובקר.
====================================================
ומכאן לעניין ארצי
יותר הנוגע לאחד מהגידולים החשובים בעולם –התירס.
מין הבר התאוסינטה ממנו התפתח התירס המתורבת עדיין צומח בבר באזורים מסוימים של מקסיקו והוא שונה עד בלי הכר בהופעתו החיצונית ובמבנה
השיבולת ? מהקלחים של התירס המתורבת. ואגב
שוני בין זני תירס היא תופעה מוכרת לכל מי שהשווה את גרעיני תירס הפופקורן לתירס
מאכל. אבל באיזורי התרבות של הגידול הזה ניתן
למצוא עשרות טיפוסי תירס מאכל חלקן בעלי גרעין גדול מהזיתים הבינוניים אצלנו.
Small Genetic Change Yields
Edible Corn
Researchers attributed corn’s soft, edible casing to a single DNA base
swap in its ancestor’s genome. By Amanda B. Keener |Nature, July 13, 2015!
The natural ancestor of corn, a
wild grass called teosinte, would have been much more difficult to eat than the
crop we know and love today. For one thing, its kernels are encased by a hard
outer shell inedible by humans. That hurdle, however, may not have been
difficult for ancient plant breeders to overcome. According to a study
published today (July 13) in Genetics,
just a single DNA base substitution gave corn its soft, fibrous exterior.
“Humans completely reshaped the
ancestor of corn, effectively turning the cob inside out. Our results show that
a small genetic change has had a big effect on this remarkable transformation,”
study coauthor John Doebley, a plant geneticist at the University of
Wisconsin–Madison, said in a statement. Studies done over the last few decades
indicated that transforming the single stalk of tough kernels with no central
cob into the corn we know today required alterations in just six genes—one of
which, tga1, is a master regulator of other genes involved in making the
kernel casing.
Doebley and his colleagues at
Wisconsin–Madison and DuPont Pioneer compared the tga1 sequences from 16
teosinte and 20 corn varieties and found that one nucleotide replacement (C to
G) converted a lysine to an asparagine in the gene’s protein product. The corn
version of the protein was also more prone to forming dimers that repressed
their gene targets, whereas the teosinte version was more likely to activate
its targets.
“This result begins to unravel a
potential cascade of gene expression changes that accompanies
the alteration of
a major domestication gene,” the researchers wrote in their paper.
JOHN DOEBLEY==================================
ובעקבות ארמסטרונג על הצעד הקטן על הירח והצעד הגדול לאנושות לרשימה שהעתקתי על התירס ניתן לתת כותרת לקוחה
משיח האסטרונאוטים בליל הנחיתה –
שינוי גנטי קטן שינוי עצום בהזנת האדם
שער שלישי - לחודש אלול –חודש הרחמים והסליחות וברכת חודש טוב לקוראים
הפקטור
העלום- בפירושו של רשי את הפסוק הפותח את פרשת עקב
משה בר-יוסף
ספר דברים ז,יב - וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים
הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ,
אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ.
רשי- והיה עקב תשמעון: אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון
(תנחומא א):
|
ושמר ה' אלוהיך לך את הברית וגו': ישמור לך הבטחתו:
|
את פרושו של רשי (ר שלמה יצחקי שחי בצרפת בשנים 1040-1104 ועסק בגידול ענבים והתפרנס ממסחר ביין) אני
זוכר מלימודי בחדר לפני 70 שנים.
את רשי בחדרים נהגו ללמוד בשיטה חינוכית מיוחדת שכללה תחילה את קריאת הפסוק בחומש תוך ניסיון להבין מה היה הקושי בפסוק או בקטע של
פסוק שגרם לו לרשי הפרשן לחפש ולהציע תשובה לשאלה דומה שהתעוררה אצלו.
ונראה כי את והיה עקב תשמעו את המשפטים ניתן היה לפרש בפשטות:
בעקבות שמיעת המשפטים, ואילו רשי מוותר על
הפשט ונעזר במדרש תנחומא אם את הדברים
שאדם דש בהם בעקביו תשמעו"
והמהריק (רבי יוסף קולון )
איטליה 1420-1480 מגדולי הפוסקים במאה החמש עשרה הסביר מה הדברים שאדם דש בעקביו כגון
שמחת הרגל ודיבור לשון הקודש וחישבו עד כמה הפירוש הזה היה בעל משמעות ציונית
כמעט 500 שנים בטרם הרצל בן יהודה ובטרם שחרורה של ירושלים ואפילו רבנים טרום הרצליאנים
כביבאס , אלקלעי , קלישר ומוהוליבר ולא נרחיב בכך- ונחזור לרשי שהמסקנה מפרושו כי אם אינך מקיים הכל כאילו לא קיימת דבר ורף המינימום שרשי הציב לפי הפרוש הזה גבוה ובעצם בספק בר השגה .
ותמיהה . הרי הייתה לפניו
תרגומו של אונקלוס ויהי חלף תקבלו שפירושו בתמורה לקבלת המשפטים. לא רף ולא סף ולא פקטור עלום פשוט בתמורה לקיום
המצווה תזכו ב... ורשי כאמור פירש מלים
או פסוקים שהייתה לדעתו בעיה בהבנתם ואם הוא חשב שיש בעיה בהבנת המילה עקב היה עליו להסבירה כבר בפסוק "עקב אשר שמע
עבדי אברהם" המופיע בספר בראשית בפרשת תולדות ואין שם התייחסות או פרוש דומה.
כמה דרכים לתרץ את
רשי- ראשית סביר כי הוא התקשה בשאלה מדוע הייתה דרושה המלה עקב- מספיק היה לכתוב-
אם תשמעון- כפי שמופיע בפסוק המתחיל ב: והיה אם שמוע ונראה כי רשי חשש מפרשנות שהייתה מסבירה את עקב
במובן המצמצם כמובן מהפסוק בתהלים יט וגם
עבדך נשמר בהם בשומרם עקב רב אם יש
עקב רב הרי עקב סתם הוא עקב פחות מרב . וכדי למנוע פרשנות לפיה עם ישמרו עקב (מעט) משפטים יזכו כבר בשכר , משנה רשי את הקשר בין העקב למצוות- ודורשו במובן המחייב כל תג.
ולפי פירוש זה - אף שאין די במעט מצוות ומעשים
טובים כדי לזכות את השומע , אבל אפילו מעט עבירות די בהם כדי לעכב ולהכשיל. ומתחיבת לכן הקפדה גם על המצוות הקלות שאדם דש
בעקביו.
החשיבות המעכבת של העקב מוכרת גם במיתולוגיה היונית היזכרו בעקב אכילס והיה גם שיר יפה
על הכל בגלל מסמר קטן. וזה
לא רק עניין למשוררים –שהרי כל תעשיית
התרופות מחפשת את העקב - את הכיס במעטפת
הוירוס שחסימתו תגרום לו לנגיף להפסיק ולהיות פעיל ביולוגית או את החומר דמוי
הפניצילין הפוגע רק בדופן חיידקים גורמי מחלה מסוימים ורצוי שהוא יהיה מאוד ספציפי
מבחינת פגיעתו בגורם המחלה ובלתי משמעותי
כלל בהשפעתו על הפונדקאי של הגורם-קרי האדם או הצמח המאכסן. .
יש
גם דרך אחרת לתלות בעקב את המובן האנטומי
והיה עקב תשמעו- את המצוות צריך לסגל לא רק
בשמיעה אלא דרך הרגל ובניקוד אחר דרך ההרגל. ואכן כולם
מכירים את הדברים הרבים שקלטנו בכח ההרגל.
כל זה אינו
מסביר את השאלה מה הבסיס האמוני והפילוסופי של המדרש הזה.
וסביר בעיני כי לחזל
וגם לרשי שממשיך אותם כמעט 900 שנים לאחר חתימת המשנה וכ-600 שנים לאחר חתימת התלמוד, היה קושי היסטורי
ואמוני להתמודד עם המשואה הנדרשת מהפשט, לפיו
עקב תשמעו יחולו עליכם הברכות
המפורטות .
מניסיונם של חזל ומניסיונו הכואב של רשי שבסוף
ימיו חווה את זוועות מסע הצלב הראשון חז'ל
ידעו ורשי ידע כי תחשיבי הברכות הטבעיות
, פרי הבטן והפירות הגשמיים ,גשמים ויבולים ולהבדיל הבצורות והרעב שקרו בארץ
והאסונות האחרים שקרו לגלות בבל ואשכנז לא ניתן היה ליחסם באופן פשוט לכמות
המצוות שהיחיד או הרבים קיימו.
צרות היחיד וגם הבצורות והרעב קרו כאילו במנותק מהתנהלות אישית כזו או
אחרת וקשה היה להבינם לפי פשוטו של מקרא, כי בעקבות מעשים טובים מופיע השובע
ובהיפוכו הרעב. ואומנם חזל פתרו את הבעיה התאולוגית
הקשה הזו כפי שמבהיר יפה פרופ זאב ספראי בפירושו הנפלא למשנה מסכת אבות, ובמקומות רבים נוספים על ידי העתקת ההבטחות לטוב
לימות המשיח , אבל הפסוקים שרשי מתרץ הם ארציים, אומנם לא עכשיו אבל כאן על הארץ.
ולכן על מנת
להתמודד עם הסתירה כביכול בין המציאות הטבעית של שנים טובות ושנים פחות טובות, וכביכול
במנותק וללא קשר נראה להתנהגות היחיד או הדור הכלילו חזל במשואה של מצוות שוות שכר
טוב את הפרוש הדרשני לעקב ששינה את דרך השקילה והשיקולים והוסיף פקטור נעלם איכותי לשלמות
המעשים ולשכר המתלווה לכך.
ובהיעדר סוד
הפקטור הזה אין לנו דרך למדוד מידית את
תגובתו של הקב'ה כיון שגם הדברים הקטנים משפיעים על השכר והעונש.
ואין בידינו
ובוודאי למי שלא נולד למשפחה חסידית את הכלים להעריך את העקב כפקטור במשואה זו .
כך אולי גם בהבטחה
המופיעה בהמשך הפרשה,
ארץ נחלי מים עינות
ותהומות יוצאות בבקעה ובהר.
בהנחה שלא היה מהפך אקלימי מובהק מאז הובטחה הברכה, לפני
כשלושת אלפי שנים -ההבטחה . כאילו שאינה עומדת במבחן המציאות, שהרי הנחלים והמעיינות אצלינו בארץ קטנים ודלים ,
ובוודאי בהשוואה לאלה המצויים בארצות רבות אחרות.
ואכן המים ניתנו לנו רק במידת העקב כנראה ללמדנו כי אין ברירה ויש להפיק את מירב הברכה ממעט המקורות הטבעיים שניתנו לנו. ועוד כדאי היה להוסיף עליהם מאות מיליוני קוב של
מים מותפלים, ובזכות נפלאות הטפטוף שהגיליון
הזה עסק בו הפכה ישראל למעצמה בתחום טכנולוגיות ההתפלה וההשקיה וניתנה לכולנו הזדמנות נפלאה להוכיח לעצמנו את תכיפות ההבטחה
כי ד' אלוקיך מביאך
אל ארץ טובה.
חודש טוב והכנות לשנה
טובה ומבורכת .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה