גמלה-עט גיליון מס 25

גמלה-עט

עיתון  אינטר-עטי

 של גמלאי היום ומחר

פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש

  ולקוראים חפצי דעת

גמלה-עט ישלח  לכל דורש 

הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר  ולתקן את  השגוי  והכל במידה ושפה מתוקנת.

נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לשולח. 

גיליון מספר 25

 ‏יום חמישי 18 דצמבר 2014

‏ ‏

לקהל הקוראים ולבני ביתם

חג- אורים, חג- זית שמן וחג חנוכה  שמח

 מה בגיליון :

משה בר-יוסף : לשאלת הקשר שבין חנוכה לחגי הטבע והחקלאות הקדומים בארץ.

דוד הלפרין : גזענות ורדיפות יהודים ושהיו יהודים בספרד לפני ואחרי הגירוש.

אריה רוזנר :  הגיגים לגבי אופן חלוקת הרכוש בקיבוץ.

משלוח הגיליון בזמנו התאחר והתירוצים במכתב הבא ששלחתי אתמול לחברים שלא מבני ברית בארצות שונות לרגל השנה האזרחית החדשה.

We were disconnected from the Internet server since last week Monday and later since Sunday  we spent a short family vacation in Eilat.  In total  almost 10 days without touching a computer, which seemed very strange almost  stone age, anyway it was an excellent lesson how much we became  dependent on the Internet.

 Looking back in time, it is difficult to believe that two third of my life went on without such connections.

I attended today two seminars, the first was on sweet potato viruses , it had a part showing that with reduced yield due to virus infection , the prices went up and probably from the grower stand point it could had been more economical to sell less for more, which I think is worth to remember since it indicates that good plant pathology is actually serving the consumer even more than the grower and supplier. I am afraid that this is probably not sufficiently advocated by Research Institutes , when asking for government funding .  This in my opinion should be widely publicized especially with the present reduction in farmers voting power and public appreciation. Thus  its time that Agricultural research Institutes should start explaining that they serve first  and mainly the large consumer sector,rather the small farming community.

The other lecture was even more interesting it discussed the popularization of Marijuana for medical uses, it seems that there is a Major effort to present this grass as the new health wonder,  I mentioned in my Newsletter which is sent twice per month to about 500 friends and colleagues that some biblical religious commentators considered that the Genesis tree of wisdom was the wheat (which is not a tree, but philosophers were not considering the botanical identity of the plant but the historical fact that the wheat was the first plant that started civilization and later caused men expulsion from the Biblical Garden of Eden.

I am afraid Marijuana is going to lead the coming generations in an opposite direction,  starting with legalization it may end with men's return  into a false Eden and result ending with even a more serious punishment  After all,  with a global population of more than 7 Billion people I don't think there is enough space left on earth for a garden where so many will be able to hide, when God will have to ask all these where are you? .... 

 But maybe the fact that for two thirds of my life I lived without an Internet makes me a non-qualified judge of the coming future.

לשאלת הקשר שבין חנוכה לחגי הטבע והחקלאות הקדומים בארץ

משה בר-יוסף

 באם נשאל את מדליקי נרות החנוכה  בארץ ובגולה  "למה מדליקים נרות בחנוכה?"  רובם יזכרו את נס פח השמן שמצאו  החשמונאים לאחר שמרדו וניצחו את מלכות יוון הרשעה, זו שחיללה וטמאה את המקדש.  וגם הילדים יודעים, כי נס נעשה לחשמונאים ומהפח שהיה בו די שמן ללילה הראשון דלקה מנורת המקדש שמונה ימים.   ובעניין נס חנוכה שאלו כבר בעבר שאלות רבות ומפורסמת שאלת ה"בית יוסף" למה חוגגים שמונה ימים והרי ליום אחד הפח הספיק בכל מקרה. ושמעתי מידידי ומורי פרופ' אליעזר גולדשמידט כי  ספר שלם   הוקדש לשאלה הזו   ויש בו מאה תשובות שונות. אך יש שאלה קשה יותר והיא  למה נדרש  נס לענין שמלכתחילה לא נצרכו לו כלל.  שהרי על פי ההלכה  ניתן וראוי היה להדליק את נרות הציבור שבמקדש בכל שמן בין  שהיה טהור או טמא .

אך תחילה בואו ונעיין בטכסט התלמודי שבו התשובה לשאלה דלעיל. במסכת שבת (כ'א ע''ב) בפרק הדן "במה מדליקין" נרות שבת  ומשם באופן אסוציאטיבי הגמרא דנה   בשאלת   " מאי חנוכה ?"  והתשובה מוכרת: בכ'ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון – ( חזרה על המובא במגילת תענית), דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון ובתרגם אלה שמונה ימים בהם אין מספידים ואין מתענים וממשיך  שנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודיה.

חנוכה ככל חג עממי –דתי   משמר עניינים שונים ובחנוכה אנחנו מזכירים את נס   הניצחון במלחמת השחרור של בית חשמונאי כנגד בית סלויקוס יושבי אנטיוכיה ההלנית.

אך גם לניצחונות גדולים היה מחיר ועלית בית חשמונאי גרמה להם לחז'ל להרהר אחר תוצאות ההיסטוריות של הניצחון הגדול הזה. בכלל גישתם ההיסטורית של חז'ל הייתה שונה לחלוטין מהמקובל בספרות ההיסטורית היוונית והרומית.  כי לא את פרטי האירוע הם ראו כחשובים אלא את התוצאות שנמשכו מהם (ואגב כך גם מתחיל צ'רציל את ספרו על מלחמת העולם השנייה בנתחו את טעויות המנצחים בעקבות מלחמת העולם הראשונה)  וכך חז'ל שפטו תמיד אירועים היסטוריים על שום סופם -ולא על שום שלום או מלחמה עכשיו. ולכן היה להם רגשות מעורבים אפילו לגבי  הניצחון ההרואי של   החשמונאים.  תחילה   הסתייגו  מהם בגלל   סטיית בית חשמונאי  מהתפיסה המקראית המקובלת של הפרדת המלוכה מהכהונה.  שהרי החשמונאים למרות היותם כוהנים שלטו גם כמלכים תפקיד שהיה שמור בעיני חז'ל לצאצאי בית דוד. אכזבה גדולה יותר הייתה ההלניזציה של בית חשמונאי שביטויה החיצוני בשינוי שמותיהם מיהודה ושמעון בדור המייסדים לאריסטובלוס והורקנוס ובמיוחד הם הצטערו על שום סופם המר וקוצר הראיה והאירועים שהובילו לעליית בית   הורדוס.

  והייתה גם סיבה נוספת לרצונם של חז'ל בדורות מאוחרים יותר החל מתקופת  המשנה והתלמוד לדחוק ולו לשעה את כיסופי העם לניסים שציינו ניצחונות צבאיים בעבר. התוצאות הקשות של המרידה שגרמה לחורבן הבית וירושלים ושל המרד הגדול של בר-כוכבא שכמעט ומחקו את היישוב ביהודה.  והמרידות הכושלות הפחות ידועות אלה  "מרידות הגולה" שאירעו בשנים שבין המרידות הגדולות בארץ,  בקירנאה שבצפון אפריקה   ומשם לאלכסנדריה שבמצרים  ולקפריסין שבעקבותיהן הושמדו הוגלו ונמחקו המרכזים היהודיים הגדולים הללו על ידי הקיסר טריינוס ( ההערכה היא שטרם מרד הגולה (115AD) נמצאו כמיליון יהודים במצרים כשהריכוז הגדול היה באלקסנדריה וכמחצית מתושבי קפריסין היו יהודים ובעקבות המרד חל איסור מוחלט על יהודים לחיות באי השכן). החשש מהסתבכויות דומות בארצות גולה אחרות בתקופות אחרות גרם להם כנראה  לחז'ל לאמץ גישה בלתי מתלהמת  שהתבטאה בצמצום מרבי של הציפיה לגאולה בדרך של מרידה צבאית.

ואולי על רקע זה ניתן להבין את "המאי חנוכה" שמסיט את הנס מהנצחון הגדול לנס מצומצם יותר של מציאת פך אחד של שמן  מונח בחותמו של כהן גדול. והנה  גם בעניין מצומצם זה   טמונה אמירה דתית נוספת של חז'ל. 

במערות המסתור באזור אמציה נמצאו פחי שמן שהנצורים הסתירו והפך אינו עשוי מפח אלא מחרס והוא נבדל מהכד   בתחתיתו שהיא דמוית חרוט ולכן בניגוד לכד שניתן היה להציבו על משטח ישר,  את הפכים ייצבו ואחסנו  על ידי השקעת בסיסם בגומחה שהותאמה לה והיא שקראו לה חותמת. ולכל בעל פכים היה מקום אחסון שלפעמים שימש כמקום מסתור על מנת שהגייסות והמוכסים לא יחרימו את השמן שהיה מזון חשוב והיו לו שימושים ביתיים רבים נוספים שהקנו לו את מעמדו החשוב בכלכלת תושבי האזור. והיו כאמור חותמות שהתאימו לא לסתימת הפכים אלא להצבתם במקומות האחסון והמסתור כדי להבטיח שהנוזל האצור  לא יישפך ולא יאבד והעמל הרב שהושקע ביצורו לא יבוזבז.

ולפי זה הגמרא אינה מספרת על פך וודאי לא על פח שמן שנמצא טהור בגלל היותו חתום בחותמת כלשהיא שאיש לא פתח אותה קודם, אלא כמובא בתוספות "שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי". אך הגמרא אינה מסתפקת בעניין דרך מושבו של הכד אלא מציינת כי הפך נמצא במקום שהעיד כי היה שייך לכהן גדול. וזה המרכיב הסמוי החשוב לדעתי של הנס הזה. נס פך השמן היה גדול לא בגלל כשרות השמן אלא בגלל שההדלקה הראשונה של מנורת המקדש שלאחר מרד החשמונאים   נעשתה בשמן שהיה שייך לכהן גדול שקדם לבית חשמונאי. ובעניין זה חשוב להזכיר כי הכהן הגדול ששירת במקדש קודם לטיהור המקדש על ידי החשמונאים היה שייך לעדת המתייוונים ומונה לא בזכות צדיקותו הגדולה וסביר לכן כי נס פך  השמן לא לשמנו של זה כוון אלא לכהן ראוי יותר שקדם לו .

וכך   למדונו חז'ל כי מנורת  המקדש  שהמשיכה לזהור  בירושלים  במשך למעלה ממאתיים שנים  לאחר  מרד החשמונאים   עד שכבתה בחורבן הבית השני לא נחנכה בשמנם של חשמונאים  אלא בשמן של כהן גדול שהמשיך את מסורתה של כהונה כשרה שקדמה להם.

והשאלה היא האם זה רק צירוף מקרים שאת נס פך השמן אנחנו חוגגים בתקופה בה רב מגדלי הזיתים בימים ההם ובזמן הזה   גמרו כבר את המסיק וגם הובילו את הזיתים   לבתי הבד ואת רב השמן  שהפיקו כינסו כבר  בפכים וכדים במרתפי הבתים ובמקומות מסתור אחרים שנועדו לאחסון ממושך  וכאמור בעבר גם כדי למנוע הפקעתם על ידי מוכסים למיניהם? ואגב בקפריסין אחד מזני הזית הטובים ביותר לשמן שפרותיו קטנים אך מלאים שמן נמסק לאחר חנוכה בחודש ינואר. 

הזית היה אחד מענפי הכלכלה החשובים ביותר בארץ ובאזור הקרוב והשמן הרב שהופק כאן  שימש את האוכלוסייה המקומית כמקור קלורי חשוב לצריכה עצמית וגם כאחד מענפי היצוא החשובים של הארץ הזו. אלפי בתי בד עתיקים מתקופות קדומות המפוזרים בכל אתר ארכאולוגי הנחפר כאן  מוכיחים בבירור את מרכזיותו של הענף הזה בארץ.  ותקופת חנוכה הייתה וודאי מועד ראוי לחגוג בדרך כל שהיא את הברכה שבשמן שהזין ותיבל את פתו של החקלאי הישראלי הקדום ושל בני משפחתו.

 שימושו של השמן להארת מנורת המקדש הוסיף לו מעמד של יוקרה וסביר כי רק בתי העשירים הוארו בשמן זית משובח בעוד שבתי האיכרים הצנועים  יותר הסתפקו בשמנים פחות מבוקשים דוגמת שמן צנוניות (הקנולה של פעם?).

  ונראה לי סביר   כי שמן הזית שימש כמוטיב מרכזי לחג  עממי כלשהו שתושבי הארץ יהודים ולא יהודים כאחד חגגו באזור הזה שנים ואולי מאות ואפילו אלפי שנים קודם  לחג החנוכה לציון ניצחון בית חשמונאי ולחנוכת המקדש ונס פך השמן. כי לשמן הזית היו מגוון גדול של שימושים מלבד כמזון , להארת לילות החושך הארוכים בתקופת השנה הסמוכה לחגיגות חנוכה  שאנחנו נוהגים היום .וכך נוסף לשמן הזית מלבד ערכיו המזוניים המשובחים ערך כלכלי טכסי וזוהר פי כמה שבשמן הכתית למאור המשכן והמקדש וכתוסף למנחות ולקורבנות  ולמשיחת מלכים.  ובכך שינה השמן מעלתו ומעמדו מעניין שבשגרה כמזון יום יומי בו תיבלו המוני יצרני וצרכני השמן את פת לחמם  לאמצעי שבקדושה ולעילוי רוחני שהרי מאז ימי עולם נצרך האדם וודאי המוני האדם מלבד למזון להשלמת מכסת הקלוריות לקיומו כיחיד גם לסמלים ולטכסים ואין כמו חגים ימים המתאימים להעלות מעלת אוכל למעלה שבקדושה ואין כמקדש מקום בו קהל המאמינים ידע להעריך חומרים כשמן זית כתית.

סימוכין לקדימות  ההדלקה  בתקופת חנוכה שחלה בסמוך למעבר שבין ימים המתקצרים לימים המתחילים להתארך אנחנו מוצאים   בגמ' ע"ז דף ח'  ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, "עמד וישב שמונה ימים בתענית. כיוון שראה תקופת טבת וראה שיום מאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים". לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים.. ועל כך מבסס גם המהר'ל את קביעתו:  "וראוי היה זה (=נס פך השמן) שיהיה בכ"ה בכסלו, שאז האור יוצא...". 

המועד הזה צויין גם   בפרס בחג קדום הנקרא ילדה שם שמקורו כנראה סורי. יום שנחוג שם בעיקר באכילת רימונים ואבטיחים הראשונים על שום שהרימון הוא מסמליה הצמחיים המובהקים של פרס ואילו אבטיחים על שום צורתם העגולה שמסמלת את גלגל החמה  . מעניין אגב כי   גם חג המולד חל בסמיכות לילדה ואין ספק  כי האירוע לו החג הזה מתייחס מזכיר ודומה לחגיגות קודמות של לידה שהיו נפוצים בקרב אנשי האזור  בתקופות קודמות.

לדעת הרב יואל בן נון שהוזכר באחד הגיליונות הקודמים  בחנוכה התקיימה חגיגה גדולה הקשורה בשמן זית והדלקת נרות בשמן זית    כמובא המשנה:  "מעצרת ועד החג מביא וקורא, מהחג ועד חנוכה – מביא ואינו קורא, ר"י בן בתירא אומר: מביא וקורא" (ביכורים א, ו).   נראה לכן  כי חזל לא רק הסמיכו את נס פח השמן   לחג עממי שנחוג כאן על ידי ציבור החקלאים היהודים שחי בארץ והתפרנס מגידול עצי זית ומהפקה ומסחר בשמן זית. וכדרכם החקלאים היהודים שחיו בארץ  שימרו מחד החגיגיות שהייתה נהוגה מאז ומקדם סביב יצור השמן כאן בארץ  אך סילקו מהטכסים הללו את המוטיבים האליליים שהיו מעורבים בפולחן הקוסמי שנהגו בהם העמים הכנעניים האליליים שחיו במרחב הזה בטרם התנהלות בני ישראל וכיבוש הארץ ,כמובא במשנה במסכת עבודה זרה "ואילו אידיהם של עובדי כוכבים: קלנדיא וסטרנורא וקרטיסים" ופירשה שם הגמרא: קלנדיא – שמונה ימים אחר התקופה   (שהימים הלכו והתקצרו).

אמור מעתה- כל חגי ישראל מנציחים תקופות שבהם רב מניינו של עם ישראל מלבד שכבה קטנה של משרתים בקודש חיו על אדמתם ועיקר עיסוקם בעבודה חקלאית קשה ומפרכת במשקים מעורבים של ענפי חקלאות שונים, שמחד מנעה גידול של גידולים מעטים על פני שטחים גדולים ובעקבות כך התעשרות של בודדים ומאידך הבטיחה קיום אף כי דל יותר של הרבים גם בשנות בצורת קשות. ואת תקופות העומס מהעמל הקשה נהגו לקטוע בהפסקות שבין העונות החקלאיות השונות בטכסים ובחגיגות עממיות בעלי גוון דתי ייחודי לאמונתם הייחודית.  וכך זכינו מלבד לשלושת הרגלים שהם פסח שבועות וסוכות לאירועים חגיגיים נוספים בהם ציינו מעין ימי שנה לרב הפעילויות החקלאיות שהיו נהוגות בארץ בעבר. להלן רשימה של אירועי חג והקשרם ללוח השנה החקלאי והוספתי את טו בשבט שמשמעויותיו המגוונות נדונו ברשימה שהכתירה את החג הזה כחג של געגוע של יהודי הגולה לפרות הארץ והזכרתי גם  שהגעגוע היה של אנשי הגולה לפרות שהארץ התברכה בהם אך וודאי קדם לגעגוע הזה געגוע קודם של נוטעי ארץ ישראל בעונת החורף לפרות הטריים והעסיסיים שנמצאו להם בימי הקטיף והבציר.

טו בשבט חג הפרות היבשים (כי לא היו בארץ פרות טריים מסוכות ועד לשבועות)  

פורים –חג התעוררות הגפן וחג היין

פסח הוא חג תחילת קציר השעורין מהם מניפים את העומר,

שבועות חג הקציר החיטין ,

ראש השנה עד יום כיפור אלה עשרת הימים הנוראים  בהכנה ובדאגה לגורל שנת היבול הבאה ,

סוכות חג האסיף ואיסום התוצרת של המשק המעורב שכלל פלחה חרבה לגידול חיטין ושעורין קטניות מאכל (עדשין חימצה וסומסום) ופרות כולל שקדים וצימוקים.

חנוכה-חג האורים וחג שמנו של הזית ובעקבות ניצחונם של חשמונאים חג חנוכת המקדש.

שאלה מעניינת מדוע אין במקרא אזכור מפורש וחגים ייחודיים לציון הבציר והפקת התירוש ולמסיק והפקת שמן הזית, כשם שזכו קציר השעורין וקציר החיטין. שהרי גידול כרמי גפנים וזיתים היה ענף מרכזי בשטחי הגבעות וההר עליהם ישבו אבותינו בימי ראשית ההתישבות בארץ כפי שמעידים מאות ואלפי גתות ובתי בד בישובים קדומים מתקופת ההתיישבות של בני ישראל בארץ ישראל? ולמה חודשו החגים הללו דווקא בתחילת (פורים) ובשלהי בית שני (חנוכה) ושאלה נוספת היא הקשרם לתרבויות אליליות (פרס ויוון) שהיהדות נמצאה במאבק מתמיד עמם.

דוד הלפרין

על רדיפות יהודי ספרד לפני ואחרי הגירוש

                                                          

טעות נפוצה היא למקם את חורבנה של יהדות ספרד בשנת הגירוש , דהיינו שנת 1492. למעשה חורבנה של קהילה מפוארת זו החלה מאה שנה לפני כן, במה שידוע כגזירות קנ"א, בשנת 1391.

בשנה זו נערכו פרעות ברחבי הממלכה בהן נהרגו אלפי יהודים על קדוש ה' וכמאה וחמשים אלף אולצו להתנצר. במכתב ששלח הרב חסדאי קרשקש, מנהיגה של יהדות ארגוניה אל קהילת אביניון אשר בדרום צרפת בכ' מרחשון קנ"ב, חודשים ספורים לאחר הגזירות.

"...יום ראש חודש תמוז קנ”"א המר והנמהר, דרך ה' קשתות האוייב על קהילת סביליאה רבתי, עם שהיו בה כמו ששה או שבעת אלפים בעלי בתים. הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב, אך רובם המירו.........."

"...וביום צרה ותוכחה , יום שהוכפלו בו הצרות, שבעה עשר בתמוז, חמת ה' ניתנה על עיר הקודש אשר משם תצא תורה ודבר ה', היא קהילת טוליטולה (טולדו), וייהרג במקדש ה' כהן ונביא, שמה קדשו את השם ברבים רבניה, הם הזרע הכשר והנבחר, זרע הרב אשר (בן יחיאל הר  "אש)זצ "ל, הם ובניהם ותלמידיהם. גם שם המירו רבים, לא יכלו לעמוד על נפשם...."

"....וביום השבת שלאחר ראש חודש אלול שפך ה' כאש חמתו, ניאר מקדשו, וחילל נזר תורתו, היא קהילת ברצלונה, אשר הובקעה ביום ההוא, ובאו מספר ההרוגים כמו מאתיים וחמשים נפשות, וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו; ויילחמו דלת העם עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובליסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קדשו ה', בתוכם בני יחידי, חתן, שה תמים, העליתיו לעולה....."

קהילות רבות נעלמו ללא שוב מנופה של ספרד, כגון קהילת ברצלונה שחדלה להתקיים לאחר הגזירות. תופעת המרת הדת , הקיפה ציבורים ואישים רבים כולל רבנים חשובים ובין הנאנסים להמיר היה הריב" ש (הרב יצחק בר ששת), רבה של העיר ולנסיה, אשר לאחר שנה וחצי הצליח להימלט לאלג'יר והפך בה לרבה של העיר ואחר כך לרבם של יהודי אלג'יריה כולם, והניח את היסודות ההלכתיים המוצקים לחיי היהודים בצפון אפריקה לדורות.

לאחר גזירות קנ"א ולמשך עשרות שנים נמשך הלחץ על היהודים שנותרו ביהדותם, בדרך של הטפות ולחצים שונים. בשנים אלו המירו דתם אלפים רבים וביניהם דמויות כמו שלמה הלוי, רבה של העיר בורגוס, שהפך לאחר המרת הדת להגמון של עירו, וכן שמואל אברבנאל אביו של דון יצחק אברבנאל.

רבבות ממירי הדת כונו בחברה הספרדית 'נוצרים חדשים'  להבדילם מהנוצרים הישנים- המקוריים. המרת הדת ההמונית, הסירה מדרכם של הנוצרים החדשים את החסמים הדתיים והחברתיים שהגבילו אותם כל עוד היו יהודים. המצב החדש אפשר להם לתפוס עמדות בכירות בחיים הפוליטיים, הדתיים והכלכליים של החברה הספרדית, ואכן הם השתלבו במהירות בכמורה הבכירה, בניהול המדינה והערים ובתפקידים כלכליים בכירים.

עמדות ההשפעה שתפסו הנוצרים החדשים, היו לצנינים בעיני שכבות רחבות של החברה הספרדית, והחל מאמצע המאה החמש עשרה התפתחו בספרד תקנות שונות שמטרתן להדיר את הנוצרים החדשים מתפקידי השפעה. תקנות אלה לא היה להן תוקף חוקי או משפטי והן מעולם לא היו חלק מספר החוקים הספרדי. אך היה להן תוקף מכך שהתקבלו על ידי ערים, מסדרים דתיים, אוניברסיטאות וכדומה. היו תקנות שנוצרי חדש לא יכול להתקבל למסדר דתי, ללמד באוניברסיטה, לשמש בתפקיד עירוני. היו ערים שאסרו גם על נישואים בין נוצרים ישנים לחדשים.

תקנות אלה אשר היו בתוקף עד המאה ה-19, ידועות כתקנות 'טוהר הדם'. הכתם היהודי רדף אחר הנוצרים החדשים  לדורי דורות. עצי היוחסין של מועמדים לתפקידים שונים  נבדקו דורות רבים לאחור , והספיק סב-רבא אחד בעברו על מנת לפסול אותו לתפקיד.

במאה ה-20 קם אחד ההיסטוריונים הבכירים של ספרד והציג תיזה לפיה רעיון 'טוהר הדם' כפי שהתפתח ופעל בספרד הנוצרית, אין לו שורשים במקורות ספרדיים אלא דווקא במקורות היהודיים. הוא ניסה להוכיח מספר נקודות, א) רעיון העם הנבחר כפי שמופיע במקורות התנכיים, דחף את בני ישראל להבדל משאר הגזע האנושי, ב) בני ישראל ביצעו את ההיפרדות הזו על ידי יישום מדיניות של טוהר גזע. תיאוריה זו של ההיסטוריון זכתה לתמיכה של רבים מעמיתיו בספרד.

פרופסור בן ציון נתניהו התפלמס עם ההיסטוריון הזה, והפריך את נימוקיו והוכחותיו.

עכשיו נפנה לפרשת השבוע, פרשת וישב. פרשה זו היא תחילתה של סדרה של שלוש פרשיות בהן מתוארים תולדותיו של יוסף, והאירועים המובילים את בני ישראל מצרימה, לגלות בת ארבע מאות שנה. פרשת וישב המתחילה את הסיפור הדרמתי, מפסיקה את רצף הסיפור בנקודה שיוסף נמכר למצרים, ובנקודה זו מובא פרק שלם ובו סיפורם של יהודה ותמר.

מה עושה פרק זה במקום זה ? בירידת יוסף למצרים החלה הגלות, והנה באה פרשת יהודה ותמר ומספרת לנו את דבר לידתו של פרץ, שממנו יצא דוד, וממנו עתיד לצאת משיח בן דוד. ועל זה נאמר במדרש רבה לפרשת וישב: 'הקדוש ברוך הוא היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח'.

מה הפרשה שלנו יכולה לתרום לפולמוס ההיסטורי שתואר קודם?

שתי נשים ממוצא זר, תמר הכנענית ורות המואביה הן האימהות של בית דוד, בית המלוכה האולטימטיבי של עם ישראל ומוקד לתקוות משיחיות.  

היהדות היא בדלנית, אך הבדלנות היא על רקע דתי בלבד, ואין בה אלמנט של בידול גזעי וטוהר דם. הרמב"ם כבר אמר במשנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה : 'לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום – בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות – אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מייד.'

העובדות האלה המעוגנות בתנ"ך סותרות לחלוטין  את הניסיונות הנואלים של היסטוריונים ספרדים לתלות את קולר הגזענות הספרדי על מקורות יהודים.

בשולי הרשימה : מעניין להזכיר את הקדמתו של רבנו בחיי לפרושו על התורה ובו הוא מונה את המקומות שבהם חי ועסק ברבנות התחיל בחבל גרונה כמדומני ולאחר עשרים שנים היו פרעות ושליש מהקהילה הומת ושליש התנצר ושליש שרדו וברחו והגיע לוולנסיה ושוב כעבור זמן קהילתו הושמדה ושליש נותר וירד לטולדו ומשם למרוקו תחנתו האחרונה.

ד'ר אריה רוזנר

 הגיגים לגבי אופן חלוקת הרכוש בקיבוץ

בשנים האחרונות עלה עניין 'שיוך-הרכוש' בקיבוצים לכותרות. היות וחלק מציבור האנשים במדינה קשור בצורה זו או אחרת לקיבוץ ובגלל חשיבותו של הנושא, נראה לי כי יש מקום לדיון בנושא זה שהוא שנוי במחלוקת כפי שיובן מקריאת חיבור זה.

גילוי נאות:הנני בן-קיבוץ שאת מרבית חייו בילה מחוצה לו ואין לי כשלעצמי כל זכויות ו/או דרישות  כלשהן לגבי רכוש הקיבוץ.

ואתחיל בסיפור אנקדוטי מימי ילדותי בקיבוץ. בתקופה זו איסוף בולים היה פופולארי ולכל ילד היה אוסף בולים משלו.יום אחד הועלתה שאלת ה-'רכוש-פרטי' לגבי אוספי הבולים הללו ונטען שזה 'בניגוד לכלל הרכוש המשותף בקיבוץ', ועל כן הוחלט שאוסף הבולים צריך להיות משותף לכל הילדים ושעל כן על כל ילד להביא את אוספו הפרטי לאוסף הבולים המשותף שיהיה שייך לקבוצה כולה.כדי שאלבום הבולים המשותף ישמר כראוי מונה ילד אחד כאחראי לניהולו.וכך במשך השנים (וכנראה עד היום הזה!...) נישאר האוסף כולו  בידי אותו הילד היחיד-ומעולם לא הוחזר לבעליו המקוריים וכך הפסדנו אני וכל יתר הילדים את כל אוספי הבולים שלנו.

ומהסיפור לנושא עצמו: את הקיבוץ בנו והקימו מספר דורות של אנשים שתרמו לכך את כל רכושם-תרתי-משמה,ע"י מסירת כל רכושם הפרטי לרשות המשותפת של הקיבוץ בנוסף כמובן לעבודתם לאורך כל ימי-חייהם לביסוס והעשרת רכוש זה במשק.כיום,לאחר כ- 100 שנה של קיום המערכת הקיבוצית,רובו של דור המייסדים הלך-לעולמו ויושבים במקום כיום קבוצה של אנשים שחלקם ביצירת הרכוש הקיים בקיבוץ הינו שולי בלבד ביחס לתרומתם של כלל האנשים שהשתתפו בבנייתו. והנה,יום אחד מחליטים אנשים אלו לפרק את השותפות ולחלק את כל הרכוש-אשר נאגר ע"י רבים אחרים מקודמיהם-בינם לבין עצמם בלבד(!) וזאת תוך התעלמות שרירותית מזכויותיהם הרבות של קודמיהם(!!!), בדומה לסיפור השיתוף באוסף הבולים שעליו סופר בתחילה. הם עשו זאת על-ידי כך שהם עצמם היו אלו שקבעו מי יזכה ברכוש הקיבוץ ומי לא וכמה יקבל כ"א. ברור שבמקרה כזה הם עשו את המרב על-מנת להגדיל את חלקו של כ"א מהם בחלוקת הרכוש.ואכן לדוגמא, בהחלטה שרירותית הם קבעו שכל מייסדי ובוני הקיבוץ שנפטרו משנה מסוימת ומטה(לדוגמא:שנת 2000),לא יהיו זכאים לכל חלק ברכוש הקיבוץ-וזאת ללא כל התחשבות בתרומתם היחסית של אנשים אלו בהשגת הרכוש ובבניינו.ניתן להניח כי מבחינה חוקית גרידא יש להחלטה זו תוקף (ע"פ חוקי 'התאגיד-המשותף' ודומיו?...אינני משפטן ואינני מוסמך לקבוע לגבי מהות העניין), כי אחרת הייתי מתאר לעצמי שהחלטה שרירותית כזו הייתה כבר מזמן מותקפת לפני ע"י אחרים. אבל החלטה מסוג זה הינה בוודאי בניגוד גמור לכל כללי השכל-הישר וערכי המוסר המקובלים בחברה מודרנית ונאורה.נראה לי כי המוסר המעוות של השיתוף בכל הרכוש שקיבלו על עצמם בזמנו מייסדי הקיבוץ חוזר על עצמו כיום  במהדורה מודרנית(ובמהופך להליך השיתוף ברכוש המקורי), אצל יושבי הקיבוץ הנוכחיים היוצרים לעצמם כללי-מוסר מעוותים משלהם שעל-פיהם הם יכולים להתעלם כליל מכללי-הצדק החברתי האוניברסאלי המקובלים. ייתכן ואין להאשים אותם ישירות על ההתנהגות האגואיסטית וחסרת ההתחשבות הזו היות וברור שהם ידאגו קודם-כל לאינטרסים האישיים של עצמם – במידה ומסגרת החוק מאפשרת להם זאת, ואולי אף ניתן להבין זאת כי אך טבעי הדבר. אבל כאן לדעתי, נדרשת התערבות-על של רשויות המדינה וזאת כדי למנוע עיוות-צדק וכדי להחזיר הליך זה לדרך-הישר.

נראה כי דרך הפרטת רכוש הקיבוץ נעשתה מלכתחילה באופן בלתי תקין: הרעיון שיושבי הקיבוץ העכשוויים עצמם, שתרומתם להקמת הקיבוץ וליצירת הרכוש כולו הינה חלקית בלבד, יהיו גם אלו שייקבעו את הכללים לחלוקת הרכוש כולו וזאת כאשר הם ממנים עצמם כמוטבים היחידים(!!!) הינו פגום מיסודו וזאת מהטעם שהם עצמם צד אינטרסנטי בעניין ועל-כן אין הם יכולים להיות אובייקטיביים בהחלטתם.יתכן שע"פ החוק הקיים במדינה ("חוקי-התאגידים" וכו'?...) הם לא עשו שום דבר שהוא בניגוד לו, אבל מוסרית, נראה לי נוהג זה פסול מיסודו.

היות ומדובר בעוול שנעשה וברכוש גדול, יש צורך, לדעתי, בהתערבות  רשויות-המדינה(משרד-הפנים למשל) אשר יזמו שינוי תחיקתי מתאים לתיקון האנומאליה הזאת.כן על הרשות הזו(ולא מוסדות הקיבוץ עצמו) למנות גוף שיהיה בלתי תלוי לחלוטין,כמו למשל: עו"ד חיצוני או שופט אשר ישמש  כ-'כונס-נכסים' ואשר בפניו יופיעו כל הגופים הנוגעים בדבר,כולל נציגיהם של אלו שכבר הלכו-לעולמם וכ"א מהם ישמיע את טיעוניו ודרישותיו. רק גוף אובייקטיבי יוכל לקבוע ללא-מורא –וללא משוא-פנים ע"פ אלה כללים תיעשה חלוקת הרכוש, מיהו הזכאי לקבלו וע"פ איזה מפתח תיעשה החלוקה,ויפה שעה אחת קודם.  

ואריה הוסיף - נראה לי שיש קווי-דמיון בין הליך ההפרטה של הקיבוצים לבין הפרטת הרכוש בארצות הקומוניסטיות לשעבר ולעיוותים הקשים שהובילו לריכוז הרכוש הציבורי ולשיוכו בידי מעטים בעלי  מעמד-על של אוליגארכים שהפכו בעקבות כך לעשירי העולם כולו כיום.

הנושא פתוח לדיון ציבורי.

ובשולי הרשימה -יש כמה קיבוצניקים בקרב קהל הקוראים כולל ממזרע ואני מקווה שהדברים יעוררו תגובות.

ואגב כך שאלתי את אריה -מה לגבי קיבוצים בגירעון האם אתה מצפה שגם שם יתקיים שיתוף כלשהו ונוטשי הקיבוצים יחויבו להשתתף בנטל החובות?

הנושא אגב נידון כמדומני בערכאות לאחר שבני  מתיישבים וותיקים בקיבוץ בעל מקרקעין הסמוכים לאחת הערים המבוקשות באזור החוף ביקשו זכויות מקרקעין . מדובר בתביעה שהוגשה לפני כעשר שנים ויש להניח כי העניין הוכרע משפטית מאז .

בשנת 1959 שהינו (חברי גרעין אמונים מושבי) שנה בקיבוץ גבולות הגענו לשם לעבודת חוץ בטרם הקמת מבני הקבע של כפר מימון . הקיבוץ היה מורכב באותם הימים מכמה גרעינים כולל גרעין נחל שחבריו הגיעו ממרכז הארץ.  לאחרי שסיימו את שירותם התחילה עזיבה  ונראה היה שהעוזבים שגדלו על ברכי השומר הצעיר , הרגישו בושה גדולה על שנטשו את  חיי הקיבוץ ואת רעיון חיי הקומונה והשיתופיות ואחד הביטויים לכך היה נוהגם של הנוטשים לתפוס את הספסל האחורי של האוטובוס כדי לא להיתקל במבטי הנותרים.

אותי תמיד הדהים הפלא ששמו קיבוץ והעובדה שהחזיק מעמד במשך 2-3 דורות  הוא  מהנסים הגלויים של ימינו. אבל בהגדרת הפלא והנס שהם  יוצאי דופן וסיכויי קיומם פוחתים ככל שחולף הזמן.

ולגבי הקטע הקצר שאריה ביקש להוסיף כדאי להזכיר :

בפירוק הישובים השיתופיים בסין לכל חברי הקולקטיב נשארו לאחר הפירוק פרדסים קטנים של שלושת רבעי הדונם (מו ) אבל הפרדס המשותף של מאות הדונמים נמסר לעיתים לשליטתם ולרכושם של יחידים

ולשמחתי ולמיטב ידעתי בפירוק מסגרות השיתוף בקיבוצים לא ראינו תופעה דומה.