יום שבת, 16 ביולי 2016

גמלה-עט גליון מספר 41




גמלה-עט
עיתון  אינטר-עטי
 של גמלאי היום ומחר
פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש ולקוראים חפצי דעת
הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר ולתקן את השגוי
נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לעורך mbjoseph@gmail.com
גיליון מספר 41
בעריכת משה בר-יוסף
ע. עריכה עדנה שרון
‏‏10-7-2016
מה בגיליון?
לעצור את עקירת וולקני
פרופ' גד לובנשטיין ופרופ' יוסף שלהבת - דברים באירועי 95  לוולקני
מישאל מור – תגובה לכתבה בנושא וולקני
מהרהורי העורך
מ. בר-יוסף - נטיעת גן עלי דפנה על שם דפנה מאיר הי"ד בעתניאל
ספיחי שבועות – התכתבות עם ד"ר יאיר ישראלי
מ. בר-יוסף - בעקבות סיור ודיון ביום צוות הדרים
סיפורים וזיכרונות
פרופ' זהרה יניב - זיכרונות וחוויות מהחזרה ארצה והקליטה במכון וולקני
ד"ר גבי שילר - היסטוריה אישית עם הקשרים לעבודתי
מ. בר-יוסף - ויקץ והנה חלום - סיפור
מ. בר-יוסף - סיפורי סבא (ג') 1944-45
אביחי ברגר - על פרשת "במדבר"


לעצור את עקירת וולקני

דברים שכתב  יצחק   אלעזרי-וולקני ב-1917(!)
 "חוות הניסיון של המכון לחקירות צריכה להימצא בחבל כזה: א. שאקלימו יהיה ממוזג. ב. שאפשר למצוא בו טיפוסי הקרקעות היותר חשובים בארץ. ג. שימצא בקירוב מקום לאוניברסיטה – החווה הזו בעתיד תהיה החווה של האוניברסיטה. חשוב מאוד שכל הגידולים היכולים לגדול באזורי הארץ השונים יוכלו למצוא להם תנאים נוחים לגדול בחוות הניסיון המרכזית. חשוב מאוד, עד כמה שאפשר, שהכל יצא מהמרכז ושכל הנעשה בתחנות השונות יוכל להיות מבוקר במרכז. החבל הממלא את התנאים האלה הוא מחוז יפו".

בניסיון למנוע העקירה, חגג מכון וולקני ברוב עם 95 שנים לקיומו ב"יום פתוח". בהזדמנות זו נערכה סעודה חגיגית לגמלאי המכון ומנהליו בעבר פרופ' גד לובנשטיין ופרופ' יוסף שלהבת הוזמנו לספר זיכרונות מימים טובים יותר, כאשר החקלאות פרחה ואיש לא היה מעז להתייחס למכון וולקני מול שיקולי נדל"ן.
אומנם חגיגות 95 שנות וולקני, מתאימים היו לחגיגת יום הולדת לאיש זקן - אבל צעד ממש מוזר ובלתי מקובל לחגיגות ולציוני יובל של מכון מחקר.
אך, וולקני השנה, בגלל תזזית העקירה, הוא תערובת של עניינים פרסונליים ועניינים  מדעיים ולאומיים - ולכן דווקא השנה הכול כשר וראוי כדי לפרסם את קיומו של המכון לציבור הישראלי.  ציבור  שעד היום חלק לא קטן ממנו כולל גם עיתונאים וותיקים מכנים אותו בטעות כ"מכון הוולקני" – בהנחה, כנראה, שהטוף הוולקני הוא החומר העיקרי שנחקר בין כותלי  המכון.
פרופ' יוסף שלהבת היה חוקר קרקע רב-זכויות, ולימים ראש המנהל והאיש שפתח את שערי סין בפני הפעילות הדיפלומטית של משרד החוץ הישראלי. במפגש שנערך בחגיגה האמורה (שלצערי לא יכולתי לקחת בה חלק), הזמן שהוקצב לו היה מוגבל מאוד והוא הכין לכן סיכום קצר, כמעט סטנוגרפי, לתולדות הימים בהם פעל כראש המנהל.
 שמחתי לקבל את הדברים שיוסי העלה על הכתב לפרסום בגיליון, כיוון שהוא כולל מידע היסטורי מעניין ומזכיר שהייתה פוליטיקה משחיתה גם בימים בטרם הממשלה הנוכחית, כאשר מפא"י ההיסטורית וההסתדרות העל-היסטורית שלטו ללא כיפה בשלטון. רשימתו של יוסי מעשירה גם בתובנות רבות מכלי ראשון לגבי דברים שהכרתי כחוקר מהשורה, ואילו הוא מעיד על דברים שראה וחווה מעמדתו כמנהל.
 בעקבות קבלת רשימתו של פרופ' שלהבת פניתי גם לפרופ' לובנשטיין, שקדם לו בניהול המכון, ואף הוא נאות להעביר את הדברים עליהם דיבר באירוע היובל  ודברי שניהם מובאים להלן: 

עיקרי הדברים שנאמרו על ידי פרופ' גד לובנשטיין ביום הפתוח
אחרי לימודי בפקולטה לחקלאות בשנת 1954 התקבלתי לעבודה בתחנה לחקר החקלאות במחלקה לחקר ירקות. ראיתי בזה כבוד גדול להתקבל כעוזר מחקר של ד"ר סלומניצקי, במכון  המחקר הראשון שהוקם בארץ כבר בשנת 1923, כשנה בטרם הקמת האוניברסיטה העברית. סלומניצקי היה אדם שופע רעיונות שתרומתו לחקלאות הייתה רבה – היא כללה הכנסת הפלסטיקולטורה, גידול תפוחי אדמה ועגבניות סתוויים ואת גידול הבטטות ליצור עמילן לבית-החרושת "גלעם". במבט לאחור, ברור כי תרומתו של סלומניצקי לחקלאות ישראל הייתה גדולה פי כמה משל הרבה אנשים שקיבלו בשנים האחרונות את פרס ישראל.
על האווירה המיוחדת ששררה במכון בימים ההם יעיד אולי טיול לצפון סיני ולהר הגבוה אליו יצאו  חוקרי התחנה אחרי מלחמת קדש ב-1957, רכובים על טנדרי "ויליס" ששימשו לניסויי השדה ברחבי הארץ. מאחר ומספר הרכבים היה מצומצם מאד, קבע מנהל התחנה דאז, ד"ר פלג בעצמו, מי ייסע ומי לא. בבוקר השכם התאספו כל המאושרים בחצר התחנה מצוידים למסע. בלט במיוחד פרופ'  סמיש, חגור עם 2 מימיות, חותלות וכובע רחב-שוליים. התחלנו לנסוע והנה מטמורפוזה-  כשהגענו לאל-עריש, אדון סמיש הפך לגב' סמיש - ללמדך שדברי האישה קובעים יותר מבחירת מנהל מכון.
הקמת המחלקה לווירולוגיה - בגלל ריבוי הפגיעה ממחלות וירוסים, כתוצאה ממפעלי ההשקיה שאפשרו גידול רציף למשך כל השנה, החליט מנהל המכון פרופ' יצחק ארנון להקים מחלקה לווירולוגיה. המחלקה הוקמה בנפרד מהמחלקה לפתולוגיה של צמחים - גם בגלל הבדלי גישה - כיוון  שבאותם הימים במחלקה לפתולוגיה ריכוזו את המאמץ בזיהוי ובביולוגיה של הפתוגן ופחות במציאת פתרון לבעיה, בעוד שבמחלקה לווירולוגיה הייתה המטרה מהרגע הראשון להגיע לפתרון פרקטי. כשהטילו עלי התפקיד שאלתי את פרופ' ארנון "ומה אני מקבל (תקנים, תקציב)?" - ותשובתו הייתה -חדר קטן ומעבדה צמודה. במחלקה החדשה הנהגתי השתתפות הטכנאים בפרסומים - וזאת כדי לעודדם ליוזמה מחקרית, ועודדתי גם יציאת טכנאים להשתלמויות בחוץ לארץ.
נושאים עיקריים במחלקה:
וירוסים בפרחים - ציפורן ננסית שנוקתה מווירוסים, יחד עם חלקה לפרחים -  זה הביא ליצוא של 240 מיליון פרחי ציפורן ב-5 שנים. טריסזה בהדרים - ניקוי ראשון של הווירוס ולימוד מבנהו, הפעלת תכנית דיכוי ארצית – פרופ' משה בר-יוסף. מלפפונים ופלפל - זנים עמידים ודחיית חרקים – ד"ר  פ. ניצני, ד"ר ש. כהן וד"ר י. אנטיגונוס.
בשנים ההן הייתה הערכה רבה למנהל המחקר ולחוקריו מצד שרי החקלאות:  אריאל שרון, שמחה ארליך, פסח גרופר ואריק נחמקין.  בין השנים 1981-1986 (בהן שרתתי כראש מינהל ומדען ראשי) הוקם בניין המחלקה לאחסון, הוכנס המחשוב למנהל, הוגדרו נושאים מועדפים למחקר וכן הוקמו מו"פים אזוריים. הייתה התעניינות שוטפת מצד שרי החקלאות וביקורים סדירים במנהל, בשונה מהיחס המשפיל לעיתים המורגש בתקופה האחרונה.

פרופ' יוסף שלהבת
אנקדוטות מתקופת היותי ראש מינהל המחקר החקלאי והמדען הראשי של משרד החקלאות:
ראשית, כיצד הגעתי להיות ראש מינהל המחקר החקלאי והמדען הראשי של משרד החקלאות? למען האמת זו לא הייתה שאיפתי והנושא כלל לא עלה בדעתי. יואש ועדיה ז"ל סיים את תפקידו כראש מינהל ועבר לאוניברסיטה בירושלים כסגן נשיא. בטרם פרישתו מניהול המכון הוא דאג שרם מואב ז"ל, שעבר מהאוניברסיטה בירושלים לפקולטה ברחובות, יחליף אותו. עם שניהם למדתי בדייויס ובברקלי ועם רם גרתי שנה יחד בברקלי. יואש הציע לי את תפקיד הסגן למחקר והסכמתי.
בסמוך להגעתו, רם חלה, ומחלתו אילצה אותו להתפטר וכך הפכתי לראש מינהל בפועל. בבחירות לראש מינהל חדש הייתי מועמד טבעי. הצעתי לבטל בחירות כלליות ולהקים ועדה בוחרת. הצעתי התקבלה והועדה בראשותו של קותי אלפר בחרה בגד לובנשטיין ואני חזרתי למחקר.
עברו 5 שנים ושוב היו בחירות - ואני נבחרתי וכך הגעתי להיות ראש מינהל המחקר החקלאי והמדען הראשי של משרד החקלאות.
כבר בראשית הדרך נתקלתי בקושי לא צפוי - ועד העובדים שברך על בחירתי במילים "האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון" (ציטוט מתוך "מורשת מינהל המחקר") דרש שאמנה את אברהם בקשי, שהיה האחראי לענייני עובדים, לסגן לאמרכלות (למינהל). כאשר סירבתי, התחילה מלחמה נגדי (כולל ניקוב צמיגי מכוניתה של אילנה פאר, שהייתה מזכירתי הנאמנה, ושולחן העבודה שלי נמצא הפוך). התלוננתי על התנהגות הועד בנציבות שרות המדינה שנתנה התראה לוועד ואני חושב שגם הענישה את יו"ר הועד יהושוע וקס ז"ל. לצערנו הרב, יהושע נפטר מאוחר יותר והועד אפילו האשימני שתרמתי בהתנהגותי לפטירתו.
בפגישה שיזם יו"ר ההסתדרות בראשון הוא תקף בחריפות את הועד על התנהגותו ובזאת נסתיימה הפרשה. כך בוזבז זמן יקר על דברים מיותרים. חשיבתי הייתה כי במוסד אקדמאי גם סגן למינהל צריך להיות בעל תואר אקדמי. לתפקיד נבחר מנחם פרימן ממשרד החקלאות.
 על הסכנה בפוליטיזציה של המערכת למדתי כאשר הוזמנתי להפתעתי לפגישה עם חבר כנסת בכיר שהיה תושב ראשון לציון. נושא הפגישה לא נמסר מראש, היא התקיימה במזנון הכנסת, ובה נאמר לי שיש עובד במינהל המחקר שאני מסרב למנותו לסגן ושכדאי לי לחשוב על כך בשנית - אחרת הוא עלול לגרום לי לבעיות רבות. הקשבתי, לא הגבתי, אמרתי תודה ויצאתי. התעלמתי מהדבר, לא סיפרתי ולא פעלתי למרות שהייתי מופתע ומאוד נרגז.
את קותי אלפר ז"ל צרפתי לצוות המנהל ויותר מאוחר הוא היה הסגן למינהל ובחרתי בעלי כהן ז"ל לסגן למחקר. זה היה צוות מעולה שפעל בשיתוף ובהבנה.
נקפוץ לסוף הקדנציה - לאחר 4 שנים הכרזתי שאני עומד לסיים את תפקידי. כמה חודשים לפני התפטרותי שוחחתי עם הרפרנט של האוצר על אפשרות לייצב את התקציב לכמה שנים ולהצעתו הגשנו מסמך עב-כרס (תכנית חומש). מסתבר שהתעלמו מהמסמך עליו עבדנו באינטנסיביות זמן לא קצר. הסיבה כנראה הייתה מאחר שהתקציב שהצענו היה גבוה מדי - כאשר באוצר, כמו באוצר, ציפו לקבל הצעה לצמצם בתקציב. אני כבר לא הייתי כדי להמשיך ולדון בנושא.
משום מה שר החקלאות באותה עת, כץ-עוז (כצלה), רצה שאסיים את תפקידי מהר ככל האפשר. אפשר לחשוב שהייתי כל כך גרוע שהיה צריך מהר להתפטר ממני. ובכן, הסיבה הייתה שהוא רצה למנות חברים שלו לתפקידים ראשיים במינהל - את מאיר בן מאיר, שהיה סגנו ושימש קודם כמנכ"ל המשרד הוא מינה לראש המינהל, ואת מוצי עמיעד, בעל רקע בכלכלה חקלאית, מינה למדען ראשי. שני אנשים שלא בדיוק התאימו לתפקידם - דבר כזה קורה כאשר שרים בלתי אחראים שאינם מבינים בנושא מנצלים את כוחם לבצע שינויים הנוחים להם ללא בדיקה יסודית של נושא והבנה של החומר והמשמעות של החלטתם. פיצול התפקיד של ראש מינהל ומדען ראשי היה לבסוף לטובה משום שהתפקיד הנפרד דרש תקציבים יותר גבוהים שאמנם ניתנו למדען הראשי. מאיר בן מאיר לא נישאר זמן רב בתפקיד ראש המינהל לאחר שצוות ההנהלה (מנהלי המכונים) נתנו לו להבין מהר מאוד שאין לו מושג בנעשה במינהל או כיצד צריך לנהל את המוסד המדעי הגדול והמורכב הזה.
לאחר שהשתחררתי מהתפקיד פנו אלי מהאקדמיה הישראלית למדעים ושאלו: האם אהיה מוכן להיות נציג האקדמיה בסין? ביני לבין עצמי הסכמתי מיד, אבל למען הנימוס השהיתי את תגובתי ליום שלם כדי, לכאורה, לחשוב ולהתייעץ עם רעייתי.
מדוע הייתי אני בר המזל להיבחר לנציג האקדמיה הישראלית בסין ולמעשה נציגה הרשמי הראשון של ישראל בסין? הסיפור פשוט אבל בעל משמעות. הישראלים (משרד החוץ) שאלו מתוך נימוס את הסינים באיזה תחום מדעי היו מעוניינים שתהיה מומחיותו של נציג האקדמיה. הם ענו ללא היסוס – באופן כללי חקלאות וספציפית בנושא המים בחקלאות. ידידי יואש ועדיה ז"ל סיפר על סיום תפקידי במשרד החקלאות לאקדמיה שהציעה לי את התפקיד.
למעשה, התעניינותי בסין קדמה לכך. בכנס מדעי בארה"ב פגשתי בראש המכון לקרקע בנאנג'ינג. פניתי אליו בבקשה לבלות שנת שבתון במכונו. הוא הבטיח לבחון את הדבר אבל תשובתו התמהמהה לבוא. בדיעבד הבינותי כי בגלל התנאים הפוליטיים לא היה לכך סיכוי.
כראש הנציגות (משרד הקישור) של האקדמיה הישראלית למדעים שרתתי שנה ותשעה חודשים. בראשית ינואר 1992 מטרת שרותי הושגה - ואמנם כוננו יחסים דיפלומטיים בין סין לישראל. לתפקיד ראש הנציגות מונה זאב סופות כשגריר הראשון של ישראל בסין שבחודשים שקדמו לכינון היחסים הוא שרת בנציגות כיועץ ראש הנציגות. אני המשכתי לפעול בשגרירות עוד כשמונה חודשים כנספח למדע וחקלאות. לאחר מכן הוזמנתי ע"י השגרירה השלישית אורה נמיר עוד פעמיים לשרת מספר חודשים בתפקיד זהה. אחרי שרת בתפקיד יואב שריג מהמכון להנדסה חקלאית, שקיבל את התפקיד בהמלצתי.
למותר לציין ששהותי בסין היתה מרתקת, מעניינת, משכילה, מרגשת ומהנה וההצלחה בהחלט גרמה לסיפוק רב. יחסים דיפלומטיים היו קורים בכל מקרה, אבל בתהליך הרבה יותר ארוך.


מ. בר-יוסף - בשולי הרשימה המעניינת - עדות של נוגע בדבר לגבי בחירתו של יוסי בפרופ' עלי כהן ז"ל כסגן.  עם בחירתו של יוסי פרופ' אשל ברסלר ז"ל ועוד כמה חברים היו מודאגים לגבי  מי יהיה הסגן וקיימנו ישיבה בה הוחלט שעלי כהן ז"ל, שהיה חוקר מוערך ואהוד בזכות הידע ובעיקר בזכות האינטגריטי, יתאים לתפקיד. אשל, שכמו יוסי בא אף הוא מתחום מדעי הקרקע, פנה אליו ראשון ולחש באוזנו והציע את עלי. לאחר מכן, בהפרש של כמה שעות, במעין בליץ יחסי ציבור לעלי, פנו עוד שניים מהקבוצה היוזמת - וכשאני הגעתי ליוסי, עוד בטרם אמרתי את סיבת בואי, הוא בישר לי כי הוא הגיע למסקנה שעלי הוא האדם המתאים לתפקיד הזה. ושמחנו שהדברים הסתדרו, כיוון שללא ספק שילובו של עלי כהן ז"ל בהנהלת המכון תרם רבות למכון.

קישורית לכתבה בעתון "גלובס" בעניין העברת המכון:

להלן תגובה לכתבה מאת מר מישאל מור, גמלאי מכון וולקני (מזה כ-6 שנים), לאחר 46 שנים בהן עבד במכון וולקני בנאמנות אין קץ וגורל המכון והחקלאות ממשיכים להיות חשובים ויקרים בעיניו:

הכתבה בעיתון הכלכלי "גלובס" מתאריך 29/6/16 בסוגיית מכון וולקני ("העברת מכון וולקני לצפון: את שני הדוחות כתב אותו אדם") מדגימה את השיקולים הפסולים בדיון על העתקת משכנו של המכון - כמו מרבית ההחלטות המתקבלות במדינת ישראל, הבסיס הוא סקטוריאלי. במקרה זה, הדמויות המובילות את המסע להעתקת המכון לצפון הם שר החקלאות אורי אריאל, מנכ"ל משרדו שלמה בן אליהו (עו"ד בתחום הנדל"ן, על כל המשתמע מכך) ואלי מלכה, שהוא ראש המועצה האזורית גולן ויו"ר פורום ראשי הרשויות בגליל המזרחי. זאת בגיבוי שתי חוות דעת שהיו אמורות להיות נקיות משיקולים זרים, אך למעשה הסתמכו על דעתו של אחד - פרופ' דן לבנון. בזמנו, בחירתו של פרופ' דן לבנון לתפקיד המדען הראשי של משרד החקלאות הייתה שנויה במחלוקת. לדוגמא: פרופ' משה בר יוסף ממכון וולקני צידד בבחירתו, לעומתו פרופ' עלי כהן ז"ל הסתייג – הוא חשש שהרקע ממנו צמח פרופ' דן לבנון יהיה בעוכרי התפקיד. בדיעבד, פרופ' משה בר יוסף הודה ששגה. עברו מספר שנים, וכמו שבשבת רוח הגלגל חוזר והנבואה של פרופ' עלי כהן מתגשמת.
הבדיחה אומרת "כאשר היהודים מהווים מיעוט, הם כמו דשן משובח המפרה את סביבתו, וכאשר הם מרוכזים במקום אחד, הצחנה עולה לשמיים". יתכן כי זה גם המצב ברעיון העתקת מכון וולקני מסביבתו הטבעית! המהלך יוביל להיווצרות עוד מרכז מו"פ אזורי בנוסף לאלו שכבר קיימים (דבר שרק יפגע באיכות המחקר). אלו המצדדים ברעיון אווילי זה, חסרים את השיקולים הרציונאליים רחבי הראות ואת ההבנה של השלכות המהלך. מדובר בקבוצת בעלי אינטרסים צרים, זמניים ומקומיים - המנהלים את המדינה כמו מכולת שכונתית. בהמשך הכתבה ב"גלובס", נכתב כי חתן פרס נובל לכימיה, פרופ' אהרון צ'חנובר וכן אנשים חשובים נוספים בחברה הישראלית, מתנגדים ליוזמה להעתיק את מכון וולקני לצפון, אך דעתם לא נחשבת בעיני קובעי המדיניות!
במקום הקמת מרכזים ל"מזון בריא" כביכול, בגליל, יתכן שלטווח הארוך עדיף שמדינת ישראל תשקיע בפקולטות לרפואה ותגייס את יהדות העולם להקים בישראל מרכזים של תיירות מרפא ברמה גבוהה, כולל בגליל. תיירות רפואית היא עתירת הכנסות ונקייה מבחינה אקולוגית.
מאז פרישתם של שר החקלאות לשעבר, שלום שמחון, והמנכ"ל המיתולוגי לשעבר, יוסי ישי (שהיה להם רקע חקלאי), חל כאוס מתמשך בהנהלת משרד החקלאות. בנוסף, מהיכרותי כעובד מנהל המחקר החקלאי במשך 46 שנים (1964-2010), מתחולל בשנים האחרונות שבר מנהיגותי מתמשך במינהל המחקר החקלאי, שמתבטא, בין השאר, בסדר עדיפויות ניהולי בעייתי. הרעיון להעתיק את מכון וולקני לצפון הארץ רק יחדד את הבעיה ויקצין אותה. אני חושש שמא נאבד את הגאווה ואת שמנו הטוב בתחום החקלאות בקרב אומות העולם. כך נהיה מזוהים רק כמדינה יצואנית נשק, וכפי שמסתמן בעתיד, גם כיצואנית סמים כמו קנאביס, לתפארת מדינת ישראל.
המטרה המוצהרת של בניית 15 אלף יחידות דיור על השטחים החקלאיים שיתפנו - במקום פיזור האוכלוסייה, משמעותה צפיפות נוראה בגוש דן במקום ריאות ירוקות (זאת בנוסף לבנייה על שטחי צריפין שצה"ל מפנה!). צריך לתת את הדעת על המשמעויות הביטחוניות של ריכוז מרבית אוכלוסיית ישראל בגוש דן, צמצום עתודות הקרקעות החקלאיות וההשלכות האקולוגיות החמורות למהלך שכזה.


שווה ציטוט: אורי, ירושלים (29.06.16(
מחקר בטכניון מצא שהישראלי הממוצע הולך 1440 ק"מ בשנה.
מחקר במכון הלצון מצא שהישראלי הממוצע שותה 86 ליטר בירה בשנה.
מסקנה - הישראלי הממוצע עושה 16.74 ק"מ לליטר!



מהרהורי העורך
·       השבוע נפגשתי עם מנכ"ל משרד החקלאות בניסיון להניעו מרעיון העקירה ויצאתי מתוסכל - ואעסוק בכך באחד הגיליונות הבאים.
·       השבוע ביקרתי עם אורחים מארה"ב בתחנת נווה יער ויצאתי מלא התפעלות מעבודת הטיפוח של דורון הולנד בתחום הנשירים ושל קובי תדמור אפרים לווינסון וכל חוקרי הדלועיים המצוינים שם. מאז ימי צבי קרחי המנוח, מפתח המילון המפורסם גליה, ממשיכים - והפעם בכלים מולקולריים - לעשות שם מחקרים מצוינים ודברים גדולים, במעבדות מצוידות היטב השוכנות לאכזבתי במבנים שרבות מהרפתות בארץ טובים פי כמה - הגיע הזמן להקים שם מבנים משוכללים.
·       למחרת, במכון וולקני בבית דגן, האורח נתן הרצאה שצריכה לעורר דאגה גדולה בדבר הנזקים הקשים של מחלת הגרינינג בפרדסי פלורידה. בטרם ההרצאה, בביקור במכון הצמחי ארי שפר ודוד גרנות סיפרו על עבודות פורצות דרך בתחומים חשובים. ושוב הרגשתי כבוד גדול להיות פנסיונר של וולקני - וחבל שאין מי שילחש באוזני חורצי גורל המכון ומעודדי העקירה כי הדברים הללו הם בחלקם הגדול תלויי מקום. וחבל שאינם מודעים לשאלה: כיצד פועלת הסינרגיה בין ניסיונו, חריצותו ומוחו של חוקר, לבין הפיפטות שבידי סטודנטים ודעתם של קולגות במכוני מחקר ומוסדות אקדמיים סמוכים?
·       השבוע ביקרתי במכון וויצמן וראיתי את חממות המחלקה לגנטיקה של צמחים - שם ולא פסקתי להתפעל עד כמה שפרה דרכם בתחום הזה. הגיע הזמן להקים במכון וולקני מרכז חממות משוכלל שייתן שרותי גידול אופטימליים. כי למרות השיפורים בתחום בשנים האחרונות עדיין חממות וולקני רחוקות מהרמה האופטימלית.
·       אחרי כמה גיליונות "גמלה-עט" שעסקו בתולדות ההשקיה בטפטוף, אורגן עבורי השבוע ביקור מאלף במפעל הטפטפות בחצרים. גאווה ישראלית זו מילה קטנה כדי לתאר את גודל המפעל ושכלולו. היה מקום אולי להוציא חוקרים אחת לשנה כדי לראות עד כמה התעשייה הזו, ותעשיות תומכות חקלאות אחרות בארץ, משוכללות. ועד כמה הסטנדרטים הללו מחייבים מאמץ מחקרי כדי להיות צעד אחד לפניהם בתחום עיסוקם ובתחומים נוספים.
·       להלן קישורית לידיעה על בעיה קשה בהספקה עצמית של מזון בתימן שהתפרסמה באתר האירגון
FAO – Food and Agricultural Organization of the United Nations
Severe food insecurity widespread in Yemen
לדעתי, זו יכולה להיות הזדמנות ל"בליץ" תקשורתי והומניטרי בו ממשלת ישראל מודיעה  כי כאות הוקרה ליחס החיובי שיהודים זכו בתימן בתקופות שונות, ממשלת ישראל החליטה לסייע לתימן על ידי שיפור החקלאות התימנית באמצעים טכנולוגיים שפותחו בארץ, כולל מערכות השקיה של נטפים וזרעים וחומרי ריבוי ודשנים איכותיים. איני יודע באם התימנים ייאותו למחווה, אבל עצם פרסומה תהווה כבר השג פוליטי ממדרגה ראשונה.
מ. בר-יוסף
נטיעת גן עלי-דפנה על שם דפנה מאיר הי''ד ליד ביתה בישוב עתניאל





לאחר כמה שיחות עם מזכיר הישוב עתניאל ועם הגנן ונציגת הישוב, נקבע טכס נטיעת חורשת עלי-הדפנה, על שם דפנה מאיר ז"ל, ליום ג' 14 ליוני ש.ז. לא ביקרתי קודם בישוב ולא הכרתי את הדרך, אך נאמר לי כי קל להגיע - ואכן הקדמתי והגעתי כשעה וחצי בטרם הטכס (ראה המודעה). כיוון שהקדמתי,  נכנסתי לבית המדרש הצמוד לבית הכנסת היפה שבמרכז הישוב הזה שבו לפני חודשים אחדים נרצחה דפנה ז"ל על ידי נער צמא-דם וספוג-שנאה מכפר שכן, שבאבחת סכין גדע מסכת חיים מופלאה של אישה קטנה שכל מכריה לא פסקו להלל את גדולתה.
 במיילים שקדמו לטכס ביקשתי להבהיר כי השתילים התקבלו באדיבות הקרן הקיימת לישראל  ובעזרת חברי פרופ' צבי מנדל שקישר ביני לבין מנהלים ואנשי המשתלה. ביום שקדם לטכס קיבלתי שישים שתילי ער אציל ("עלי-דפנה") בגובה של כחצי מטר שאותם חילקתי כדלקמן:  ארבעה שתילים הועברו למטע אבוקדו של גבעת ברנר בו אנסה לבדוק באם הקרבה המשפחתית בין הער-אציל לאבוקדו מספיקה כדי לאפשר הרכבה ביניהם. עסקתי בניסיונות כאלה לפני כארבעים שנים כאשר העברתי וירואיד מהדר נגוע לאבוקדו על ידי הרכבה ולמדתי מכך כי איסור הרכבת כלאיים יש בו לא רק חוק אלא גם היגיון פיטו-סניטרי! התברר כי למרות שהרוכב של ההדר אינו מחזיק מעמד על גבי כנת האבוקדו, די היה בתקופה בה הצירוף נשאר עדיין בחיים כדי להדביק את כנת האבוקדו באחד הוירואידים שנמצאו בעץ ההדר ששימש כרוכב.  שישה-עשר שתילים הועברו לישוב צעיר בדרום בשם רתמים לנטיעת חורשה קטנה של עצי ער-אציל שיושקו במים המליחים המקומיים. ארבעים שתילים, כנגד 38 שנות חייה של דפנה ועוד שני שתילי "רזרבה" (במקרה של בעיית קליטה), ניטעו בטכס מלבב בעתניאל (ראה תמונות).
בראותי את קהל הזאטוטים שהתכנס בשעה חמה לטכס הנטיעה, החלטתי שהדברים שהכנתי בהמשך הרשימה אינם מתאימים לקהל וסיפרתי להם סיפור קצר על בעלה של דפנה. אנחנו מכירים אותו מימיו כילד שביקר עם הוריו, פרופ' אלחנן מאיר ז"ל ואמו רחל שתבדל'א, שהיא חברת ילדות של רעייתי חנה,  בביתנו בהיותו כבן עשר. נכנסנו יחד לבית הכנסת, ששימש עדיין אז גם כאולם התעמלות, ושאלתי אותו: מה קדוש יותר ירושלים או רחובות? ונתן ואחיו בני הסתכלו עלי בתדהמה ואמרו: ירושלים וודאי קדושה יותר! והפניתי מבט ללוח הכדור-סל שנמצא על עמוד שעמד במרכז בית הכנסת ואמרתי להם שברחובות אפילו לוח הכדור סל קדוש - ואני זוכר שכנגד טיעון זה לא מצאו תשובה.
נתן ומזכיר הישוב, איש איש בדרכו הודו ושמחו על המחווה. ואני חייב גם תודה  לגנן המקומי ולעוזרו שבחרו חלקה קטנה הסמוכה לביתה של דפנה ז"ל, ניקו את השטח וחפרו בורות ולילדים שנטעו את השתילים בסיוע האמהות והמבוגרים (תמונות). וכעת נותר לטפל בהם במסירות ולצפות לימים בהם חורשת גן עלי-הדפנה ע"ש דפנה ז"ל תגדל, תצל ותיתן ריחה ותבליניה לרווחת הישוב והמבקרים. 


וכאמור, הכנתי דברים שלא הושמעו בגלל החום והקהל אבל כיוון שהוכנו אגלה תוכנם ליושבים בצל הצג:
בהזדמנויות שונות, ובמיוחד בנטיעות, מרבים לצטט את הפסוק "כי האדם עץ השדה" - זה נשמע ירוק - וכל מה שנשמע ירוק נחשב גם כיפה. אבל, עובדתית אין זה נכון! וגם הציטוט אינו נכון! ל"כי האדם עץ השדה" יש להוסיף סימן שאלה - ואז מובנו של הפסוק אחר: אדם אינו עץ השדה ואינו עץ המטע, כי הבסיס האבולוציוני נפרד לפני עידן ועידנים, וטוב שכך. שהרי אוי לאדם שהוא עץ - "קלוץ" ביידיש - ולהגיד על אדם שהוא "קלוץ" זו וודאי אינה אמירה מחמיאה לכל מי שמבין יידיש.
עצים מטמיעים ומסוגלים להפוך קרני אור מים ופחמן דו-חמצני לסוכרים שהם אבני הבניין של חומרים אורגניים המרכיבים את מזונו של האדם. אנחנו  תלויים  לחלוטין בתהליכים שצמחים ביצעו בעבר הרחוק, דוגמת דלקים ופחם, ובתהליכים שהם מבצעים היום בצבירת סוכרים ועמילן בשדות ובמטעים. ללא הצמחים, בין אם באופן ישיר או בדרך עקיפה, האדם ובעלי החיים לא יתקיימו! חז"ל ידעו זאת וביטאו זאת באמירה מפורסמת "אם אין קמח אין תורה" - וזו אמירה של אנשים מחוברים לקרקע המציאות.
וכשהשתילים שניטע היום יגדלו ויתנו צל וריח טוב - תזכרו שראיתם את הפלא של צמיחה, של התערות, של הפיכת שתיל לעץ ועצים בודדים לחורשה צנועה.
...נטענו 38 שתילי ער-אציל, בשמו העממי שתילי דפנה - צמח ים-תיכוני שבית גידולו הטבעי בארץ צפונה מעתניאל, אך סביר שעם טיפול טוב הוא יגדל ויתפתח גם על הגבעה הנישאת עליה נטעו ילדי הישוב את השתילים הקטנים שמשתלת הקרן הקיימת באשתאול העניקה לנו לשתילה כאן.  ספק באם יגיעו לגובה של 8-12 מטר, כפי שהם מגיעים בארצות אירופאיות מסוימות, אבל גם כך, תמצאו תחתם, כשיאחזו בקרקע הישוב ויצמחו כאן, מספיק צל ומספיק עלים שיתבלו את כל המלפפונים שתרצו להחמיץ ואת כל הבשרים שתרצו לשפד ותפיקו גם די שמן אתרי שמרפאים טבעיים בכל האזור יוכלו לצרוך בעתיד לריפוי ושיקוי של בעיות רבות שיתעוררו עם השנים ועם הגיל.
 ...כשחשבתי על דרך הנצחה ראויה של דפנה מאיר ז"ל עלה מיד רעיון נטיעת גן עלי-דפנה בגלל אלמנט התבלין שבצמח הזה ובגלל סיבה חשובה יותר - השם המדעי של הצמח הוא Laurus nobilis  - נוביליס על שם האצילות, ולאורוס על שום שימושו להכנת הכתרים בהם היוונים והרומיים  עיטרו מנצחים באולימפיאדות ועיטרו מצביעים וקיסרים מנצחים לאחר קרבות והישגים פוליטיים.  הכתר היה עשוי מענף של הער-אציל שקל היה לקפלו ומכיוון שעליו של הער ירוקים ויפים, וחשוב מכך - עמידים מאוד להתייבשות, ויותר מכך - גם כשהם מתייבשים מעט הם אינם קמלים אלא נותרים מרשימים שעות וימים. 
בארץ גדל בן משפחה של צמח הער-אציל וספק באם רבים יודעים זאת - מדובר בעץ פרי שמוצאו ממרכז אמריקה, רחוק מארצות המוצא של הער-אציל שהוא כאמור ים תיכוני . פריו דומה לשל הער, אך גדול פי עשרות בנפחו ממנו - וזה עץ האבוקדו. לכשתזדמנו ליד עץ אבוקדו מוללו עלה של העץ ותזהו מקצת מריח עלה הדפנה. האבוקדו, בניגוד לער-אציל, רגיש מאוד לקרה וספק אם יתקיים ביישובכם, אבל, יש עצי יער ובוסתן אחרים שיהיה כדאי לשלב בעתיד בגינתה של דפנה ז"ל. לא הכרתי אותה אישית, אבל, הדברים ששמענו אודותיה השביעו את כולנו את החובה לזכור את דפנה מאיר ז"ל ולהזכירה תמיד.
אז אנא העתניאלים, שמרו על העצים הקטנים שנטעתם היום בשנתם הראשונה והם יחזירו לכם צל וריח טוב בשנים שיבואו.  והגן שיצמח משלושים ושמונת העצים שנטענו ינציח את מניין שנותיה של דפנה ז"ל בקרבכם ואת חיוניותה ואת אהבת החיים שהיה בה ושנגדעה בסכינו של מרצח.
יהי זכרה של דפנה ז"ל ברוך וחייה צרורים בצרור החיים של משפחתה היקרה. 



ספיחי שבועות
בסמוך לערב חג השבועות  הגיע אלי גיליון של "עלון הנוטע" שהוקדש לענף הבננות והייתה בו רשימה יפה על חברי ד"ר יאיר ישראלי. יאיר כתב כבר כמה רשימות לגמלה-עט בעבר, וכתבתי לו שקיבלתי את הגיליון החדש של "עלון הנוטע" המוקדש לבננה ולאיש הבננות. יישר כוח על העשייה הרבה והמבורכת ועל ההתמדה מרובת השנים!
 כעת, משהתרגלת לעשות, עליך להמשיך - כי הרגל הופך לטבע, ואם טבעי זה טוב ובריא, מה שבטבע הוא הכרח - ומכאן לחגיגת הביכורים.
יאיר הודה על הברכות וענה על השאלות:
*האם יש חגיגות טבע ייחודיות לבננות בארצות בהן הגידול הזה עתיק יומין?
באתיופיה ראיתי שמשתמשים בעלי בננות לעטיפת ניצני צמח הג'את המשכר, בעת שהם מועברים מהמגדלים ליצואנים שנהגו להעבירם לסעודיה - אבל זו חגיגה סמויה.
*האם יש משקאות בננות בארצות מסוימות?
ראיתי בעלון שהעתיקו מ"FreshPlaza" שהמצרים מעדיפים את הבננות המיובאות הגדולות יותר - מניח שזה לא יארך זמן רב - בעבר כאשר התחיל היבוא של בננות ארוכות כאלה למצרים והצרכנים התנפלו על הפלא המיובא, מישהו שם הפיץ שמועה שהבננות הגדולות צמחו כך בגלל שטופלו בהורמונים מעקרים - ומיד הקונים נמנעו מלקנותם וחזרו לבננות המקומיות.

ויאיר הוסיף: העלון טרם הגיע לידי אבל אני כמובן מכיר את תכנו...
אתמול פגש אותי האנטומולוג, פרופ' צביקה מנדל, שאני מעריך מאוד, מלווה בעמית ותיק והתגלגלה שיחה קצרה על מזיקי הבננה. צביקה אמר לעמיתו שהחברה האלה (אני ושותפי לעבודה) עשו מעשה יוצא דופן: הם פתרו את הבעיה של המזיק הקשה ביותר שהיה להם באמצעות שינויי ממשק בלבד.
ואכן כך הדבר: בשנות ה-50 וה-60 הנמטודות הסלילניות היו גורם מגביל בגידול הבננות בארץ (הגבלת היבול והגבלת משך חיי המטע לשנים ספורות בלבד). דניאל זיו, בעזרת חוקרים ממנהל המחקר, הכניס לשימוש את תכשיר ה"נמגון" שהדביר בהצלחה את הנמטודות ושיפר את התוצאות באופן דרמטי ולכן השתמשו בו בשפע, החל מזמן קצר אחרי הנטיעה. אי-שם בשנות ה-70 (אינני זוכר כרגע את השנה המדוייקת), התברר שהחומר מסוכן למשתמש והוא נאסר בהדרגה לשימוש. הנהגנו סקר מטעים שנתי ובדקנו כל שנה בסתיו מדגם שרשים מכל חלקה בעמק, ומיד למדנו שחלק מהחלקות כלל אינן נגועות ברמה המצריכה טיפול. הסקר הזה נמשך כמדומני כ- 30 שנה. כמו כן הכנסנו תחליפים לנמגון והשתמשנו בהם באופן מוגבל, רק על פי הצורך. בנוסף, הוכנסו לשימוש מתחילת שנות ה-80 שתילים מתרבית רקמה, שהם כמובן נקיים מנמטודות (שלא כשתילי הנצרים המאולחים), וכך סולק המקור הראשי לאילוח החלקות. שותפי, יובל לוי, עשה את עבודת המוסמך שלו בהדרכת פרופ' דני אוריון ז''ל, ובמהלכה התגלה קיומה של נמטודה נוספת וחשובה, שלא היתה מוכרת לנו בעבר כמזיקה לבננות - היא הנמטודה הכידונית. בשונה מהסלילנית והעפצנית, נמטודה גדולה זו היא אקטו-פרזיטית ופוצעת את השורש מבלי לחדור לתוכו, אך לפצע חודרות פטריות מזיקות ונזקה של הנמטודה רב. המשכנו במשותף לחקור מי הם הגידולים במחזור שמסייעים לנמטודה להתקיים בשנות המנוחה מהבננות ומצאנו את האשם: התירס! נקצר ונאמר שכיום אין מגדלים תירס במחזור עם בננות. משך המנוחה במחזור הוגדל ל-4 שנים (לפחות) ובעיית הנמטודות פשוט נעלמה. איננו משתמשים בשום נמטוציד וגם איננו מבצעים סקר גורף של כל השטחים. יובל לוי בודק מידי שנה שרשים ממספר חלקות שמתעורר לגביהן חשד, כדי לוודא שאין שינוי.
לסיכום: שימוש בחומר נטיעה נקי, שילוב צמחים מתאימים במחזור, זמן מנוחה מספיק ובקרה על שכיחות המזיק - והבעיה נפתרה ללא שימוש בחומרים כימיים. ואוסיף רק שעזרו בידינו במהלך השנים, בנוסף לדני אוריון, גם מישאל מור ומאירה בר-אייל מהנמטולוגיה במינהל המחקר ויבגני קוזודוי מהשירותים להגנת הצומח. שכחתי לכתוב על נושא זה לעלון הנוטע, ונזכרתי בביקורו של צביקה, אז סיפרתי לך לכבוד חג השבועות.

הנמטודות הסלילניות ונזקיהן בשורש


(צילומים מישאל מור)

ובתשובה (מ. בר-יוסף)
שמחתי שהודו לך, ועל שהזכרת את דני אוריון ז"ל, ואת מישאל ומאירה יבדל'א. אזכיר גם את מייסד המחלקה לנמטולוגיה ומנהלה הראשון, פרופ' גרשון מינץ, ואת דינה שטריך-הררי שעבדה עמו. שמורה להם זכות הראשונים במחקר בנושא נמטודות בבננות בארץ ובעולם והם תרמו רבות למחקר הנמטולוגי בכלל. לאחר מכן, מנהל המחלקה היה פרופ' עלי כהן - חוקר רציני שהיה מהראשונים להבחין בנזקים לאחר חיטויי קרקע קפדניים מדי, בחיטוי חום. חיטויים כימיים סביר שהזיקו אף יותר, אבל במצבים קיצוניים לא הייתה ברירה ונזקקו גם להם. הבעיה הייתה קלה יחסית בבננה, היכן שניתן לבצע מחזורי גידול. בעצי פרי התוצאות היו קשות יותר.
אבל אינני נמטולוג, למרות שאת המימון לעבודה הראשונה בוולקני,  בשנת 1966 במעבדה של לובנשטיין, קיבלתי דרך פרויקט של עלי כהן שעסק בבדיקת אפשרות של העברת מחלת כתמי השמש על ידי נמטודות חופשיות (אגב, לימים התברר שגורם המחלה הוא ווירואיד השייך לקבוצת גורמי מחלה שאינם מועברים על ידי נמטודות. אולם, עד היום לגבי הגורם הזה אין מידע בדוק לגבי דרך העברתו הטבעית ונראה לי כסביר כי במקרים מסוימים המחלה הזו נפוצה הן באופן מכאני, ובעיקר על ידי האבקה - אך כאמור, טרם דווחו ניסויים מבוקרים).
מ. בר-יוסף - בעקבות סיור ודיון ביום צוות הדרים
יום צוות ההדרים בחודש יוני ש.ז כלל סיור קצר שהתחיל בפרדסי משפ' מוצ'אן בעין-וורד, בחלקת "אודם" בה ביקרנו חודשים ספורים קודם עוד בטרם הקטיף. החלקה מטופלת להפליא, גזומה וחגורה חגור סתווי במחצית הענפים, ואכן נראה היה כי יבולם גם השנה ישביע רצון. במעבר לחלקת "אור" -חלקה וותיקה יותר שעברה גיזום שדרה בכל מפתח בין השורות לסירוגין, כך שכל עץ נגזם באחד מצדדיו, בלטה ריקנות הפרי בצדדים הגזומים לעומת היבול בצד שלא נגזם.  הפער היה גדול ואף כי מועד הביקור היה מוקדם מכדי לקבוע יבולים, מוסכם היה כי בעיית החזקת עצי ה"אור" בכל הכרוך לגיזומים רחוק מפתרון. וכך גם יש בעיות בדילול הורמונלי לקבלת מניינים רצויים עקב פסילתם לשימוש של תכשירים שנמצאו ראויים בעבר.
וגם אם זו התרשמות שטחית, ממבט חטוף, בעונת גידול מוקדמת מכדי להעריך את יבולי השנה - באו סקירות המשווק וסקירת של טל עמית כדי לשפוך אור חדש ועגום על מצב הזן "אור" בארץ בשנתיים האחרונות. לא אכנס לפירוט הנתונים - סביר שטל יפרסמם בקרוב, אבל מתחיל להסתמן משבר שיווקי. זאת בעיקר בגלל כניסת מתחרים, כולל מרוקו וספרד, עם זן הדרים קליפים ממוצא מרוקאי ה"אפורר", שהוא פחות טוב, אך רק במקצת, משל ה"אור" – אבל, בכל זאת, טעים ויפה ומגיע כשהוא ארוז יפה, וניתן לרכשו בשקל ומחצה פחות משל ה"אור". במצב הכלכלי הלוחץ ברוב מדינות השוק ספק באם יתמידו הקניינים לשלם את הפרמיום שמתחייב עבור ה"אור", מלבד כמה בעלי טעם מעודן, באירועים מיוחדים בהם צרכני מותרות מוכנים לשלם עבור בקבוק יין משובח 50 ואף מאה יורו. אבל זה לא "עסקת נפח" ואין בכך כדי לתחזק הענף שה"אור" הסתמן כמצוף העיקרי להחזקתו מעל המים הסוערים. ואם בזן כה מבטיח כ"אור" קצה המנהרה חסום, עומדת שאלה גדולה לגבי מה עושים וכיצד חוזרים ויוצרים אווירה שתעודד את רוחם של הפרדסנים המקומיים להתמיד ולנטוע הדרים ולתחזק את הקיימים? שכן, כל ירידה ברמת התחזוקה והעיבוד רק תגרור את הענף מטה.
כמה תובנות וכמה דברים שיש לטפל בהם: ההבנה ש"אור" אינו עוד זן, ובוודאי אינו דומה לזני הנפח שהכרנו, לא ל"סטאר רובי", שיבוליו היו מצוינים כמעט מלכתחילה, ולא ל"פומלית", שיבוליו היו טובים, ולא ל"וולנסיה". אך, דווקא ה"שמוטי" נמצא בעבר כבעל התנהגות שונה באזורי גידול שונים. הוא היה מצוין באזור החוף, אך נטען נגדו שאינו מתאים לארצות אחרות בעולם, וגם פרדסני הנגב לא רוו ממנו נחת רבה. אז יש בהחלט מקום לבדוק האם באזורי גידול שונים, ובעיקר בקרקעות שונות, התנהגותו טובה מספיק לקבלת יבולי סף לקיומו הכלכלי.
"אור" היא מוטציה של "אורה" - זן פורה יותר. אין לי ספק כי יש בארץ חלקות בהן יש ספורט כלשהו שיבולו טוב ומתמיד, העץ חזק, ורתימתו להנבה ייתכן ואינה מחייבת חגורים ופעולות אחרות המשפיעות על יחסי מבלעים. בקרב כמעט שלושה מיליוני שתילי "אור" הנטועים בארץ ניתן וודאי למצוא טיפוס רצוי. הבעיה הגדולה היא ניתוק של רבים מהשטחים ופחיתה רבה של נוטעים ופרדסנים, בכלל זה החיים את עצי החלקה - והרי עובדים זמניים וקבלני גיזומים וקוטפים לא יחפשו -ואם ימצאו לא יתרשמו.
בענייני גיזום עצי הדר - כדאי להזכיר את הניסיון העשיר של מגדלי הנשירים שהצטבר לאורך מאות שנים, וכנ"ל לגבי זמירה הצריכה להיות מותאמת לזני גפן שונים. אני זוכר שנה בה חלקת ניסוי של עצי פומלית, שהקמנו בחוות המטעים בגליל העליון לבחינת השקיה ונינוס, נמסרה לעריכת ניסיונות גיזום, בהתבסס על מודל מרשים שהושקע לא מעט בבנייתו, וכלל חישובים מורכבים של קרינה ושל בליעת אור. החלקה נגזמה בזווית מסוימת והיא נראתה ממש מרשימה - והנה בעת שקילת היבולים  עצי הפומלית שטופלו לפי המודל - יבולם פחת בטונה שלמה לעומת עצי הביקורת בחלקה שלא טופלו ולא נגזמו ונופם נשאר לפי טבע גידולם. מדובר בשנה בא הפומלית פדתה 500 דולר לטונה! הוסיפו על כך את הוצאות הגיזום המיוחד - וברור שלפעמים "שב ואל תעשה", ובעיקר מי ומה שהפיזיולוגיה של העץ אינה ברורה דיה, עדיף על פעולות גיזום וניסיונות לעיצוב עץ שתגובתו בצימוח או בפריחה טרם נלמדו בצורה מספיקה. וחלילה לי מלהמליץ על אי-עריכת ניסויים, אך אלה חייבים להתבצע לא בחלקות הפרדסנים. ואם בחלקת הפרדסן - תוך הכללת ביקורות מתאימות (שלא תמיד ניתן לכללם בחלקות מסחריות), וחשוב אף יותר - חייבים לכלול בהם ניסויים שמטרתם ללמוד ולהכיר בצורה מדוקדקת את התכונות הפיזיולוגיות של הזן הנבדק, כי מי שזמר "סולטנינה", כפי שזמרו זני יין רבים אחרים, נשאר ללא יבול - וזה אינו מוגבל לגפן, אלא גם להדרים - ולאור בפרט.
ובחזרה לירידת היבולים בשנתיים האחרונות ועמה גם הפחיתה בהיקף נטיעות הזן, שרק בחלקן נבעו מאילוצי שמיטה, ובעיקרן נבעו מהתפכחות מסוימת לאחר האופוריה של כארבע שנים. כתבתי פעם שהצלחת יתר של זן חדש היא המתכון לכישלון הבא. ראשית, בגלל הרחבת שטחים והגדלת יבולים, ושנית, בגלל כניסת מתחרים. לצערי, התחזית הפסימית התממשה, ובענף ההדרים - מזה כמאה שנים, מאז שאנשי העלייה הראשונה הרחיבו את שטחי ההדרים שלהם והפכו את הענף כבסיס עיקרי לפרנסתם, שנים של פסימיות ליוו, לא באופן עקבי, אבל בסירוגיות מסוימת ,את השנים הטובות, ונשאר לקוות כי בעקבות הרע יבוא הטוב - ונקווה שכך יקרה. 
ועד שזה יקרה ענף ההדרים חייב לעבור שינוי יסודי בכל הכרוך למו"פ - וכאן עלי להכות על חטא הנאיביות. בהכירי את הקצב האיטי של מציאת פתרון מעשי בפלורידה לבעיית הגרינינג, עלה על דעתי כי היה רצוי להקים שם גוף מתאם של רשויות המחקר שיכלול נציגי הענף, האוניברסיטה וה-USDA , שינהל את המחקר בנושא בדרך ייעודית, קרי, איתור נושאי מחקר ומדענים מובילים ופנייה אליהם על מנת לברר מה התקציב שהם צריכים כדי להשיג מטרה מסוימת, במקום הנוהל הארכאי של מימון המחקר לפי הצעות מחקר מזדמנות של חוקרים פעילים.  ותשובתו הייתה:
You are making some wrong assumptions. If the administration set up a system as you suggest, they would have chosen to fund their favorite people.  Even less would have gotten done.
שוחחתי עם חבר אחר ממכון מפורסם בארץ והוא הסכים בהחלט. מסתבר כי שיטת המימון שהייתה מקובלת במוסדות המחקר המצוינים באנגליה, שם חוקרים היו נקלטים לעסוק בתחום מסוים ומשכורתם ותקציב המחקר שנדרש לעבודתם היו מכוסים ללא שידרשו לכתוב הצעות מחקר, התאימה רק למערך מחקר אידילי כפי שהתפתח ממסורת מחקרית ארוכת שנים שם. במקומות אחרים ובימינו, היכן שהניהול המדעי נשאר בדרך כלל בידי מדענים פחות מגדולים, שיקולים אישיים לעיתים קרובות מונעים תמיכה בחדשנות אמיתית, לטובת סיפורי בדים והטבה עם ידידים. ענף ההדרים בארץ ידע תקופה קצרה של כחמש שנים, בזמן שיואש שימש כיו"ר הנהלת ענף, שבה גובש וקודם נושא ההשבחה של זני קליפים בארץ כיעד ענפי. מפרות הפעילות אז, שכללה בשלב מסוים 12 אלף זריעים במבחני שדה, צמחה כל הטובה של הזן "אור", כולל התמלוגים בנושא המריבה בין המנהל למועצה הצמחית. מריבה שכל המעורבים בה לא הצטיינו בעודף שאר רוח, ובוודאי לא רוח טובה - וכעת ספק גם באם הכסף שהתמלוגים הזרימו ויזרימו יספיקו לספק אמצעים וכלים להמשך הצלחת הענף. ולא אכנס לתסבוכת זו שאף היא נדונה במעמד חד-צדדי במסגרת הדיון שהתקיים בתום הסיור המדובר, וכמדוני שחשוב יהיה בהזדמנות קרובה להפגיש את כל הצדדים ולשמוע טענותיהם זה מול זה ולא בנפרד. ועד אז, יהיה כדאי לחשוב להוסיף לרשימת מסגרות אירועי האזכרות בענף, או לצרף לאירועים הקיימים, אזכרה לזכרו של פרופ' יואש וועדיה ז"ל, שתרומתו לפיתוח זני הדרים בארץ הייתה גדולה וחשובה.
הסקירה הזו הועברה לכמה מראשי ענף ההדרים וזכיתי לתשובות מעטות המובאות להלן:
טל עמית כתב: התפניתי לענות. כשראיתי את כל המכותבים – החלטתי לענות לך סולו.
א. כפי שציינתי בסקירה שלי לגבי הזן "אורי" – הכשלים הם רב מערכתיים. בגידול, ביבול, באיכויות, באריזה ובשיווק. התוצאה כפי שהצגתי – מאוד עגומה. יש הרבה מה לעשות ולתקן ואת מה שניתן אכן נשתדל לתקן. יש הרבה טעויות שנעשו בבחירת אזורי נטיעה לא מתאימים, כנות, גיזום כפי שראינו בסיור ועוד. עצם זה שאנו מציפים את הבעיות מראה שאכפת לנו ואנו מנסים לפתור אותן (לא כמו הדור הקודם שהסתיר את בעיות ה"שמוטי", ואף בנה פרוייקט שיקום על הריסות הזן – בכדי לקבור אותו סופית).
ב. היה לנו (אחרי יום הצוות) דיון בענף לגבי כיווני פיתוח בנושא זנים, לקראת פרסום קול קורא בנושא (פתוח לכל מציע). כ"כ עלה הנושא של שיפור בזנים הקיימים בעלי הפוטנציאל המסחרי הטוב ביותר ע"י ניסיון לפתור בכל אחד את החסרונות/בעיות שלהם: "אור" – יבולים, "אודם" – זרעים, "מאמה" – יבולים.
ג. נושא המנהיג למחנה היא בעיה כאובה, כשאתה רואה שאפילו שר החקלאות והמנכ"ל עושים ככל העולה על רוחם ורצון וצרכי החקלאות מהם והלאה. אכן יואש או בן דמותו חסרים לחקלאות ולענף הפרדסנות בפרט.
שוקי קנוביץ כתב: הכתבה שלך מורכבת מאד. אפשר לדון בכל פיסקה דיון ארוך. זה לא דבר של מה בכך. אלו נושאים לדיבור.
ועניתי לו: לגבי הצורך בדיון ארוך - זה חלק מהבעיה. יותר מדי דיונים ארוכים ופחות מדי מסקנות אופרטיביות - ונשארנו בתיקו ודורש עיון.
סיפורים וזיכרונות
זהרה יניב
זיכרונות וחוויות מהחזרה ארצה והקליטה היפה במכון וולקני ב- 1978  
רקע: את הדוקטורט שלי עשיתי בניו יורק באוניברסיטת קולומביה בפיסיולוגיה של הצמח ואחר כך עבדתי כ 11 שנה כחוקרת במכון לחקר הצמח ב- Yonkers  (Boyce-Thompson Institute) במדינת ניו-יורק, לא הרחק ממנהטן. הנושא בו התמחיתי היה מחלות צמחים, וביחוד יחסי הגומלין בין הטפיל לפונדקאי.
במשך השנים הללו, והודות לקרבתו של הגן הבוטני הנפלא שבשכונת Bronx, התוודעתי לנושא של צמחי מרפא, לאוספים הגדולים שהיו בגן, לכתבי היד העתיקים, ה-herbals , כלומר ספרי צמחי הרפואה מהמאות הקודמות שהיו שמורים בספריית הגן, והנושא הילך עלי קסם. אף בזמני החופשי ובהתנדבות נתתי הרצאות לתלמידי התיכון בסביבה.
כשהחלטנו לחזור ארצה עם המשפחה, פניתי למכון וולקני שבראשו עמד בימים ההם פרופ' יואש וועדיה. שלחתי לו את כל הניירות הדרושים ותשובתו לא אחרה לבוא - הוא כתב שתמיד ישמח לקלוט מדענים ישראלים שחפצים לחזור ארצה - דלתו פתוחה לפניהם. חיכיתי להצעת שיבוץ, כנהוג - וגם כאן חכתה לי הפתעה. הוא אמר שהוא מעניק לי "כרטיס לבן"- תבואי, תסתובבי בין מכוני ומחלקות המינהל ותחליטי מה מתאים לך. בשני תנאים: האחד - שתנמקי לפני מה את יכולה להוסיף למחלקה המיועדת. דבר שני - שראש המחלקה המיועדת ינמק מדוע הוא מסכים, ומה תוכלי להוסיף ליעדי המחלקה. וכך פגשתי את החוקר הצעיר ד"ר דן פלביץ, עליו השלום, שהיה בשלבי הקמה של המחלקה לצמחי מרפא. הוא היה אגרונום, ואתו בצוות היה ד"ר אריה לוי, גנטיקאי, ובאמת היה חסר לצוות ביוכימאי של הצמח. וכך הצלחתי להגשים חלום - לעבוד ולחקור בנושא שאהבתי ושעד היום אני ממשיכה ליהנות ממנו, ללמוד, להעמיד תלמידים ולהוסיף דעת בנושא מרתק זה שאין לו סוף.

ד"ר גבי שילר
היסטוריה אישית עם הקשרים לעבודתי
כבר במסגרת הצבא הייתי בעל כורחי שותף במחקר יערני-אנטומולוגי, וכך היה הדבר: אחרי חודש וחצי של טירונות, באוקטובר 1958, התקיים כנס הנח"ל ביער חולדה. אחרי יומיים של שהייה ביער החיילים התחילו להתגרד מאוד, התנפחו והאדימו. הכנס נִקטע במחציתו וכל החיילים הוצאו מהיער. חיל הרפואה בחר בארבעה חיילים, שנשארו ביער למשך שבוע נוסף כדי שימשיכו להתגרד, אני נכללתי בין הארבעה. לאחר שבוע נלקחנו לבית החולים הצבאי בתל-השומר ונבדקנו על ידי צוות רופאים. לכל אחד מאתנו הוציאו פיסת עור דלוקה בעזרת סכין קטנה מורכבת על מקדחה דומה לזו של רופא שיניים; עד היום יש לי סימן בזרוע. כמובן שחיל הרפואה צילם את מצבנו מכל זווית אפשרית. התברר שהגירוד נגרם מחומר הנמצא בשערות הזחל של רפרף בשם תוואי התהלוכה (תהלוכן האורן) הניזון ממחטים של אורנים, דבר שגורם נזקים רבים מאוד לעצים ביערות. מאז אירוע זה בצה"ל קיימת הוראה שאסור לחנות ביערות האורנים כי קיימת אפשרות של פגיעה קשה בעיניים על ידי הרעלנים שבשערות זחל הרפרף הזה. שנים מאוחר יותר, כאשר למדתי בבית הספר לגננות ושתלנות בפתח תקווה, שמעתי הרצאה על מזיקי עצים, וכאשר דובר על תהלוכן האורן המרצה הראה צילום של ארבעה חיילים אדומים ומסכנים. כמובן שקפצתי על רגליי וגיליתי מי הם החיילים שבצילום. התשובה של המרצה דר' יוסף הלפרין ז"ל, מהמחלקה לחקר היער באילנות, הייתה: שב ושתוק לא נשאלת. מאוחר יותר, כאשר עבדתי במחלקה לחקר היער שב"אילנות" הפכנו לחברים.
הגרעין אליו השתייכתי נשלח כהשלמה לקיבוץ האון שעל שפת הכינרת. נשארתי שם עד פברואר 1961. עזבתי כי רציתי להשכיל בתחום של אדריכלות שטחים פתוחים ונוף (שנמשכתי אליו בעקבות פעילותו של אבי, האדריכל אוריאל (אוטו) שילר, אשר תכנן את רמת הנדיב - קבר הברון רוטשילד ואשתו והגנים שמסביבו - שליד זיכרון יעקב. מאז שנולדתי אבי טיפח בשטח הפתוח של רמת הנדיב שיח קטן על שמי, שלימים התברר כי הוא בר-זית בינוני ולא אלון מצוי. כאשר התגייסתי לצה"ל שיח זה כבר היה לעץ שהיה פעמיים ויותר גבוה ממני. העץ נפגע בשרפה הגדולה בשנת 1980, ומאז לא התאושש (ראה בפרק 3 על בר-זית).
בעקבות החלטתי ללמוד אדריכלות של שטחים פתוחים ונוף עבדתי תקופה במשרד של אדריכלי גנים ונוף, סגל ודקל, כדי להבין במה מדובר. התכתבתי עם הפקולטה לאדריכלות גנים ונוף בטכניון של העיר הנובר בגרמניה. ידעתי היטב גרמנית (חוץ מאשר לכתוב, כי את השפה למדתי באופן פונטי בילדותי), ולא רציתי אז להשתלם בשפה האנגלית או הצרפתית כדי שאוכל ללמוד לימודים גבוהים. למרות שהיתי בוגר בית ספר תיכון חקלאי (הכפר הירוק), הפקולטה דרשה ממני הוכחה על לימודים ברמה של הנדסאי גינון, דבר שלא היה בידי. לכן נכנסתי באמצע שנת הלימודים לקורס הנדסאי גינון ב"בית הספר לגננות ושתלנות" בפתח-תקווה. בשנת 1962 סיימתי את הלימודים וקיבלתי תעודת גנן מוסמך ברמה של הנדסאי. צחוק הגורל הוא שבאותה שנה חוקק בכנסת חוק שלא אִפשר להורים שלי, שלא קיבלו שילומים מגרמניה, לקנות כסף זר בארץ, שהיה אז תחת פיקוח, ולשלוח לי לגרמניה. בכך בבת אחת עמדתי בפני שוקת שבורה כי בארץ עדיין לא הייתה פקולטה לנושא שבחרתי. לקראת שנת הלימודים 1962/3 פניתי ונרשמתי ב "פקולטה לחקלאות ברחובות", ובינתיים עבדתי בחברה קבלנית לבניית גינות.
לקראת מחצית שנת הלימודים השלישית והאחרונה לתואר הראשון, ב-1965, היה לי ברור כי אינני רוצה להמשיך בחקלאות, לא להיות מדריך חקלאי ולא לעסוק במחקר חקלאי; חזרתי שוב לרעיון של לימוד אדריכלות שטחים פתוחים ולהתעניין מה ניתן לעשות. באחד מביקוריי בכרי-דשא (לשעבר אכסניית הנוער שעל שפת הכינרת) בניהולו של שלמה אילן ואשתו פגשתי את פרופ' זאב נאוה ז"ל, שהיה חברם ודיברתי אתו בנושא שהציק לי והוא הפנה אותי לפקולטה ליערנות של הטכניון הפדראלי של שוויץ בציריך. התחלתי להתכתב עם הפקולטה הזו כדי להבין את דרישותיהם והשתכנעתי כי לימודים בפקולטה הזו יהוו מוצא וגם כיוון טוב יחסית כדי לממש את הרעיונות שלי. מכיוון שלא היה שום סיכוי שההורים יממנו לימודים בחו"ל פניתי לאגף הייעור של "הקרן הקיימת לישראל" בבקשה לתמוך בלימודים שלי בטכניון בשוויץ תמורת התחייבות חוזית לעבוד באגף הייעור במשך עשר שנים. נדחיתי בטענה כי הקק"ל כבר מממנת שני סטודנטים בפקולטה ליערנות בפירנצה שבאיטליה. באותה עת התפרסם בעיתונות דבר קיומה של מלגת חילופין בין ממשלות ישראל ושוויץ למשך שנת לימודים אחת במעמד של "שומע חופשי". כלומר, סטודנט שלא מהמניין שאין עליו חובות. החלטתי לנסות ולזכות במלגה זו, לנסוע ולראות "מה ילד יום". הגשתי את המסמכים הדרושים ובהם פירוט מדויק של מה שברצוני ללמוד במשך השנה, כולל מכתב המלצה מפרופ' הילל אופנהיימר, ומאנשים שידעו והבינו את שאיפותיי. [לימים, בשנת 2004 התפרסם בהוצאת מאגנס ספר הזיכרונות של פרופ' הילל אופנהיימר ז"ל "מבט אחורה, זיכרונות" שבו הוא מתאר את פעילותו בהוראת הדנדרולוגיה ומבוא ליערנות בפקולטה לחקלאות ברחובות. שם (עמוד 210) הוא מזכיר את העובדה כי עזר לי להמשיך את לימודי  בפקולטה ליערנות בשוויץ].
לאחר חג הפסח, ערב הבחינה הגדולה באנטומולוגיה (קורס של שנה וחצי)  שניתן על ידי פרופ' אבידוב ופרופ' הרפז. זומנתי להתייצב בפני ועדה של משרד החינוך והתרבות במשרד הראשי שברח' הלני המלכה בירושלים. ההתייצבות בפני הוועדה הייתה על פי סדר שמות המשפחה, ולכן תורי הגיע רק בשעות אחרי הצהריים המוקדמות, והייתי האחרון. הבנתי כי מכל המועמדים אני הזוטר ביותר מבחינה אקדמית, רק לקראת קבלת תואר ראשון. היו שם סטודנטים לקראת תואר שני ושלישי וגם בתר תואר שלישי מתחומים שונים ביותר במדע. ניצלתי את הזמן הרב שעמד לרשותי ולמדתי במרץ, והזמן חלף לאיטו. בשעה שתיים נקראתי להופיע בפני הוועדה, שהיו בה אנשים רבים מאוד סביב שולחן גדול שעליו מפת לבד ירוקה. כדי להרשים אותם שאני מסוגל ללמוד בשוויץ ללא בעיות של שפה דיברתי בגרמנית כאשר נשאלתי שאלות בגרמנית. כאשר נשאלתי למטרותיי ולמה בחרתי ללמוד בשוויץ שהרי אפשר גם ללמוד במקומות אחרים, הסברתי כי הפקולטה ליערנות בשוויץ מציעה בדיוק את הגישה ליער, לטבע ולנוף שמושכת אותי. כמו כן עלתה במוחי באותו רגע הברקה להגיד כי אני מבקש שגם בישראל יהיה נקי, מסודר ומטופל, כפי שאני מבין שהדברים בשוויץ. כמובן שהוועדה פרצה בצחוק והפגישה הסתיימה. חזרתי לבית הורי עייף, מאוכזב ומלא במחשבות מה יהיה עתידי עם גמר לימודי התואר הראשון. בערב הסברתי להוריי כי אין סיכוי שהוועדה תחליט כי אני הוא הראוי למלגה, וחזרתי לחדרי ברחובות. למחרת בשעת הצהריים, אחרי גמר הבחינה באנטומולוגיה שארכה שעות אחדות, מצאתי את אמי יושבת בסבלנות ומחכה לי ליד אולם הבחינות עם חיוך שלא מהעולם הזה. היא סיפרה לי כי כבר בשעה שבע וחצי בבוקר טלפנו ממשרד החינוך והתרבות שבירושלים והודיעו לה כי אני הוא זה שזכה במלגה בהסכמה כללית של כל חברי הוועדה, עלי לעלות לירושלים למלא את הטפסים הדרושים. למחרת מזכירת הוועדה הסבירה לי כי הוועדה החליטה כי אכן הגיע הזמן שתחום איכות הסביבה והיערנות יהיה בעל חשיבות, יש צורך באנשים שילמדו ויפתחו אותו. אך כפי שיסופר בהמשך, רצון המדינה הוא דבר אחד והרצון של גופים פוליטיים וציבוריים (שרוממות טובת העם והמדינה על דל שפתותיהם) הוא דבר שונה לגמרי.
יומיים לאחר גמר הלימודים, ביוני 1965, הפלגתי עם אבי שלקח את מכוניתו באוניה "בילו" לעיר ניס שבצרפת. והתחלתי להכיר את אירופה המערבית בהדרכתו. הסיור ערך חודשיים וחצי וכלל אזורי נוף כפריים מעוצבים באופנים שונים בכל מדינה ומדינה כמו טירות וגנים, מוזיאונים ורבעים ייחודיים מבחינת התכנון שלהם במדינות: צרפת, אנגליה, בלגיה, הולנד, גרמניה, אוסטריה ושוויץ, בה נשארתי לבסוף למשך שלוש שנים. הגעתי לשוויץ כשלושה שבועות לפני תחילת סמסטר החורף, ופניתי ישירות למשרדו של ראש הפקולטה ליערנות, הפרופ' לאיבאונדגוט (Leibundgut), דמות ידועה בתחום היערנות בכל אירופה. הוא הפנה אותי לפרופ' אחר שמונה להיות המלווה שלי במשך השנה האקדמית. מכיוון שהתייצבתי לפני מועד תחילת הלימודים, הפנו אותי לספריית המחלקה כדי שאלמד קצת מהספרות היערנית. בתחילה היה מאוד קשה לקרוא במשך שעות בשפה הגרמנית, לאט התרגלתי לכך, וההספק עלה עם הזמן. כמו כן נשלחתי למשרד חצי-ציבורי שעסק בתכנון נוף ושמירה על הסביבה. ראיתי מה ואיך עושים, וגם שם היה לי מקום קבוע בספרייה שלהם. למרות שנחשבתי כסטודנט שהוא "שומע חופשי", כלומר, שאינו מחויב במטלות אך גם אינו מקבל ציונים, ויכול לעשות כרצונו, הרכבתי תכנית לימודים מחייבת בעזרת הפרופ' המלווה. כדי שלא יהיו בעיות עם המלגה דאגתי לקבל את חתימות הפרופסורים השונים על נוכחות בכיתה והשתתפות בתרגילים ובסיורים מקצועיים. שנת הלימודים הזו הייתה מאוד מעשירה. השתתפתי בקורסים שסקרנו אותי, ולמדתי מפי פרופסורים מאוד מעניינים דוגמת פרופ' הינץ אלנברג (Elenberg), אקולוג ובוטנאי גרמני שהרצה על שמירת הטבע והנוף בעת שהותו בשבתון במכון הגיאו-בוטני של הטכניון, והיו גם אחרים. כמובן שרבים מהקורסים היו בתחום היערנות. כאשר התקרבה השנה לסיומה הרגשתי שמצאתי את ייעודי, רציתי להשלים את לימודיי בתחום היערנות כחוק. על מנת להתקבל כתלמיד מהמניין בפקולטה ליערנות פניתי בבקשה אל ראש הפקולטה, פרופ' לאיבאונדגוט, שתיפקד באותה העת גם כרקטור של הטכניון. הגשתי את כל המסמכים הנדרשים, ואכן התקבלתי ללימודים כחוק לסמסטר החמישי מתוך שמונה. אך  לא היה לי מקור מימון להמשיך הלימודים בשוויץ. על כן פניתי לרקטור של הטכניון ובקשתי מלגה. הטכניון, שהוא אגף במשרד החינוך הכלל שוויצי, פנה למשרד החינוך בישראל בשאלה האם יש הסכמה להמשיך עם המלגה שקיבלתי למשך שנתיים נוספות.  משרד החינוך של ממשלת ישראל הסכים וכך נפתרה בעיית מימון הלימודים והחיים.
הייתי חייב להשלים מספר תחומים יערניים ייחודיים, שנלמדו בסמסטרים קודמים, מה שעשיתי בהצלחה רבה. בחופשות הקיץ והחורף הייתי עסוק בעבודות מעניינות בתחנת הניסיונות היערנית בעיירה בירמנסדורף, שקרובה לציריך. עבדתי כטכנאי במעבדה של הפרופ' לתורת הקרקע היערנית שלימד בטכניון, וגם היה חוקר בתחנת הניסיונות, דבר שמנע ממני את הצורך לבקש רישיון עבודה של אזרח זר בשוויץ, דבר שלא הייתי מקבל כמלגאי. העבודה כללה ניסיון לכייל טנסיומטרים חשמליים לשם בדיקת רטיבות הקרקע ביער. כמובן, שבכל חופשה בין הסמסטרים עבדתי אצל אחד הפרופסורים כעובד מעבדה או טכנאי ביער.
(המשך רשימתו המעניינת של גבי בגיליון הבא)


משה בר-יוסף
סיפור - ויקץ והנה חלום
איך צצה המילה חברה chevre בשיח חלומי בשפה ההונגרית  בשוק בדרומה של איטליה?
הסתובבתי בשוק קטן בעיירה בלתי מוכרת והיו שם מעט דוכנים ומעט קונים וכך בעומדי באמצע רחוב השוק, במקום בלתי נודע, התחילה שיחה בהונגרית עם אחד המקומיים. והתפלאתי על ההונגרית המוזרה בה דיבר האיש – היא לא שטפה והייתה מעט מאולצת ודלת שפה. והנה, תוך כדי השיחה הזו שהייתה מאוד מוזרה ותמוהה, שמעתי פתאום את המדבר שוזר במשפט שאמר בשפה הזרה את המילה העברית "חברה" בהברה היידישאית וביקשתי ממנו לחזור על דבריו והמילה חברה חזרה ונשמעה בבהירות. ושאלתי את המדבר מה מקור המילה, והוא הסתכל עלי בתמיהה ואמר שאינו יודע אבל ממול יש מוכר שוודאי ידע. ניגשנו אליו והוא היה עסוק בלתקן סיר לחץ קטן שהייתה לו גומייה מוזרה מעט, עבה לממדי הכלי, אך לאחר מאמץ הצליח לשחררה. ובינתיים התעוררתי עם תעלומת ה"חברה" ושזירת מלים עבריות בשפות של גלויות שונות. ונזכרתי שבנסיעתי הראשונה להולנד לפני כחמישים שנים ישבתי עם נערה מקומית בבית קפה קטן, כמדומני באמסטרדם, והיא הפנתה את תשומת לבי לאמירות עבריות שנשזרו לשפת ההולנדים בשולחנות הסמוכים. ובשבת בבית כנסת שאלתי שכני לשולחן שמוצאו הולנדי והוא הוסיף כחצי תריסר מלים עבריות שליוו את שפת הדיבור ההולנדית שהוא זכר וסביר כי גם אלה ישכחו עם הירידה במספר ובעיקר בהשפעה של יהודים על הנעשה ברחובות הולנד. והתופעה של השאלת מלים מעברית ובעיקר מיידיש מוכרת גם מניו יורק שם נכנסו מלים כחוצפה לשפת היום יום של "וואספים" טובים, ואף שם ספק באם הדברים יתמידו. ומעניין מה יישאר מהתערובת של יידיש-אנגלית שיהודים אמריקאים בתחילת דרכם נהגו להשמיע ולהשפיע על שפת המקומיים. ונשארתי עם התעלומה של מה החלמני חלום על שילוב המילה המיוחדת הזו "חברה" והזכרתו במקום שיהודים כבר לא היו ואפילו ההונגרית צלעה כבר.
וחלפה עוד שעה ונזכרתי כי במלון בו בילינו את חג השבועות הסבנו לשולחן החג והשבת עם חברים מנתניה והם סיפרו לי על טיול שורשים למקום לידת האישה שהוריה ניצולי השואה היו ילידי הונגריה והתגלגלו לדרום המגף, אזור אפוליה. ושמעתי את הסיפור באופן מפתיע מהצד האקטואלי של תחום עיסוקי כאיש מחלות צמחים. בעלה של האישה, בן למשפחה של דבוראים מנתניה - מקצוע  שבעבר כונה כוורנים, שאל אותי: למה הזיתים באזור ההוא של איטליה עלובים כל כך? והוא לא ידע כי לפני כחמש שנים בלבד פרצה שם מגפה נוראית שנגרמה על ידי חיידק שוכן צינורות העצה - שהם צינורות פנים עציים להובלת המים מהשורשים לנוף. המחלה הקשה הזו מועברת באופן טבעי מעצים נגועים לעצים בריאים על ידי חרק מוצץ מסוג ציקדה, שהאמריקאים מכנים  SHARP SHOOTERעל שום הנוזל הרב שהם מתיזים כסילון מאחוריהם בעת שהם ניזונים מנוזל העצה של צמחים מסוימים. כיצד הגיע החיידק הזה לאזור ההוא היא בבחינת תעלומה והזכרתי כבר באחד הגיליונות הקודמים שהייתה טענה מופרכת שהחוקרים העוסקים בניסיונות הביעור של הנגע הנורא הזה הואשמו בהבאתה לאזור. בדיקות רצף הוכיחו בוודאות כי הגורם אינו זהה לחיידק שהחוקרים ייבאו, ומאידך, יש סבירות גבוהה פי כמה וכמה שהחיידק הגיע עם צמחי נוי שיובאו מארצות במרכז ודרום אמריקה, שם החיידק הרב-פונדקאי הזה פוגע בעצים אחרים - נושא שיהיה ראוי וחשוב לדיון רציני באחד הגיליונות הקרובים. הסברתי להם את פשר מסכנות עצי הזית שם והנזק הנורא שהוא הסב לעצי הזית באזור עם מסורת גידול ארוכה, הנטוע במאות ומיליוני עצים בגילאים שונים, כולל עצים בני מאות שנים, שתוך זמן קצר הפכו לשלדים ולעצים פגועים ברמה שאף מי שעיסוקו היום בקבלנות בניין ובחזנות מצוינת הבחין בה והתרשם מעוצמתה ופגיעתה הרעה.
והם סיפרו בפליאה שהגיעו לכמה מהמבנים בהם שוכנו בשנים 46-47 הורי האישה שהיו פליטי השואה בדרכם ארצה, ושם כאמור נולדה חברתנו וגם בת דודתה - והנה המבנים נותרו שלמים, ולא רק שלמים, אלא אפילו נשארו בהם מזכרות רבות מהתקופה בה אנשי עליה ב' שכרו ושיכנו בהם את העולים בדרכם לארץ. וחברי פגשו איטלקים שזכרו התקופה ולפני כמה שנים הכירו אפילו את המיילדת שעזרה להביאה לעולם. וכעת חזרו שוב כדי להתרשם ולהביע תודה  לטיפול המסור שזכו אז מהאנשים הפשוטים שחיו שם שנה-שנתיים לאחר שראו את זוועות הקלגסים הנאצים. ומבלי לפלוש למקצוע הפסיכולוגיה, שרעייתי חנה  ובתנו יערה מרחבי עוסקות בו, התבהר לי פתאום כיצד הגעתי לשיחה בהונגרית, וכיצד הגעתי לרחוב שהוא שוק, ולשיבוץ המילה "חברה" בשפת הלע"ז של כאלה הזוכרים, והאחרים שאינם זוכרים מה היה מקור המילה העברית "חברה" בשיחם.
וזה מזכיר סיפור אחר מימים אחרים כאשר ביקרתי חבר למקצוע בקנט, אנגליה. החבר הזמין חבר אחר עמו הוא היה רגיל לשתות אחת לכמה ימים כמה כוסות בירה ולהעביר ערב בפאב. וכשהגענו לפאב והגיע חברו של חברי, שאלני מהיכן אני ואמרתי לו מישראל והוא סיפר שבשכנות קרובה מאוד לפאב הייתה "הכשרה". ובלילה, ללא פנס רחוב, הלכתי אחריו לאחד הבתים והוא קרא לבעלת הבית והיא יצאה עם פנס והוא סיפר לה שאני מהארץ ומיד הם לקחו אותי למחסן גדול בחצר שהיה כבר במצב די ירוד אך לדברי המארחת המקום שימש בעבר כאורווה לסוסי ההכשרות  ששכנו כמה שנים במקום ועל העמודים ועל הקירות נותרו עדיין שמות הסוסים, חלקם בעברית, של ההכשרה שלימים ייסדה את כפר הנשיא בצפון. והאישה הזקנה זכרה בחיבה את חברי ההכשרות ואת ערגת נעוריה שחלפו מאז.








משה בר-יוסף
סיפורי סבא (ג')  1944-1945
לאחר נסיעה ארוכה של יום וחלק גדול של הלילה בעגלה רתומה לסוס יחיד, ולאחר צעדות קצרות במקומות בהם הסוס לא סחב את כל הכבודה שעל העגלה, הושלם המסע בהגיענו לעיירה בשם דווה. נקלטנו שם בביתם של דודי ודודתי קופל וסרי ז"ל ובן דודי ארתור, שהיה גדול ממני בכשלוש שנים. איני זוכר במה העסיקוני הורי בשבועות המעטים בהם בילינו בדווה, ואיני יודע עד כמה היו הורי מעודכנים במצב בחזית. המלחמה התנהלה אז במלוא עוצמתה בין הצבא האדום שנמצא באופנסיבה לשחרר את מזרח אירופה בדרכו לגרמניה כשהוא נתמך על ידי כוחות רומניים שבעקבות הצטרפותם לכוחות הברית בתחילת ספטמבר פלשו הכוחות הגרמנים ובני בריתם ההונגרים לטרנסילבניה הרומנית. אך המלחמה הייתה באוויר אפילו בדווה, ובקרים שלמים ניתן היה לראות שיירות של מטוסים חולפים בשמים לאזורי הקרבות במערב. מבחינתנו, המלחמה נגמרה כבר לאחר כשישה שבועות ומיד לאחר בשורת השחרור אבא יצא בדרכו לטורדה ואנחנו חיכינו לשובו. זכורני כי שעשעתי את אימא בניסיונות שעשיתי לחקות תנועה של מצמוץ קל שהופיע אצלו באחת מעיניו בטרם צאתו לדרך. במחשבה לאחור, ברור כי המתח הרב ששרר בתקופה הזו די היה בו לגרום למצמוצי העין של אבי – ואומנם, בימים טובים שבאו לאחר מכן לא זכור לי שאבא המשיך למצמץ.
אני זוכר את רגע חזרתו ואת השמחה כשחזר וכשהודיענו על החזרה הביתה. ואיני זוכר הדרך חזרה, אך נראה שלא חזרנו בדרך שהגענו בחופזה ברכבת וגם לא בסוס ועגלה. עוד אני זוכר בבירור את הרגע בו דרכנו על מפתן הבית ברח פרדינד 17 ומצאנו אותו מרוקן לחלוטין, מלבד ערמת נוצות יחידה ששודדי תכולת הבית הותירו במרכז הסלון. אימא הזילה כמה דמעות, אך לא הכל היה אבוד כיוון שאבא הפקיד כמה חפצי ערך אצל משפחה הונגרית שכנה בשם בויוס – קרי, שפם. והם, ללא התלהבות, החזירו מעיל פרווה של אימא ועוד כמה חפצים יקרים שנותרו אצלם.  ואיני זוכר כמה ימים נדרשו להורי כדי להתארגן ולרכוש את מה שהיה דרוש לחזור ולחיות בבית ההוא. בימים הבאים התברר כי רוב יהודי טורדה ברחו בזמן ושרדו מלבד כשמונה עשרה יהודים שנותרו, נלכדו ונעלמו בימים הספורים שהעיר נשלטה על ידי משתפי הפעולה ההונגרים. אך לא כל היהודים באזור ניצלו, ואחד ממעשה הזוועה המפורסמים באכזריותם קרה בכפר בשם שרמש שמאה וכמה יהודים הזדרזו לחזור למקומם בהתרופפות חוקי איסור ישיבת היהודים מחוץ לשלושת הערים, שאחת מהן הייתה טורדה. יהודים אלה שחזרו רק כמה שבועות קודם לביתם בכפר ההוא נלכדו בעת הפלישה וכמה מנוולים הונגרים העמיסו אותם על עגלות ורצחום באכזריות רבה בגרזנים, בקלשונים וביריות - וכל קהילת שרמש נטבחה כבר בלילה הראשון של הפלישה. בנסיגת ההונגרים והגרמנים התגלתה הזוועה והנטמנים הובאו לקבר ישראל - ורק שניים מהפושעים ההונגרים שביצעו את מעשי הזוועה נתפסו, נשפטו ונדונו למוות. סיפורה של שרמש היא מסמלי הזוועה לשנאה הנפשעת של בני העם ההונגרי, לא בשירות החיה הנאצית הגרמנית, אלא מתוך יוזמה רצחנית של חוליגנים מקומיים. להזכיר כי גם הרומנים במקום ובזמן אחר התנהגו כחיות טרף ובפרוגרום ביאסי, בתחילת המלחמה, יהודים נטבחו ונתלו על אונקלים בבתי מטבחיים עם שלטים של בשר כשר.
שנים רבות לאחר האירוע, בהאזיני לאחת מתוכניות הטלוויזיה ההונגריות, התברר כי בנסיגת ההונגרים לאחר הפלישה לטורדה הרומנים זינבו בהם באכזריות רבה. באחת המקומות הקרובים לטורדה הם לכדו כתריסר חיילים קשרו להם את הידיים הטילו עליהם קש ושרפום. כאשר ההונגרים המקומיים ניסו לקברם הם נתקלו בסירוב גמור.
איני זוכר באם כילד מלבד להקי המטוסים הרגשנו  בתקופת שהותנו בדווה סכנה. התקבצו לשם ממקומות שונים, כולל גם חברי פרופ' חיים אביב, ששנים לאחר הימים ההם התברר לי גם משפחתו נמלטה לשם מעיר טרנסילבנית אחרת. בראש השנה שנחגג סמוך להגיענו לדווה ביליתי במשחקים בחצר בית הכנסת שם. בית הכנסת היה גדול למדי ואני זוכר את גרם המדרגות שהובילו לעזרת הנשים, בהם טיפסתי פעמים אחדות לבקר אצל אימא.  אך את יום הכיפורים בבית הכנסת של דווה אזכור תמיד בזכות בן דודי הגדול. זכיתי לקבל מאחד הילדים שם נוזל מגרה נחיריים חריף (תמיסת אמוניה?) לטבילת ממחטה. את הממחטות הספוגות היו מגישים בהפתעה לאפו של ילד בלתי מוכן והתוצאה הייתה עיטוש בלתי נמנע. והנה, הצטרפתי למתקפת הממחטות והטבעתי את הממחטה הטבולה, במקום באפה של אחת הילדות, שלא הכרתי קודם, בטעות באחת מעיניה. הילדה פרצה בבכי מזעזע בגלל הצריבה הקשה בעין ואני זכיתי בהרבה מאוד מכות כואבות שהורי העניקו לי בשפע רב במוצאי יום הכיפורים.  ואומנם המכות עשו את שלהן  וחסכו וודאי בעיות עין דומות לילדות אחרות בימי הכיפור שנמשכו מאז.
בסיום המלחמה נותרו בשדות הקרב הקשים בחוצות טורדה ובכל סביבותיה נפלים ומצבורי תחמושת רבה שכילדים השתעשענו בהם כצעצועים. במיוחד אהבנו לפרק תרמילי פגזים שהיו מלאים בחומר שנראה לנו כמקרונים והילדים הגדולים יותר עשו באמצעותם טבעות אש מרשימות לאחר שהיו מציתים אותם. משחקי הנפלים נמשכו ימים אחדים עד שתאונות וכוויות  מהמשחקים המסוכנים האלה אסרום עלינו לחלוטין. תוצאותיה של תאונה כזאת קשה מאוד ראיתי כמה שבועות לאחר שחזרנו, כאשר יצאתי עם אבי במשאית לכפרי הסביבה לאיסוף עורות. היה יום חם והושיבו אותי בין כיסא הנהג וכיסאו של אבא על גבי לוח פח שכמעט רתח. תחילה שיניתי את זוויות הישיבה כל דקה לאחר מכן ניסו להניח שמיכה, וכאשר גם זה לא עזר - נדחקתי על הכיסא לצדו של אבי. בקטע מסוים של המסלול הזה לצד הדרך ראינו פתאום צעיר פצוע קשה מהתפוצצות פגז נפל שהמסכן הזה ניסה לאסוף. תמונה קשה וזעקות נוראיות שליוו אותי שנים רבות מאוחר יותר. 
הקהילה התארגנה במהירות  ומיד התחלתי ללמוד בחדר של ילדים גדולים יותר שהיה ממוקם בבניין הקהילה בסמוך לבית הכנסת. הייתי ילד בן חמש וחצי והורי סמכו עלי והייתי הולך מהבית לחדר כשאני חוצה את העיר לאורכה מרחק של ק"מ ללא ליווי. אבא, שהיה איש מקצוע, קיבל עבודה בר"פ או ד"פ שהיו ראשי תיבות לחברה מולאמת לאיסוף וטיפול בעורות טריים.
הלימודים בחדר היו נוחים למדי ובהיותי בן שש וחצי ידעתי כבר קרוא עברית ולמדתי כבר חומש ופרוש רש"י ובזכות כך הסכים מנהל בית הספר היהודי בטורדה, מר גרוסמן לקבלני לכתה א'. בית הספר היה ארבע-שנתי וכשנכנסתי לכיתה א', כל המורים והתלמידים בו היו יהודיים. לאחר שנתיים-שלוש בית הספר הפך לבית ספר קומוניסטי והצטרפו גם ילדים לא יהודיים, אף כי עד סוף כיתה ד', מועד בו עברתי ללמוד בתיכון העירוני, כל ילד יהודי שהתחיל ללמוד בו יכול היה להמשיך ולסיים את בית הספר. מלבד בית הספר היתה בטורדה מערכת לימוד קהילתית שפעלה כחדרים בהם למדנו רק לימודי קודש, מלבד הבנות שהיו פטורות מהלימוד בחדר. היו גם כמה משפחות נוספות שעמם היינו נפגשים רק בבית הספר היהודי. הכיתות בבית הספר היו בגודל של קרוב לשלושים ילדים ואילו בחדר למדו לעיתים יותר משנתון יחיד. בבית הספר  למדנו בשעות הבוקר מ 8 ועד השעה 12, עם הפסקה מעט ארוכה בסביבת השעה 10, ועוד הפסקה אחת קצרה כשעה לפני החזרה הביתה. בשובנו הביתה הייתי אוכל ורץ לחדר שהיה מתחיל בשעה 2, עם הפסקה גדולה בסביבת השעה 4, והפסקת תפילת מנחה בימים בהם הימים היו קצרים. בבית הספר והחדר זמני ההפסקות היו מוקדשים לכדורגל - כאשר הכדור היה, מלבד באחד הימים, עשוי מגרביים ממולאים ותפורים. למשחק עם כדור עשוי מגרביים היו יתרונות גדולים - למדנו זאת מניסיון. בכיתה ב' כמדומני המורה להתעמלות שכנע אותנו שכדאי להשקיע סכום כסף ולרכוש כדורגל תקני. כל ילד התבקש לנדב את דמי הכיס שנהגנו לקבל וכעבור כמה ימים צברנו די כסף לרכוש כדור. המורה רכש כדור ובהפסקה הגדולה הראשונה התחלנו לשחק בהתלהבות בכדור החדש. כחמש דקות לאחר תחילת המשחק הכדור התעופף לו מעבר לגדר העץ שהסתירה את חצר בית הספר מהרחוב, ואת הרחוב מחצר בית הכנסת, וחלפה עוד שניה או פחות ושמענו רעש ומוזר של רמיסת הכדור על ידי משאית קטנה שחלפה ברחוב. מהפנימית לא נותר דבר לתיקון וחלקו החיצוני של הכדור היה קרוע אף הוא. ותחילה תקנו אותו, תוך מילוי סמרטוטים, אך מהר הגענו למסקנה כי כדור הסמרטוטים האוטנטי היה מתאים יותר מאשר כדורגל מפונצ'ר ממולא סמרטוטים. ובכך נגמרה הרפתקת הכדורגל האורגינלי - עד הימים שעלינו ארצה וביתנו היה שכן למגרש מכבי נתניה. שנים לאחר מכן חשבתי על יד המקרה - שנים שיחקנו בהנאה בכדור סמרטוטים, והנה ביום הראשון, בשעה הראשונה, בדקות הראשונות לרכישת הכדור התקני עברה עליו משאית בדרך שבספק באם נסעו שם באותם ימים יותר מעשר מכוניות בממוצע במשך יום שלם.
עוד בטרם הגיעי לגיל 6, הייתי הולך לחדר מרחוב פרנידנד 17 הליכה של כעשרים דקות לבד וללא ליווי, והייתי חוזר מהחדר לבד. ואימא חשבה כי כך גם אלך לבית הספר שהיה מרוחק מהחדר מרחק של כחמש דקות הליכה נוספות . ביום הראשון להליכתי לכיתה א' יצאתי מהבית אך הרגשתי כנראה נבוך מהליכתי ללא ליווי לבית הספר החדש ואי שם בכיכר העיר בערך במחצית הדרך לבית הספר התיישבתי על ספסל. ישבתי כך כשעתיים  תמימות איש לא ראה בכך דבר מוזר. ואז, במקרה, פגש בי אחד מבני משפחת דימנשטיין - משפחה ששוכנה בביתנו במהלך המלחמה ונותרה בעיר גם לאחריה לאחר שעברה כבר לבית משלהם. הוא שאל על מעשי וכשהבין כי אני עדיין בדרך לבית הספר הוא לקח אותי לכיתה. מאז נהגתי ללכת בבוקר לבית הספר ללא ליווי וחוזר הביתה לארוחת-צהריים, ושב והולך ורץ לחדר עד השעה שבע בערב. השגרה הזו הייתה נעימה, אך למרות היותי תלמיד טוב בלימודי בחדר התקשיתי תחילה בזכירת האותיות הלטיניות. זכורני כי נהגתי לשחד את הילד השכן בשולחן הדו-מושבי בעפרונות גיר שקנו לי לכתיבה על לוח הצפחה, כי אחרת הוא לא הועיל משום מה ללחוש לי את האותיות שהופיעו על הלוח. מאוחר יותר עברתי את המכשול הזה. אך, בסיימי את כיתה א' לא נכללתי ברשימת המצטיינים וזכורני כי הדבר חרה לי מאוד. אחותי מזכירה לי את הדיפלומה דה-מריט שקיבלתי אך הגעתי לכך רק  בשנים הבאות. הלימודים בבית הספר לא ריתקו אותי במיוחד לעומת המתח הלימודי אצל המלמד המצוין בחדר - שם נהגנו להבחן אחת לשבוע כבר כזאטוטים על ידי רבה של טורדה בכבודו ובעצמו. הרב אדלר זצ"ל היה מגיע כל יום חמישי אחר-הצהריים לבחון אותנו בפרשת השבוע. רטרואקטיבית היה בכך כדי ללמד את החשיבות שייחסו בקהילה לחינוך ילדי העיר ואת היחס הרציני לעבודת המלמדים. הרב אדלר היה גאון בתורה והיה ראש איגוד הרבנים של טרנסילבניה אז. למרות תפקידיו הוא התמיד עד עלייתו ארצה, כשנה בטרם עליית משפחתנו באלול תש"י, לפנות בקביעות כמה שעות מידי שבוע להתעסק בענייני תינוקות של בית רבן. המבחן הזה התקיים תוך כדי ישיבתנו הרגילה על ספסלים ארוכים שהיו מוצבים משני צדי השולחן הגדול בבית המדרש הקטן ששימש כחדר במשך השבוע וכאולם התפילה של החסידים בשבתות. ילד ילד בתורו לפי סדר ישיבתו היה קורא פסוק או שתיים מפרשת השבוע ומסביר את שאלתו של רש"י על הפסוקים שהוא קרא. מי שידע ענה ומי שלא ידע שתק והמלמד היה משלים את החסר וכל מי שרק יכול היה, השתדל להפגין בקיאות, כי הרב אדלר אף פעם לא נזף ולא העיר, אך היטיב להקשיב.  איני יודע באם בגילו אז הוא למד להכיר את שמות הילדים שקראו, אך כל ילד וילד היה סמוך ובטוח כי הרב הגדול הזה ידע  באם הוא למד או לא. הרב הקדים לצאת מהעיירה כבר בשנת 1949 לאחר שצעיר בניו נפל על הגנת כפר עציון ובן אחר שלו נפצע אנושות בקרב אחר במלחמת השחרור.


פרשת "במדבר"
אביחי ברגר
המדבר המקראי מלווה את יוצאי מצרים במשך תקופה של 40 שנה. כנראה שהמספר 40 הוא לא מקרי וסתמי. 40 שנה זה פרק זמן משמעותי, זו תקופת חיים. כנראה שזה פרק זמן שבו ניתן לאדם ולעם לעבור שינוי. עיון במקרא מגלה כי המספר ארבעים בעל משמעות מיוחדת : 40 יום ו- 40 לילה -זה פרק הזמן שמשה רבנו נמצא על הר סיני בלי לאכול ובלי לשתות במציאות "על מציאותית".
·       יש את תקופת המבול – הנמשך 40 יום ו- 40 לילה.
·       פוגשים גם את ה 40 בתקופת השופטים: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".
·       יונה הנביא מזהיר את תושבי נינווה שלאחר 40 יום הקב"ה יהפוך את נינווה.
·       יש משמעויות ל- 40 בגמרא, יש משמעות ל- 40 בזוהר הקדוש. ועוד ועוד דוגמאות.
40 שנה לפי התפיסה של התורה והתנ"ך, ובראיה של חז"ל זה פרק זמן שמאפשר שינוי, שמאפשר מהפכה. הרב קוק בהתייחסו ל- 40: "מלמד על ההיווצרות העמוקה והאיטית של דבר עד שהוא מופיע במלואו כאשר מגיעה שעת המימוש".
ברשותכם, אני רוצה לשים דגש על 40 שנות מדבר.
לפני כן, יש לשים לב למילה "מדבר" – מזכיר מאד את המילה דיבור.
מדבר ודיבור זה לא דבר שהולך כל כך ביחד. המקום שיש בו הכי פחות דיבור זה המדבר. במדבר יש מעט מאד התרחשות אנושית. לא שומעים טפטופי גשם, אין רעש של זרימת מים, לא שומעים את רחש העצים הזזים, כי אין הרבה עצים.
הדבר העיקרי שאני מקבל במדבר זה שקט. מקום השקט בעולם. ובכל זאת התורה קוראת לו מדבר. המדבר לא מלווה אותנו רק מיציאת מצרים, אלא מאז מנוסתו של משה רבנו ממצרים. אחד האפיונים שהתורה בוחרת לספר על משה: "וינהג את הצאן אחר המדבר". מאד חשוב לתורה לחבר את משה למדבר.
אגב, משה הוא לא איש של דברים - "לא איש דברים אנוכי", "כבד פה וכבד לשון", אהרון אחיך יהיה נביאך הוא יהיה לך לפה, וכו' וכו'.
מדוע כור היצירה של עם ישראל אחרי כור ההיתוך הקשה והארוך שעברו בנ"י במצרים נוצר במדבר? איך 40 שנות מדבר אמורים לייצר עם שיהיה מסוגל בקומה זקופה, בכוחות גדולים לבוא ולהיכנס לארץ ישראל?
אגב, מה שגורם לבני ישראל לנדוד 40 שנה במדבר זה "דיבור". החטא שבו חטאו המרגלים היה חטא של דיבור. לקחו את כח הדיבור והפכו אותו לכח הרסני. בעצם הדיבור של חטא המרגלים גוזר 40 שנות מדבר.
הדיבור הראשון שמופיע במדבר הוא לא דיבור אחד, אלא עשר דיבורים: עשרת הדיברות. בעשרת הדיברות אנחנו מקשיבים לדיבור שהוא אינו רגיל. הוא לא הדיבור האנושי, התקשורתי. הוא לא הדיבור החברתי, האופנתי – הוא דיבור ממקום אחר.
אנחנו מרויחים פה את ההבנה הבאה: יש משהו במדבר שאין אותו בחיים הרגילים, בחיים החברתיים, בחיים הסואנים והעמוסים, בחיי היום יום. בחיי היום יום קשה לנו לשמוע את הדיבור (הדיבור המיוחד, הגבוה שהיה בהר סיני) ולא רק בגלל שאנחנו אנשים "פשוטים" – אלא בעיקר בגלל שאנחנו כל הזמן מדברים. מי שמדבר כל הזמן – לא יכול לשמוע ולהקשיב.
הרב חרל"פ בפירושו לפרקי אבות אומר:
"איידה דטריד למפלט לא בלע". ז"א, כיוון שהאדם עסוק בלפלוט הוא לא יכול לבלוע. כיוון שהאדם עסוק בלדבר הוא לא יכול להקשיב.
הרבה מהאנשים עסוקים בלדבר, עסוקים בלתפוס מקום, להחשף, להופיע, לגלות את עצמם כמה שיותר ולא מסוגלים לשמוע. לא מסוגלים לשמוע את הסובבים אותי, לשמוע את הילדים, לשמוע את הבן/בת זוג, לשמוע את הקב"ה. הרב קוק אומר שאפילו דיבור של תפילה לא טוב להאריך ולדבר אותו כל הזמן. גם בתפילה צריך להקשיב ולקלוט.
פעם בכמה זמן העולם יוצא להפסקה: שבת, שנת שמיטה, יובל. הפסקה שנועדה לטעמי לעצור ולשמוע. הפסקה בדיבור. רק לשמוע ולקלוט.
כנראה שאחרי תקופת העבדות הארוכה במצרים בנ"י זקוקים לתקופה בה הם מקשיבים ושומעים. הדיבור שקדם למדבר היה ברובו דיבור של ייאוש, דיבור של עבדות והישרדות.
הקב"ה שם אותנו ב 40 שנות קשב. 40 שנות דיבור אחר, דיבור נצחי.
לסיום, אני רוצה לצטט את הרב קוק מאורות התשובה (פרק ח', פסקה ח'). הרב קוק מתאר תהליך דומה שקורה לאדם הפרטי. מה שקורה במדבר כעם, צריך שיקרה לנו כאנשים.
".... כשהצער הרוחני...... מתרוממים בדליגה לחשוף אורות מלאי חיים ממקור הדומיה".
לפעמים שהאדם מתוודע לעצמו נודע לו מי הוא ומהם חייו. מה הוא אמור להיות ומה קורה איתו בפועל. האדם מסתכל על עולמו ורואה את הפער הזה. והפער הזה מצער מאד. הרב קוק קורא לו: "כאב התשובה", כאב המודעות. יש כאן צער לא במובן של פחד מעונש על עבירות לדוגמה, אלא צער אמיתי מאד. הצער הזה יכול לקרות לא רק במובן הפרטי והאישי. אדם יכול להתבונן על החברה בה הוא חי, על המדינה בה הוא חי, על העולם. וגם כאן הוא יתמלא כאב על הפער בין מה שצריך להיות ולמה שיש בפועל.
כשלאדם כואב מאד הוא צועק מכאבים. לפעמים מתוך דאגה או צער אנחנו מתפללים לה', לפעמים אנחנו שרים ברגעים של שמחה. אבל יש מצבים שהם בהחלט מיוחדים בהם אין לנו כח לכלום ואנחנו פשוט שותקים. דוממים.
·       המקרה של אהרון (וידום אהרון):
מה קורה באותם רגעים של שקט? אומר הרב קוק: "מתרוממים בדליגה לחשוף אורות מלאי חיים, ממקור הדומיה". זה הרגע בו האדם נוסק למעלה והוא יכול לקלוט ממקור הדומיה. מהמקום של שקט מוחלט. לפעמים אומר הרב קוק - חוסר הבעה זה טוב.
כבני אדם שחיים בתוך מלל אינסופי אנחנו צריכים לייצר לעצמנו לפעמים קצת מדבר.