גמלה-עט
עיתון
אינטר-עטי
של גמלאי
היום ומחר
פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש
ולקוראים חפצי דעת
גמלה-עט ישלח לכל דורש
הקוראים מוזמנים להוסיף מידע באם חסר ולתקן את
השגוי והכל במידה ושפה מתוקנת.
נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה
מתבקשים לשלוח מייל לשולח.
גיליון מספר 26
יום חמישי 8 לינואר 2015
גמלאי וולקני מבכים
את מותו של חברנו ד'ר מנחם צור ושולחים תנחומים
למשפחתו
===========================================================
מה בגיליון :
ד'ר יאיר ישראלי- האם הקיבוצים מחלקים את רכושם ומתפרקים ?
משה נוימן- פך במקום פח
ד'ר עזרא דונקלבאום - על יוסף ואחיו של תומאס מאן
יעקב כהן נזכר בשיר של זהרה בוכמן -אין אדם שאי אפשר בלעדיו..
במענה לרשימתו של דר אריה רוזנר גיליון 25
ד'ר יאיר ישראלי-
האם הקיבוצים מחלקים את רכושם ומתפרקים ?
חמישים ושש שנים אני
חבר בקיבוץ עין גב, אליו הגעתי בגיל 18 בגרעין נח''ל. הגעתי מתוך בחירה, אני
ורעייתי וחברים נוספים עמנו, ונשארנו מתוך בחירה. היתה זו אז משימה לאומית מהמדרגה
הראשונה: עין גב היתה באיזור המפורז, בקצה הכביש הצר מזרחית לכנרת ושולי שדותיה
היו הגבול עם סוריה. שלוש פעמים ביום אוטובוס, סירה בשעת חרום, ומכשיר טלפון יחיד
במזכירות הקיבוץ. הרכוש שהבאנו היה תרמיל גב עם הבגדים הנחוצים, בעיקר בגדי עבודה,
ופנקס נקודות. גם ותיקי הקיבוץ שהגיעו 19 שנים לפנינו לא הביאו אתם רכוש. הם עבדו
ובנו ויצרו את הקיבוץ. במדינת ישראל הצעירה אורחות החיים הצטיינו אז בצניעות ואולי
אף בסגפנות, ובקיבוץ שבעמק הירדן החיים היו קשים ממש, בעיקר בחדשי הקיץ הלוהטים,
ללא מאוורר (שלא לדבר על מזגן...) וללא מפלט מהחום. אם נוסיף לכך את המתח הביטחוני
הבלתי פוסק ואת העובדה שבמהלך 10 השנים הראשונות להגעתנו, עד 1967, נפגע הקיבוץ
פעמיים בהפגזות במטר של יותר מ-300 פגזי תותח בלילה אחד, תבינו שהיו מספיק סיבות
לקום וללכת משם והיו לא מעטים שאכן הלכו. מי שנשאר, נשאר מתוך בחירה והחלטה אישית.
וזהו לב העניין: מי שהקים קיבוץ או הצטרף לקיבוץ - ורבים הצטרפו במהלך השנים
ומצטרפים גם היום - ידע אל נכון שהוא בוחר באורח חיים מיוחד במינו: חיים שיש בהם
מידה רבה של שיתוף ושוויון וחווית היחד, חיים המעמידים ערכים ומשימות מעל עשיית
הון וצבירת רכוש או קריירה מקצועית. בחירה בחברה שיש בה דמוקרטיה ישירה והחלטותיה
מתקבלות באסיפת חברים שבה כל הקולות שווים. חיים שבהם הרכוש היצרני משותף וכל פירותיו
משותפים, ופירות עבודת החברים נכנסים כולם לקופה משותפת. בקיבוץ השיתופי לא היה
(בגדול) רכוש פרטי, לא היה לחבר חשבון בנק פרטי ולא היתה צבירת הון פרטי. חבר
קיבוץ שהלך לעולמו, אם ותיק ואם צעיר, אם במחלה ואם בקרב, לא הוריש מאומה לאף אחד
(להוציא תכולת חדר מגוריו). הצרכים של החברים התמלאו באופן שוויוני (במידת
האפשר..) תוך התאמה לצרכי היחיד וגם, בהחלט, תוך התחשבות בותק: כאשר התאפשרו
מותרות כמו מעבר לדיור מרווח יותר, נסיעות לחו''ל וכיוצא באלה, התור נקבע על פי
הותק. נשמע נפלא למי שרצה בכך, לא תמיד "עבד" כראוי, אבל זה היה
העיקרון. חבר שהחליט לעזוב את הקיבוץ היה זכאי לדמי עזיבה שנקבעו ע''י
ה"תנועה" והיו "תלויי ותק". הסכום היה סמלי למדי. רגע מבחן
מעניין התרחש בקיבוצים כאשר חברים במספר שאינו מבוטל קיבלו לפתע פיצויים אישיים
מגרמניה (כפיצוי על הפסקת לימודים, על אבדן רכוש המשפחה וכדומה) בסכום משמעותי.
קיבוצים שונים התמודדו בדרכים שונות עם הסיטואציה. אצל רבים מהם ההחלטה היתה
ברורה: הכסף שייך (לפחות ברובו) לכלל ויוקדש ליעד מיוחד בתחום החברה, התרבות,
החינוך וכיוצא בכך, כל קיבוץ לפי העדפותיו. היו חברים שבחרו לעזוב ולקחת אתם את הונם.
איש לא עצר בעדם. מרבית מקבלי הפיצויים בחרו להישאר בקיבוצם ולנהוג לפי החלטות
הקיבוץ (החלטות שלא בהכרח היו זהות בכל הקיבוצים). יש להדגיש שבאותם ימים רבים
ממקבלי הפיצויים ("השילומים") היו מעמודי התווך של הקיבוצים, מנהיגים
וממלאי תפקידים. כאן אכן היתה החלטה אישית למסור לקיבוץ רכוש, והוא נמסר מתוך
אמונה בצדקת הדרך הקיבוצית והבנה של כללי הקיום של החברה הקיבוצית. נושא זה הובא
כאן כהמחשה לכך שהחברות בקיבוץ נעשתה תמיד ונעשית גם כיום מתוך בחירה. רבים מבני
הקיבוץ בחרו לא להישאר בו כאשר בגרו (לא ארחיב כאן בנושא זה, אך מובן שבחירת
ההורים אינה בהכרח בחירת ילדיהם ואולי אך טבעי שירצו הם לבחור בדרכם העצמאית),
חלקם נשארו ואחרים, שאינם בני קיבוץ, בחרו דוקא להצטרף, והמצטרפים הצעירים הם
המבטיחים את המשך הקיום של צורת חיים מיוחדת זו.
כדי שרעיון הקיבוץ לא יישאר תיאורטי לחלוטין,
ניתנה (על ידי מוסדות המדינה) להתארגנות הזו מסגרת הנקראת "אגודה שיתופית
חקלאית: קיבוץ" ומבנה אגודה זו ודרך תפקודה הוגדרו בתקנות האגודות השיתופיות
שיש להן תוקף של חוק. אף מונה על הגשמתן בעל תפקיד חיצוני לחלוטין והוא "רשם
האגודות השיתופיות". הרשם הוא עו''ד רב ניסיון וידע ולו צוות משפטנים עוזרים
(המינויים מטעם משרד ממשלתי). תפקיד הרשם לדאוג שהקיבוץ יתנהל לפי תקנות האגודות
השיתופיות וגם - ואפילו בעיקר - לפי
תקנונו של הקיבוץ עצמו! הרשם גם משגיח על שינויים המוכנסים בתקנון (נדרש רוב של
75% להכנסת שינויים): כל שינוי בתקנון דורש חתימת הרשם. ומי קולט חברים חדשים?
אסיפת הקיבוץ, ברוב של שני שליש המשתתפים (ולפי כללים שנקבעו בתקנון הקיבוץ,
שכאמור מותנה ברוב של שלושה רבעים וחתימת הרשם). הרשם דואג, בין השאר, שלא יקופחו
זכויות מיעוט (אם יש כזה) ושימוצו כל זכויותיו החוקיות.
סיכומו של נושא זה:
הקיבוץ מנוהל אמנם על ידי חבריו (הבוחרים מתוכם "ועד הנהלה") אבל זאת
במסגרת המוגדרת בתקנות האגודות השיתופיות ובתקנון הקיבוץ עצמו תוך פיקוח של גורם
חיצוני, בעל סמכויות אכיפה.
כמה מילים על ההיבט
הכלכלי:
הקיבוצים כולם (ואם
יש חריגים, הם בשוליים) הוקמו בתמיכה כספית משמעותית של "המוסדות
המיישבים" לפני קום המדינה ואף אחרי
שזכינו בעצמאות (וכמותם גם המושבים...). רווחיות המשק החקלאי מעולם לא הייתה גבוהה
במיוחד וייתכן, בנוסף לכך, שהמתכונת החברתית והאירגונית של הקיבוץ לא תמיד הביאה
למיצוי מלוא הפוטנציאל הכלכלי הטמון בענפיו. עם הזמן הוסיפו קיבוצים רבים ענפי
תעשייה ותיירות, לעיתים מוצלחים מאוד ולעיתים קרובות למדי מוצלחים פחות. בשנות
האינפלציה הדוהרת והריביות הגבוהות הסתבכו קיבוצים רבים (לא כולם) בחובות רבים
ובחדלות פירעון. נעשו הסדרי חובות, פעם ופעמיים, הבנקים ויתרו על חלק מהחובות
(שנוצרו, לעיתים קרובות, מריבית הנשך של אותם הבנקים עצמם) והקיבוצים לקחו על עצמם
להצטמצם ולייעל, וגם לרדת ברמת החיים. המשבר הכלכלי תרם תרומה חשובה להעלאת הצורך
באימוץ שינויים בדרך התנהלות הקיבוצים, שינויים הנוגעים בלב לבו של השיתוף.
החל משנות ה-60 של
המאה שעברה החלה בקיבוצים סדרה של שינויים חומריים ורעיוניים. יקצר המצע מלהיכנס
לפרטי השינויים, ואתייחס לנושאים העיקריים בלבד. בתחום החומרי, חלה עלייה הדרגתית
ברמת החיים. נכנסו לחדרי החברים הקומקום החשמלי, המאוורר, הרדיו, המקרר והמזגן,
הטלפון היחיד במזכירות הומר בטלפון שכונתי ולבסוף, לא יאומן, אפילו טלפון פרטי
בחדר הקיבוצי וכן, גם טלוויזיה. חל שיפור בדיור, ולבסוף – בד''כ בצמוד למהפך של
המעבר ללינה המשפחתית – גם מעבר לדירה של ממש. החלו נסיעות טיול לחו''ל, וגם מימון
לימודים גבוהים לבני הקיבוץ. נוצרה מערכת מורכבת של תקנונים שנועדו לשמור על הצדק
בחלוקת הטבות אלו, כאשר הותק ומספר הילדים מהווים גורמים מובילים. סעיפי התקציב
הכספי הניתן לחבר מידי שנה למילוי צרכיו השונים צורפו ביחד ל"תקציב
כולל" וחבר הקיבוץ הפך לראשונה ל"בעל הון". הון זעיר, אמנם, אבל עם
פוטנציאל לגדול..
המשבר הכלכלי שהחל
בשנות ה-80 יחד עם העלייה ההדרגתית ברמת החיים והמתחים שנוצרו לגבי "הצדק
החלוקתי" בתוך הקיבוץ, בצירוף השינויים המפליגים בחברה הישראלית שהפכה יותר
ויותר צרכנית ומקוטבת, לא יכלו שלא לבוא לידי ביטוי גם בשינויים בחברה הקיבוצית. הנוסחה של "נותן לפי יכולתו ומקבל לפי
צרכיו" לא התאימה יותר לסביבה המשתנה ולאדם המשתנה. בהדרגה נוצר הצורך
ב"קיבוץ מתחדש", השונה במהותו מ"הקיבוץ השיתופי". דומני שכיום
יותר משלושה רבעים מהקיבוצים הם קיבוצים מתחדשים. הקיבוץ המתחדש שונה מהמסורתי בהפרדת
המשק מהקהילה, שמשמעותה היא שעסקי הקיבוץ מתנהלים כאגודה שיתופית נפרדת מהקהילה
שיש לה הנהלה משלה, תקציב ומאזן משלה. הפרדה כזו מביאה בד''כ להתייעלות רבה בתחום
ההתנהלות המשקית. בסוף כל שנה מעבירים עסקי הקיבוץ את ריווחיהם ליעדים שנקבעים על
ידי חברי הקיבוץ. דוגמא ליעדים כאלה הם: הקצאת חלק מהרווחים לשימור ולפתוח העסקים
עצמם, העברת חלק מהרווחים לכיסוי גרעון פנסיוני (שבד''כ קיים בקיבוץ שהפך משיתופי
למתחדש), העברת חלק אחר לתמיכה בתקציב הקהילה (אם יש צורך בכך) וחלוקת חלק מרווחי
העסקים לחברי הקיבוץ. הקצאות אלו הן חלק בלתי נפרד מתקנון הקיבוץ המתחדש אשר התקבל
ברוב של 75% מבעלי זכות ההצבעה בקיבוץ באסיפה המכרעת שהתקיימה לאחר דיונים ממושכים
(שנפרשו לפעמים על פני מספר שנים) ואשר אושר כחוק על ידי הרשם. שינויי נוסף בעל
חשיבות מרובה הוא הנהגת שכר דיפרנציאלי לחברי הקיבוץ, איש איש מקבל שכר לפי
כישוריו והתפקיד שהוא ממלא ובהתאם ל"שכר השוק" המקובל. פורמלית החבר
איננו עובד הקיבוץ, משום שהוא הבעלים, אבל מעשית הוא מעסק ומקבל שכר ודמי הבראה
ומפקיד כספים לפנסיה "כאחד האדם". ולא רק זאת, אלא שמשכורתו נכנסת (אחרי
ניכויים שונים) לחשבון הבנק שלו. ומצד שני החבר משלם עבור המזון בחדר האוכל, עבור
הכביסה במכבסה, עבור הקניות במרכולית וכיוצא באלה. ויותר מכך: החבר גם משלם
ממשכורתו מס למימון צרכי הקהילה, ו"מס איזון" שנגבה באופן דיפרנציאלי
לפי גובה השכר ונועד לסייע בקיום ערבות הדדית מינימלית שעליה החליטו החברים לא לוותר.
כך הדבר לגבי העובדים בקיבוץ וכך גם לגבי אלה העובדים מחוץ לקיבוץ. אזכיר עוד
שאותם חברים שעבדו מחוץ לקיבוץ ונצברו על שמם זכויות פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח
חיים קופות גמל וכיוצא באלה, נתבקשו בעת ההחלטה על השינוי להעביר לקופת הכלל כל מה
שנצבר עד למועד השינוי, ומה שנצבר לאחר מכן, יהיה רכושם (בניכוי המיסים הנזכרים
לעיל).
אז מה נשאר מהשיתוף? נותר לא מעט, והדבר שונה מקיבוץ לקיבוץ על פי החלטותיו. הקהילה
מבטיחה "רשת בטחון" (מעין "אבטחת הכנסה") לחברים שבתקופות
מסוימות אינם מוצאים תעסוקה או שנמנע מהם לפרנס את עצמם מסיבות אחרות, הקהילה
מסבסדת את חדר האכילה כדי שימשיך להתקיים (לא בכל הקיבוצים...) וחלק משמעותי
משרותי החינוך, הבריאות, התרבות, לימודים ממושכים, הטיפול בקשיש, כלי הרכב המשמשים
במשותף את החברים (ואלו דוגמאות בלבד למכלול של שירותים משותפים). מתקיימת קרן לעזרה הדדית המאפשרת טיפול משותף
במקרה של אירוע חריג (מחלה אנושה, אסון), מתקיימת קרן חיסכון להבטחת טיפול סיעודי,
וכיוצא באלה.
איך זה פועל? אין לי סטטיסטיקה מוכחת, אבל מצבם של קיבוצים רבים השתפר מאוד
בעשורים האחרונים ונראה שלפחות בחלקם השיפור נובע מהתנהלות טובה יותר שמקורה
בשינויים שנעשו. חברים מגלים יותר מאמץ והשתדלות בעבודה, עושים נסיון להשתלב
בעבודות מכניסות יותר, מנהלים את הוצאותיהם בצורה מחושבת, וכללית רמת החיים
השתפרה. חברי קיבוץ רוכשים כלי רכב, משפצים דירות, כנראה חיים לא רע...חבר המצליח
בעבודתו יצבור מן הסתם גם עודף אותו יוכל
להוריש לילדיו. בקיבוצים רבים שומרים על המידה של ערבות הדדית שהחליטו עליה. ישנה
מחלוקת מתמשכת לגבי גובה הפנסיה שהקיבוץ המתחדש צריך/יכול לשלם לחבריו הפנסיונרים
שכמובן לא צברו חיסכון פנסיוני במתכונת הקיבוץ השיתופי בעבר. הרשם קבע סכום
מינימום המחייב את הקיבוצים. ביחד עם קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי מתקבלת פנסיה
שלדעת רבים אינה מספקת. קיבוצים שידם משגת קובעים סכומים גבוהים יותר, והם אינם
מועטים. כמו כן, יש לזכור שהחברים בגיל הפנסיה נהנים מ"פירות הנכסים"
בהתאם לוותק ויכולים לצרף גם סכום זה לקיום השוטף אם יש להם צורך בכך. וחשוב מכל:
בקיבוצים רבים ישנה קליטה של צעירים, בנים חוזרים ומצטרפים אחרים. מסתבר שהגדלת
חופש הפרט וחופש העיסוק קורצים לצעירים. הקליטה המדורגת והשמירה על הקיבוץ כחברה
רב-דורית הם מפתח לשמירת האיזון בין האינטרסים של שכבות גיל שונות וערבות לקיום
ארוך טווח.
כמעט סיימתי, אך
מה לגבי "חלוקת רכוש הקיבוץ"??
המושג הזה ייתכן שבאי
הבנה יסודו. כנאמר לעיל, חבר קיבוץ אינו צובר זכויות בנכסים היצרניים של הקיבוץ
(להבדיל מפירות הנכסים). גם בקיבוצים המתחדשים נכסי הקיבוץ נשארים משותפים וזו היא
אבן הבוחן להגדרת הקיבוץ (יחד עם קיומה של ערבות הדדית בסיסית), אפילו מההיבט
החוקי: ישוב שיחליט על חלוקת רכושו היצרני (לא הרווחים, אלא הרכוש עצמו!) יוציאו הרשם מרשימת הקיבוצים. למיטב ידיעתי
ניתן למנות את מספר הקיבוצים שהתפרקו בדרך זו על כף יד אחת. בדרך כלל כשזה קורה, ליישוב
אין "רכוש" אלא חובות. אם מתרחש הליך כזה נדרשת מעורבות הרשם וגופים
סטטוטוריים נוספים, ומטרתם תהייה ככל הנראה למצוא דרך להבטיח קיומם והשתלבותם של
הנותרים ביישוב שיקום במקום הקיבוץ, שרובו ייושב ע''י אחרים. אני מכיר יישוב אחד
כזה, לא אציין את שמו, שמספר החברים שנותרו בו כיום הוא מועט ורובם מבוגרים, בגיל
הפנסיה. לאחר דיונים אין ספור הוחלט (כמדומני, אפילו בהחלטת ממשלה) להחזיר את
קרקעות היישוב למנהל. את אדמותיו החקלאיות יעבד גוף ציבורי וההכנסות יהיו כולן
קודש להחזר חובותיו העתירים. הגוף המפעיל יעסיק מחברי הקיבוץ ככל הניתן. לכל משפחה
יינתן מגרש בישוב הקהילתי שיוקם במקומו, ולפנסיונרים שבהם (רובם כאלה) תובטח פנסיה
ראויה. בקיבוץ הזה עברו, בתולדותיו, עשרות רבות של חברים, אולי מאות. חלקם שנים
מעטות וחלקם שנים רבות. חלקם נפטרו במקום. חוקית ותקנונית לא מגיע להם או ליורשיהם
מאומה מהרכוש שכאילו קיים (שהוא, בעצם, הקרקע השייכת למנהל. כל השאר חובות) וגם
אין מחייבים אותם להשתתף בחובות . ישנם עוד כמה מקרים דומים של התפרקות יישוב
קיבוצי אבל כאמור, הם בודדים וחריגים. לשמחתנו חלק ניכר מהקיבוצים המתחדשים
מעמידים את הצמיחה הדמוגרפית בראש מעיינם ומשפחות צעירות מצטרפות בחברות רגילה או
חברות בתנאי עצמאות כלכלית וישנה הרגשה של המשכיות ואפילו התחדשות.
הרכוש היחיד שעשוי
להיות משויך לחבר בקיבוץ מתחדש הוא דירתו. הדירה עצמה ולא הקרקע עליה היא בנויה.
הקרקע שייכת כידוע למנהל מקרקעי ישראל והקיבוץ חוכר אותה ממנו (הקיבוץ ולא החבר).
שיוך הקרקע לחבר דורש היוון ועד כה לא הגיעה התנועה הקיבוצית להסדר עם המנהל לגבי
הדרכים לבצע היוון כזה באופן שהקיבוצים יוכלו לעמוד בו. שיוך מלא כזה בוצע עד כה
בפועל במספר מועט של קיבוצים רובם באזורי עדיפות ביטחונית מיוחדת, אבל באופן כללי
הנושא "תקוע". מה גם שקיבוצים לא מעטים אינם מעוניינים כלל לשייך את
הקרקע, משום שהמשמעות מרחיקת הלכת היא שהקיבוץ עלול להתמלא בסופו של דבר בבעלי
בתים שאין ולא כלום בינם ובין האגודה החקלאית השיתופית הנקראת קיבוץ. קיבוצים אלה
החליטו לשייך לחבר את הדירה אך לא את הקרקע. החבר הוא בעל הדירה עד מאה ועשרים
ולאחר מכן יוריש ליורשיו את שווי הדירה על פי הערכת שמאי, אשר ישולם להם על ידי
הקיבוץ שבכך ירכוש את הדירה מחדש. ההחלטה
על שיוך הדירה (או שיוך מלא של הבית והמגרש) לחבר היא חלק בלתי נפרד מההחלטה על המעבר
לקיבוץ מתחדש, אשר אושרה כאמור ברוב מיוחס ובחתימת הרשם. בהחלטה זו מציינים את
"היום הקובע", היום המדוייק בו השתנה הקיבוץ השיתופי (בו אין רכוש פרטי)
לקיבוץ מתחדש שבו מותרת בעלות על רכוש פרטי. מי שהיה חבר הקיבוץ ביום הקובע
ואחריו, זכאי לשיוך הדירה (אם הוחלט או יוחלט על כך) וזכאי ליהנות בחייו מפירות
הנכסים (אם יהיו פירות...). מי שנפטר, או עזב את הקיבוץ, לפני היום הקובע אינו
זכאי. השאלה הזו, של משמעות היום הקובע ותקפותו, נידונה מספר פעמים בבתי משפט
(למשל, כאשר חבר ותיק נפטר ימים ספורים לפני המועד הקובע) והפסיקות היו חד
משמעיות: "היום הקובע" הוא המחייב. בדיונים אלה לא עמדה על הפרק כלל
"חלוקת רכוש הקיבוץ" אלא שיוך הדירה בלבד.
אוסיף כאן מספר מילים
לגבי "חלוקה" אחרת של רכוש הקיבוץ, שאולי אליה התכוונו ההגיגים:
סכום כסף משמעותי
העשוי "להשתחרר" כאשר קיבוץ מוכר חלק מנכסיו שנוצרו במהלך פעילותו
הכלכלית. למשל מכירת חלק ממניות של מפעל או מהמפעל עצמו (בלא הקרקע שעליה הוא
ניצב). עסקאות כאלו ידועות הן, אך מובן שפרטיהן לא הובאו (ולא אמורות להגיע)
לידיעת הציבור. יש בהן בודדות שהסתכמו בחלוקה של הון רב בין חברי הקיבוץ, והידוע
לגביהן הוא שעקרון הותק מהווה בהן מרכיב עקרי בקביעת החלוקה לחברים וכן שחלק
מהסכומים מוקדש תמיד לכיסוי חובות ולמימון פרוייקטים חברתיים וכלכליים משותפים.
אינני יודע כיצד נהגו ביורשי חברים שנפטרו זמן קצר לפני העסקה, בעיקר בקיבוצים
שיתופיים שאין בהם "תאריך קובע" מוגדר. אני מניח שהעיקרון שלפיו חבר
קיבוץ אינו צובר זכויות בנכסי הקיבוץ המשותפים ואינו מוריש אותן "תופס"
גם כאן, אבל אם יש מקום לספק, הרי ישנה אפשרות לקבלת סעד מרשם האגודות השיתופיות.
כאמור, הקיבוץ המתחדש
מאפשר לחבר החרוץ והמוכשר לצבור מפירות עבודתו ולהורישם לילדיו. ומה עם הקיבוצים
השיתופיים? שאלת ההורשה בקיבוצים אלה אכן נותרה בעייתית. אחד הפתרונות היצירתיים
שהוצעו (ואף קוימו פה ושם) בעניין זה הוא לאפשר לחבר לקבל דמי עזיבה בהגיעו לוותק
מסויים, כדי להעבירם ליורשיו. ובמקרה (הבלתי סביר) שבו החבר הותיק ירצה לעזוב
מאוחר יותר, ינוכה מזכויותיו לדמי עזיבה הסכום שכבר משך. הרעיון מתאים, כמובן,
לקיבוצים שיכלתם הכלכלית רבה.
שאלות רבות נשארו
בוודאי ללא מענה. אם משום קוצר היריעה ואם מפני שאינני יודע את התשובה. המסר העיקרי
שבקשתי להאיר הוא שהקיבוצים - השיתופיים והמתחדשים- אינם עומדים לקראת פירוק אלא להיפך: לקראת
התחדשות וצמיחה.
חברי משה נוימן כתב ותיקן :
מוטב מאוחר מאשר לא , משום
מה מצאתי זמן לקרוא את הגליון שהיה מעניין ומחכים אך מאמרך
מלא "חטאים" כוונתי ל- פח באות ח' פח-פירושו מתכת דקה אך הכלים של פעם היו עשויים מחרס
והמינוח הנכון הוא פך ב-כ' סופית הסיבה שבגלות הודגש נס פך השמן עקב הרמז הבא "נס
פך" בגימטריה= 210 רמז לגלות מצרים הנקראת בפרשיות השבוע בתקופת חנוכה על גלות מצרים במשך 210 שנה
ובתשובה -תודה על הערתך החשובה - מוזר עד כמה הרגיל
גובר על הנכון
ועוד יותר מוזר כיוון שרק לפני כשבועיים
קראנו על ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו
ורשי שם מביא מדרש מפורסם על שכח פכין קטנים
וחזר להביאם
והפך ששברתי יתוקן ולא אמלט.
ולגבי הרמז -ידוע לך שיש לי בעיה עם גימטריות והמקור
הוא טור שהיה בזמנו במעריב שבו כל יום היה מתפרסם במדור מכתבים למערכת
רשימה קצרה של חובב גימטרייה על עניין פוליטי מסוים למשל :
מפאי
הולכת ומסתאבת =
נניח XXY = בסוף יהיה מהפך ונקבל את בגין
(מציע לא להתייחס לתוכן ובוודאי לא לחישוב)
ולפי שהטור הזה חזר מידי יום נראה שעורכי מעריב דאז וגם הקוראים אהבו את החוכמולוגיה הזו,
עד שיום אחד קורא ערבי דווקא (ומעניין יהיה לבדוק באם גימטרייות נהוגות גם
לגבי כתבי הקודש המוסלמיים) הפנה את
תשומת לב הקוראים שלפי מספר המלים בתנ'ך וערכי האותיות ניתן לחשב שניתן למצוא או
להרכיב פסוק מתאים בחישובי גימטריות לכל עניין
כולל הבלים ואף גרוע מכך.
ומאז כיוון שאיני נזקק לזכור עניינים שבמקרא
לצורך בחינות ששם אולי לגיטימי להסמיך צירופים דוגמת OKAIO
שזה היה הקוד לחלק ממעגל קרבס שלמדנו בביוכימיה בשנה א שכלל מעבר אוקסלו אצטית לקטו גלוטרית
ולאיסוציטרית הפסקתי ככלל להתייחס לגימטריות ועמך הסליחה.
אך כל זה אינו מתקן את הפך.
אגב לגבי הקושי לזכור
את פרטי מעגל קרבס
הנה סיפור לבוגרי הפקולטה בימים שפרופ' הלל אופנהיימר ז'ל לימד שם פיזיולוגיה של
הצמח. באחד הימים איחרתי לשיעור והמקום היחיד שנשאר פנוי היה בקצה האולם שם התמקם באותו שיעור גם אופנהיימר. השיעור עסק במעגל קרבס והוא ניתן על ידי פרופ'
הלווי ז'ל שיחד עם פרופ קסלר ז'ל שימשו כעוזריו של אופנהיימר ונהגו להחליפו בעת שהשיעור
עסק במעגלים ביוכימיים. במהלך השיעור שמעתי פתאום את אופנהיימר פונה לקסלר ואומר
לו –איך אפשר לזכור את כל הנוסחאות האלה? וחודשיים אחר כך בבחינה בעל פה אחת
השאלות שחזרו ונשאלו היו פרטי המעגל.
וזה מזכיר סיפור אחר
מאותה בחינה בפזיולוגיה של הצמח. הבוחנים ישבו בחדרון של אופנהיימר שהיה לו חלון
כלפי המסדרון שם חיכו הנבחנים וחיכו לתורם. ברגע מסוים יצאה תלמידה שנהגה להתלבש
יפה כשחיוך גדול על פניה ואחד החברים הפטיר עם שמלה כזו מה הפלא? . אופנהיימר שמע
את ההערה ויצא מיד למסדרון ופנה אליו- אם
אתה חושב שזה בגלל השמלה אז תבוא גם אתה עם שמלה והאיש גדול וקצין חבלה נאלם ואנחנו
לא ידענו איך לא צוחקים במצב מביך כזה.
חברי
דר עזרא דונקלבאום כתב
–בגמלה-עט 25, אתה מזכיר גם את יוסף, גיבור הפרשות האחרונות
בספר בראשית . יש כאן ממש סיפור מתח. בפרשת וייגש, אחרי שיוסף מתגלה לפני אחיו ההמומים והמפוחדים הוא מסביר
ומנחם אותם שמעשה המכירה הייתה תוכנית אלוהית. אם כך מדוע העביר את האחים במסע קשה
של האשמות בריגול, פעולות מפחידות והשיא הטמנת הגביע באמתחת בנימין, על מנת להאשים
אותו בגניבה. אין ספק, יש כאן סדרת ענישה מתוכננת מראש על מעשה האחים. הסופר המפורסם,
תומאס מאן כתב ספר היסטורי ענק בשם "יוסף ואחיו" ובו פרשיות רבות שמתייחסות ליוסף, בין השאר הסבר
יפה על מסעות האחים לקנות אוכל במצרים וסדרת הענישה. יוסף יושב בכלא נידח בגלל העלילה
של אשת פוטיפר. הוא מתיידד עם מנהל הכלא והופך ליד ימינו. כאשר יוסף נקרא לפרעה לפתור
את חלומותיו, מנהל הכלא מבקש שיזכור אותו ויוציאו מתפקידו בכלא הנידח. לאחר שיוסף ממונה
למשנה המלך הוא זוכר את בקשת המנהל, לא כמו שר המשקים ששכח את יוסף, מביא וממנה אותו לאחראי על ביתו. תומאס מאן מתאר
באריכות את השיחות בין יוסף ומנהל ביתו בתחילת שנות הרעב. יוסף צופה את בואם של האחים
לרכוש מזון כי הרעב בארץ כנען כבד מאד. ביחד הם מתכננים את מסע הענישה ומנהל הבית,
לפי הוראות יוסף, מבצע את כל שלבי התוכנית המתוארים במקרא.
"יוסף
ואחיו" שיצא במקור הגרמני בשלושה כרכים תורגם לעברית. הספר ארוך מאד ומבוסס על
מקורות שונים שתומאס מאן אסף. יש בו הרבה סיפורים והסברים מאלפים על סוגיות שונות בכל
פרשות יוסף.
ובתשובה לעזרא- לא עסקתי בפרשת השבוע מי שעסק בשולי הפרשה היה
דוד הלפרין . לצערי לא קראתי את יוסף ואחיו של תומאס
מאן למרות פרסומו הרב אך סיפורו של יוסף הטריד
אותי תמיד ובמיוחד ההתייחסות אליו כאל צדיק . וכרגיל בדרמות התנכיות יש דברים הרבה מעבר לסיפור ונדמה לי תמיד שיותר ממה שצריך ללמוד מהכתוב צריך
ללמוד ממה שלא כתוב ומבין השורות . ובמקרה
יוסף זה צועק לשמים אדם שהצליח לפתור את כל בעיות מצרים והנה הוא לא מצליח לחזות עניין
פשוט פי כמה של הצרות הרבות שאחיו יסבלו בעקבות נהייתם אחר סיר הבשר בגלות מצרים
ואף כי זה גזירת הכתוב בברית בין הבתרים חכם כמו יוסף רואה הנולד ופותר בעיות
מצרים צריך היה להזהירם כי ללא התבוללות בעם המצרי בניו ובני אחיו
יהפכו לעבדים.
ודברי המצרים לאחר שקם מלך חדש הם דברים שנשמעו כלפי
יהודים בכל הדורות ולא רק יהודים , כל זר שלא מתבולל בתוך מסגרת שבטית או לאומית הופך
ללא קשר ליחס הראשוני אליו למטרד ולמטרה לשנאה
ומיעוט בין אם הוא השולט ובוודאי באם הוא נשלט לאחר
זמן הופך להיות בלתי נסבל ולא משנה מה הייתה תרומתו בעבר
השבטים
המונגולים שכבשו את סין נהגו להתבולל וכך נהגו יהודי קיפנג מי שלא התבולל קרה לו מה שקרה ליהודי ספרד ויהודי ערב ויהודי אנגליה וכל
הגלויות ללא יוצא מהכלל . חידושו של הלפרין קשה כיוון שהוא מראה כי לפעמים אפילו ההתבוללות אינה מספיקה
ומחייב דיון בקוצר הראות של יוסף הצדיק ושל
דורות של צדיקים פחות גדולים ממנו שלא זנחו הגלות בזמן וזו היא לצערי גם התשובה
לכל מחפשי המילקי הזול בברלין .
חברי
יעקב כהן כתב: לפניך קטע שמצאתי אי אז באחד מעיתוני הוועדים (איני זוכר מתי
והיכן) ונוגע בנו הגמלאים ובחברינו הקרובים לפרישה.
זהרה בוכמן -אין אדם שאי אפשר בלעדיו...
אם האני חשוב בעיניך
אם דימית, כי אתה מרכז
העולם,
אם תאמין באמונה שלמה
כי הנך המוכשר בין
כולם...
אם תחשוב, כי עזיבתך
תשאיר אחריה חלל,
ואי-אפשר בלעדיך בלל,
ניסוי פשוט עשה,
ותלמד ענווה, בלי עמל:
קח דלי ומלאהו מים,
ידך עד מרפק בו שים,
משכנה-והחור שנותר...
את חסרונך-ידגים,
תוכל לשכשך כרצונך,
תוכל גם ליצור מערבל,
אך, מיד, תמצא, המצב...
בדיוק כשהיה- אם תחדל.
יהא ניסוי זה לך לקח,
עשה פועלך כמיטב,
החשב עצמך, אך זכור-
אין אדם שאי אפשר
בלעדיו...
ובשולי השיר- מ.
בר-יוסף
השיר נחמד מנחם
ומבטיח ונכון וודאי ברב המקרים אבל העולם מתפתח דווקא בדרך אבולוציונית
שבה הפרטים היוצאים מהכלל הם שלימים משנים את העתיד ופרטים שהתאימו לתקופת זמן קודמת לא ישרדו בתקופות מאוחרות
יותר. ואספר סיפור ועוד סיפור השייכים
לתקופות קודמות כדי להדגים שלדברים רבים יש המשכיות אבל לא תחליף
אבי ז'ל (יליד 1902) סיפר לי סיפור משעשע שנכדי אוהבים
לשמוע על טעות שעשה בהיותו כבן שמונה עשרה כשקנה סוס לצורכי הובלת מסעות והנה
הסתבר כי מכרו לו סוס שאומן לשמש כסוס בקרקס . הסוס התנהג כסוס מסע רגיל בדרכי
העפר שבין הכפרים אבל בכל נסיעה ברחובות ערי השדה היכן שלפי המסורת
האוסטרו-הונגרית בכל בית קפה נמצאה גם תזמורת נגנים, הסוס היה מתחיל לרקוד לקול
צהלת לוגמי הקפה ולדממת מבוכתו של אבי בעקבות התנהגותו הבלתי ראויה של סוסו. והוא מכר את הסוס ואנחנו וצאצאינו נשארנו עם
הסיפור.
וכמדומני שסיפרתי כבר גם על
כדור הסמרטוטים בו שיחקנו כדורגל בחיידר ועל התארגנותנו לקניית כדור-רגל אמיתי
שהתפנצ'ר כבר בשעה הראשונה ביום הראשון לקנייתו המאורגנת, לאחר שנבעט מעבר לגדר
ונחת על כביש שעבר בסמוך והנה דווקא ברגע ההוא עברה שם מסעית אירוע די נדיר
בשנת 1946 בעיירה ההיא.
תראו לי תחליף לסוס רוקד סוחב עגלה עמוסה עורות וכדור סמרטוטים
עשוי גרביים ישנות שאינו מתפנצר לעולם וניתן לתקנו עם חוט ומחט.
אז לא כל מה שהיה מתקיים בהווה וההווה וודאי אינו העתיד, ואין
תחליף לא רק ליחידים בעלי סגולה אלא לדורות של אנשי העלייה הראשונה והשנייה והשלישית ותיאודור הרצל ואליעזר בן יהודה ואהרן
אהרונסון ושמואל טולקובסקי ז'ל היו תופעות
חד פעמיות וכך רבי הוא ר יהודה הנשיא וכך
רשי והרמב'ם ואין כותבים כעגנון ומשוררים
כביאליק
ויכולתי למלא גיליונות שלמים של חסרי תחליף. היו שהמשיכו בדרכם אבל
לרבים במנהיגות הישראלית לא קם מחליף. (וכדי שלא יאשימו אותי בפוליטיזציה של גמלה-עט
הנני מודיע שהדברים אינם מתייחסים כלל וכלל למערכת הבחירות הנוכחית )
מאידך איני גם חסיד של האמירה החז'לית הגורפת : אם הראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים היו וודאי בין הראשונים
גוונים רבים אבל דווקא על רקע זה צריך
להכיר בניסיון המצטבר שאחד לכמה זמן צץ לו שילוב גנטי –וקוניוקטורלי (בהשפעת המקום
והזמן) שיוצר אדם מוצלח במיוחד . ונאחזתי
בשמות גדולים ומוכרים אבל יש מיליונים של אנשים פחות מפורסמים שגם להם לא היה
תחליף כי באופן מופלא המכונה האנושית מצוידת בחלקי חילוף שרק חלקם גנריים ורבים
מהם ייחודיים וחסרי תחליפים.
======================
וזה מביא אותי לחצר וולקני לעניין חשוב ופחות פילוסופי
חוקרים וטכנאים יוצאים
לגמלאות וזה מצוין
ונקלטים חוקרים חדשים במקומם וזה נפלא
מה שנראה לי כבזבוז אדיר של משאבים זה חוסר החפיפה שבין היוצאים
לנקלטים.
וכתוצאה מכך וגם מסיבות נוספות נקלטים חוקרים חדשים שיודעים לעשות PCR ועוד טכנולוגיות בתחום הריצוף אבל אינם יודעים
להבדיל בין רוכב לכנה.. ויש בכך חיסרון גדול מבחינת מיצוי מלוא יכולתם של החוקרים
לבצע את המחקרים לשמם הם נקלטו. וכיוון שעניין החפיפה קשור בבעיות תקנים שלא תמיד
זמינים היה מקום לפנות לחוקרים וותיקים להתנדב לתקופה של שנה שנתיים אחת לשבוע
ללמד את החוקרים החדשים כמה פרקי חקלאות בתחום בו החוקרים החדשים מיועדים לעסוק.
כיוון שהדברים הללו אינם נלמדים היום בפקולטה
בעיקר ומכיוון שחלק מהמורים אף הם אינם מכירים
ויודעים להבדיל בין אגס לבין תפוח.
ואם גם זה אינו מסתדר הייתי מציע להנהלת וולקני לפנות להנהלת שהם
ולחוקרים החדשים ולהתנות קליטתם בכמה שבועות של לימוד בצמידות למדריך בעל ניסיון
בענף את ההבדלים שמניתי ולעסוק במשך כמה
ימים במשתלה מסחרית בלימוד הרכבות ובהכנת שתילים
דברים פשוטים שבלעדיהם כל ה PCR חסר משמעות גם אם המאמר
הבא בעקבותיו יתפרסם בעתון בעל אימפקט של 10.
================================================
ונסיים בטוב
ובאיחולי בריאות ורב נחת לד'ר
יוסי גרינברג עם יציאתו לגמלאות
ונאחל הצלחה רבה והמשך עשייה מבורכת למחליפו שוקי קנוביץ.
ובהכירי את המנהל החדש של
אגף המטעים בשה'ם אני שמח להעיד כי הוא פטור מלעבור חפיפה בתחום הכרת זני הדר
חדשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה