גמלה-עט גיליון מס 27

גמלה-עט

עיתון  אינטר-עטי

 של גמלאי היום ומחר

פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש

  ולקוראים חפצי דעת

לקהל הקוראים ולבני ביתם-חודש טוב

חג שבועות שמח

הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר  ולתקן את  השגוי  והכל במידה ושפה מתוקנת.

נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לשולח. 

גיליון מספר 27

 ‏‏2015–05–19

‏ ‏

מה בגיליון

ד'ר יהורם לשם-‏ החגים העלומים שבמקרא: חגי הגז, הבציר והמסיק

משה בר-יוסף- חג השבועות

על שבעת המינים שהארץ השתבחה בהם

אכילת מאכלי חלב בשבועות-מנהג שמקורו אינו ברור

הערות בשולי מיילים

סיפור וסנגוריה

הערות למאמר פרשת שבוע של אוניברסיטת בר-אילן שעסק בשמיטה ובתאנים

‏ החגים העלומים שבמקרא: חגי הגז, הבציר והמסיק

יהורם לשם

בעלון חנוכה (מספר 25) סיימת את עיונך "לשאלת הקשר שבין חנוכה לחגי הטבע והחקלאות הקדומים בארץ", ב"שאלה מעניינת מדוע אין במקרא אזכור מפורש וחגים ייחודיים לציון הבציר והפקת התירוש ולמסיק והפקת שמן הזית, כשם שזכו קציר השעורין וקציר החיטין ?".

חשבתי שיהיה נכון להעיר כאן שתי הערות:

1- למעשה שני החגים הללו כן נזכרו במקור עברי קדום מאוד - במגילת המקדש (שנכתבה כנראה במאה ה-2 לפנה"ס). שם בנוסף לחגי הקציר - מועדי הבאתם של ביכורי השעורים וביכורי החיטים, מזכירה המגילה שני חגים נוספים המציינים את ראשית הבציר וראשית המסיק:  "מועד התירוש" שנחוג ביום ראשון ג' באב, כשבעה שבועות לאחר חג השבועות וכן "מועד היצהר" שנחוג ביום ראשון כ"ב באלול, כשבעה שבועות לאחר "מועד התירוש".

ואלו הם עיקר דברי מגילת המקדש בעניין :

"וספרתמה לכמה מיום הביאכמה את המנחה חדשה ליקוק את לחם הבכורים שבעה שבועות, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממוחרת השבת השביעית תספורו חמשים יום והקרבתמה יין חדש לנסך ארבעה הינים מכול מטות ישראל, שלישית ההין על המטה ויקריבו על יין הזה ביום הזה עולה ליקוק שנים עשר אלים כול ראשי אלפי ישראל ... אחר ישתו מן התירוש. הכהנים ישתו שמה ראישונים והלויים שניים ואחריהמה כול העם מגדול ועד קטן יחלו לשתות יין חדש ולאכול ענבים ובוסר מן הגפנים כי ביום הזה יכפרו על התירוש וישמחו ביום הזה במועדם ולנסך שכר יין חדש על מזבח יקוק שנה בשנה

וספרתמה לכם מיום הזה שבעה שבועות שבע פעמים תשעה וארבעים יום שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממוחרת השבת השביעית תספורו חמשים יום והקרבתמה שמן חדש ממשבות מטות בני ישראל, מחצית ההין אחד מן המטה, שמן חדש כתית ויקריבו את ראשית היצהר על מזבח העולה, בכורים לפני יקוק נחוח לפני יקוק... אחר יואכלו ויסוכו מן השמן החדש ומן הזתים כי ביום הזה יכפרו על כול יצהר הארץ לפני יקוק פעם אחת בשנה וישמחו כול בני ישראל בכול מושבותיהמה לפני יקוק, חוק עולם לדורותיהמה...".  (מתוך מהדורת אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה החיבורים העבריים-כרך ראשון, יד-בן צבי, ירושלים, 2010, עמ' 159-162).

מומלץ מאוד לקרוא את פרשנותו המרתקת של יגאל ידין, חוקרה הראשון של מגילת המקדש ("מגילת-המקדש", ירושלים, תשל"ז, כרך ראשון-מבוא, עמ'  81-95, כרך שני-הנוסח ופירושו, עמ' 59-74) וכן גם את מאמרה של כנה ורמן ("מועדי הביכורים במגילת המקדש". בתוך: "צפנת פענח-מחקרי לשון מוגשים לאלישע קימרון במלאות לו שישים שנה", באר-שבע, תשס"ט, עמ' 177-198). מכל מקום דומני שלמרות דבריהם המלומדים, לא תמצא שם תשובה לשאלתך.  

2- חשוב לציין כאן כי בנוסף לחגים החקלאיים שנתקדשו, יש במקרא איזכור לחגים חקלאיים נוספים, שנשאו אופי לוקאלי-עממי ונחגגו ברמת החמולה/הכפר/השבט. הדוגמא המובהקת לכך היא חג הגז: (שמואל א' כה, פרשת דוד ואביגיל שמתרחשת בכרמל בזמן חגיגת הגז של רועי נבל. וכן שמואל ב' יג 23-29, פרשת רצח אמנון בחגיגת הגז של רועי אבשלום בבעל חצור). חג הגז אמנם לא היה חג לאומי, אבל סביר להניח שנחגג באופן דומה באותה תקופה גם במעון ובזיף ובחברון ובכל מקום בו היו רועים.

       באופן דומה הד לקיומו של חג בציר "לוקאלי" נמצא בשופטים ט' 27 שם מסופר על חג הבציר של בעלי שכם: "וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַֽיִּבְצְרוּ אֶת־כַּרְמֵיהֶם וַֽיִּדְרְכוּ וַֽיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱֽלֹֽהֵיהֶם וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַֽיְקַלְלוּ אֶת־אֲבִימֶֽלֶךְ".  ופירש שם רד"ק (רבי דוד קמחי, פרובנס, סוף המאה 12): "הלולים - שמחות וכן בדברי רז"ל נקרא בית השמחה הילולא ויונתן תרגם חינגין".  וכך גם פירש בדורנו  יהודה אליצור: "וידרכו – את הענבים בגת לעשות יין. הלולים – חגיגת בציר, משתה ושמחה. בית אלהיהם – לבית בעל ברית לחוג שם את חג הבציר העליז" (פירוש דעת מקרא  שם).    [ במאמר מוסגר, הדים נוספים לחגיגות בציר "לוקאליות" ניתן אולי למצוא גם בפסוקים הללו: ישעיהו טז' 10 (חלק ממשא מואב): "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן־הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹֽא־יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹֽא־יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּֽתִּי". ופירש שם רד"ק: "לא ירנן ולא ירועע - כי מנהג הוא לשמוח ולרנן ולהריע בשמחה בבציר ובקציר ובאסיפת הפירות, וכן כתוב כשמחת בקציר, ובכרמי מואב לא יעשו בהם שמחה והלולים כי יגלו מארצם ותהיה ארצם שממה". וכן ירמיהו מח' 33: "וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבים הִשְׁבּתִּי לֹֽא־יִדְרֹךְ הֵידָד הֵידָד לֹא הֵידָֽד" ].

        בהתבסס על הכלל התלמודי-הלוגי "לא מצינו, אינה ראיה", העובדה שלא מצאנו איזכור במקרא לחגיגות המסיק/היצהר, אינה מהווה ראיה שחגיגות אלו לא התקיימו. אדרבא, מסתבר שכפי שנחגגו בימי המקרא חגי הגז והבציר באופן שתואר, כך גם נחגג חג היצהר בכל מקום בו גידלו זיתים. מגילת המקדש כנראה לא "המציאה" חגים חדשים, היא פשוט קידשה חגים קיימים, העלתה אותם רמה אחת מעלה והכניסה אותם אל המקדש. השאלה שצריכה להישאל איפה היא לא מדוע חגים אלו לא נזכרו במקרא, הם הרי היו שם כל הזמן, אלא מדוע הם הושארו מחוץ לבית המקדש ? ראוי להוסיף עוד ולשאול גם על מגילת המקדש מדוע חג הגז לא התקדש על ידה ?

      ההשערה שהעלית בשם יואל בן-נון, וקישורה למאבק באלילות בהחלט אפשרית, אך היא עדיין טעונה הוכחה. מאידך, במקרה של חג הבציר ניכר בעליל אופיה האלילי של חגיגת הבציר של בעלי שכם ("ויבואו בית אלוהיהם") וייתכן שיש כאן קשר לאיסור הידוע על כהנים לשרת בקודש לאחר שתיית יין (ויקרא י' 8, יחזקאל מד' 21). במקרה זה יש בסיס מסוים לטענה שדחייתם של פולחן היין ומועד התירוש מן המקדש קשורה למסגרת הכללית של המאבק המקראי באלילות, (בסיס שחסר בהסברו האפשרי של בן-נון).  

   חשבתי בהזדמנות זו להביא לידיעתך ולידיעת מנויי "גמלה-עט" את דבר קיומו של עיתון מקוון חדש בשם : "כלנית-כתב עת לצמחי ישראל"   http://www.kalanit.org.il/  דומני שלא רק אנשי הצמחים שביננו עשויים למצוא בו עניין.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

משה בר-יוסף

חג השבועות

 חג השבועות הוא האמצעי שבן שלושת הרגלים והיוצא דופן שביניהם  ראשית הוא קצר מאוד כיאה לחג שחל  בשיא עונת קציר החיטה  ובניגוד לפסח וסוכות  הנמשכים שבעת ימים ומתחילים במחצית החודש בעת שהלבנה במלוא זוהרה, החג הזה בתחילת החודש בעת שהלבנה זוהרת חלקית כאילו לרמוז על ביקור קצר ודי. ויתכן וזו סיבה נוספת לספירה שאנחנו מצווים כי ללא הספירה הזו חג של יום אחד היה פשוט נבלע ונשמט  כי מי היה זוכר חג כה קצר  בהיותו עסוק  בעבודות הרבות הנהוגות   בתקופה הזו.  

ועוד עניין גם ניסן וגם תשרי קשורים למאורעות גדולים  פסח נחוג בחודש הראשון לצאת בני ישראל ממצרים ואילו סוכות בחודש הראשון לבריאת העולם. ואילו שבועות שנחוג כיום מתן תורה בסיני לא נזכר כך במקרא וספק באם בימי השופטים וימי בית ראשון הוזכר בהקשר לעניין כה מרכזי .

ולכאורה למרות שהמספר הכה מרשים של 3 רגלים ההבדל ביניהם מאוד גדול. ולא רק במשך החג הזה אינו דומה גם מיקומו בלוח לעומת פסח וסוכות אינו סימטרי ואף כי ניתן היה לחלק יפה את  ה 180 ימים שבין פסח לסוכות ולדחות את שבועות למחצית הזמן עם  90 ימים מכאן ועד שם   והנה   התורה מצווה לספור 7 שבועות וכבר  בסוף ספירת 50 ימים ממחרת  הפסח קופץ לו חג השבועות ולאחריו יחלפו כדי פי שתיים ויותר מהזמן הזה    עד שנחוג את המועד הבא את  חג הסוכות.

אבל לחובבי הסימטריה  צפויה בכל זאת  הפתעה   באם נסדר את מועדי החגים  על סקלה לוגריתמית נמצא כי שבועות נמצא במחצית הלוג שבין פסח לסוכות.  וסהדי במרומים שאיני  חסיד לא של גימטריות וגם לא של נומרולוגיה ואיני יודע מה   המשמעות ואם יש משמעות כלשהי    ליחסים   לוגריתמיים אף כי   ברור שעניינים ביולוגיים רבים תלויים בעיקר ביחס לוגריתמי ושבועות היא בהחלט נקודת ציון חשובה בלוח השנה החקלאית וכחג שבמרכזו העניינים הטבעיים של קציר חיטים

ובוודאי מתווסף על כך גם עניין טבעי נוסף של תקופת חמסינים רוחות השרב הקשות המגיעים  מהמדבריות הלוהטות שמדרום ומזרח שהם מהגורמים החשובים ביותר המשפיעים לא רק על עקות החום והתייבשויות בעת טיולי האביב אלא גם על יבול החיטה בארץ.  ושנת גשמי חורף מצוינים עלולה להיגמר ביבול נמוך של חיטה מצומקת לאחר ימי חמסין קשים בתחילת הבשלת החיטה.

והנה השנה הפלא ופלא חלפו כבר 42* ימים לספירת העומר ולא היה כאן חמסין אחד ושאלתי את חברי דר אורי קושניר שהוא מטפח דגניים בגמלאות וראה כבר שנות קמה רבות,  האם הוא זוכר שנה כזו והוא לא זכר. ועוד סיפר שהשנה בזכות כמויות הגשמים הטובות וחלוקתם הטובה אפילו הקמה של הזנים הננסיים  בולטת השנה בגובהה.

ונשאר לקוות כי הקציר יעלה יפה והמחירים יהיו טובים ואת חג הביכורים , חג קציר החיטים יחגגו היוגבים שזרעו בדמעה ברינה.

חג שמח.

·        חוששתני שכיוון שלא הוספתי טפו טפו טפו- הנה כבר היום 44 לספירת העומר החמסין הגיע. ואם יאשימוני בנשיקת מזוזות אזכיר כי שחקני תיאטרון בעולם שאינם פחות ליברלים מציירים ומספרי סיפורים  נפרדים זה מזה בטרם הופעה באיחולי BREAK A LEG .

על שבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם

חגי ישראל סובבים סביב שני צירים הקשורים זה לזה.    הציר האחד הוא האירוע המכונן של   יציאת מצרים שבסיסו מקראי- היסטורי  והציר השני סובב לפי שנת החמה ומחזור  הגידולים החקלאיים שיושבי הארץ מאז ומקדם גידלו והתקיימו מהם.  

וכך גם חג השבועות כחגי ישראל האחרים  בעל שמות רבים והוא חג הביכורים וגם חג מתן תורה  וגם  יום החמישים ויום הקהל וחג  קציר החיטה

כנאמר "וחג הקציר ביכורי  מעשיך אשר תזרע  בשדה" והחג נחוג לאחר שספרנו יום יום במשך שבעה שבועות  מהנפת  קורבן עומר השעורים שנקצר למחרת השבת  בחג הפסח.

והחג  נקרא  גם  יום הבכורים במובנו הכפול של חג קציר חיטת המאכל החדשה וחג הופעת פירות הקיץ שכללו חמישה מבין שבעת המינים בהם השתבחה ארץ ישראל.

 ובכורות וקיץ אלה שמות של פרות התאנים ו"בכורה בטרם קיץ" והשמות שונים ומתייחסים לא לזן מסוסיים של תאנים אלא למועדי ההבשלה השונים של פירות עצי התאנים . ולמדתי מאמנון ארז שהוא מומחה לתאנים כי הבכורות שנישאות  על ענפים שצמחו אשתקד והתפרחות על ענפים אלה מתעוררות מוקדם ובאפן אחיד ולכן הבשלתם של הבכורות אחידה וסמוכה במועדה בדרך כלל לחג השבועות.  ואילו תאני הקיץ גדלים  על ענפים חדשים שלבלבו בעונה החדשה והפרות המתפתחים מהם  מבשילים בימי הקיץ ובניגוד לבכורות שהבשלתם כאמור אחידה אלה מופיעים קמעה קמעה  במשך חודש ואף יותר.    והבכורות יפות ומרשימות אך בדרך כלל הן מכילות פחות סוכר ואילו תאני הקיץ מתוקים כדבש,

 ייתכן והשם בכורות רומז גם כי   דווקא הראשונים הפחות מתוקים בעלי הגודל והצורה המרשימה הם ששימשו להבאת הביכורים למקדש  ואילו תאני הקיץ שחיי מדף קצרים יותר ופחות מתאימים לטלטול בדרכים, באם הובלו למקדש  הרי רק ממקומות הסמוכים לירושלים ומי שגידלם רחוק יותר הסתפק בהבאתם כדבלים.

 הרמב'ם במשנה תורה   הלכות ביכורים פסק ג  [ב] אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינין האמורים בשבח הארץ, והם החיטים והשעורים והענבים והתאנים והרימונים והזיתים והתמרים; ואם הביא חוץ משבעת המינין, לא נתקדשו   והשאלה הגדולה היא מה   ייחודיותם של שבעת המינים שנבחרו ושאלה לא פחות קשה   מדוע דווקא נבחרו אלה ומדוע חסרים צמחים חשובים אחרים.

את בחירת השבע ולא של מספר קטן או  גדול יותר של גידולים אשאיר לנומרולוגים מקראיים ונעסוק בעיקר  במשמעותם החקלאית והכלכלית של הצמחים שנבחרו. כבר מעיון ראשוני בפרקי המקרא הקודמים ברור כי בהבטחת הארץ בה יגדלו שבעת מיני הצמחים הללו יש בו כדי להצביע על שינוי המצופה מבני ישראל יוצאי מצרים לעומת יעקב ובניו שירדו למצרים. והשינוי הוא במעבר מחיי רועים נוודים לחקלאים נאחזי קרקע שיתפרנסו מעיסוק במגוון גדול של גידולים.  

 שהרי בטרם חזרם מגלות מצרים המקרא אבותינו רועים היו. אברהם היה רועה וכך גם יצחק  שעסק בעיקר במרעה ובפלחה חרבה בגרר שעל גבול המדבר אזור שהצלחתו רק במעט טובה מהפיס לפי שפעמים הזורע בשטחים אינו קוצר או קוצר מעט. וזכה יצחק לאחר שנות רעב שכמעט גרמה גם לו לרדת למצרים   לשנת יבול ברוכה בה שדהו עשה מאה שערים. אך אין אזכור שנטע שם עצי פרי וספק באם רועים שחיו בשולי המדבר עסקו בנטיעות. ורגליים לדבר שמצוות העורלה והצורך   בהקפדה לא לאכול שלוש שנים לאחר הנטיעה עוזרת לא רק להתבססות העץ הצעיר שגודל בבעל עם מעט השקיית עזר על ידי בהפניית משאביו מיצירת פירות להתפתחות הוגטטיבית ולהעמקת שרשי העץ בקרקע ועיגונו בפני רוחות וסופות. אלא שזה גם  אמצעי להתאים את האדם לבסס חייו על עיסוק בענף המטעים שבו הפרות הרבים אינם צומחים מיד על העצים אלא לאחר שנים ולכן חייבים להתקין לעצמם אמצעי קיום שיספיקו להם לצלוח את השנים הראשונות שלאחר הנטיעה בטרם יבולי העצים יחזירו להם  תמורה כלשהי עבור השקעותיהם בנטיעה ובעיבודי הקרקע ובהגנה על העצים מפני פגעים שונים ושנית לחנך את הנוטעים להכות שורשים עמוקים בקרקע ולא לשנות מגידול לגידול וממקום למקום.

 כי נטיעת עץ היא גם נטיעת האדם לא עוד כנודד אלא במקום קבוע, יש יוצא מהכלל בעניין הזה אצל הבדואים במדבר סיני שהם בעלי עצי תמר בודדים במקומות המעטים הראויים לכך והם מתרחקים מהעצים הללו  וחוזרים אל העץ שלהם רק בעונת הגדיד.  אבל תמרים יוצאי דופן ביו עצי הפרי וככלל הנוטע הוא בהגדרה איש קבע כי העצים מחייבים טיפולים שונים במשך רב ימות השנה.

 גם יעקב ובניו היו רועים והמקרא מספר כי יעקב  הכיר עצים ובמיוחד כאלה שהזדמנו לו בנדודיו אחר הצאן בסביבות חרן את הערמון הלוז והלבנה  והוא פיצל  את ענפיהם ונעזר בהם לקבלת ולדות של הצאן שלבן חויב להעניק לו בעקבות ההסכם הגנטי שנערך ביניהם. אך אין אזכור שיעקב עסק בגידול העצים הללו וסביר שהיו אלה עצים מזדמנים שיעקב הרועה הסקרן והנודד בין תרבויות שונות הכיר את סגולות ענפיהם. ונראה כי בעת שחזר מחרן לארץ כנען יעקב שינה מדרכו והתחיל לעסוק בגידול עצי פרי שהרי בירידת בני יעקב למצרים להביא לחם בעקבות הרעב יעקב ציווה את בניו  לקחת עמם מזמרת הארץ. אבל בנפשם עדיין רועים היו וכך הציגו עצמם בפגשם את מלך מצרים. וגם במצרים אנחנו שומעים בעיקר על תבן ועל בצלים ושומים ואף כי ממצאים ארכיאולוגיים ממצרים מראים ענפי גפן שופעים אשכולות ועצי פרי אחרים היו אלה גידולים מוגבלים לשכבה השלטת הצרה מאוד ואילו המוני  מצרים הפיקו את עיקר מזונם מגידול דגניים וירקות.  ולכן יוסף צבר בר ולא תוצרי עצי פרי.

בשיבתם ממצרים , והליכתם במדבר סיני פגשו בני ישראל עינות מים ושבעים תמרים. בחלוקה מסודרת  ייתכן והיה די בכך לטעימה  של פעם בשנה של פרי יחיד של תמר לכל אחד מיוצאי מצרים   אך לא מעבר לכך.    ועל רקע זה ברור כי הבטחת שבעת המינים היא  לא רק של הבטחת על פריסה יישובית חדשה אלא גם מהפכה תעסוקתית מרועים לבעלי נחלות עליהם יקימו משק מעורב בה יגדלו חיטה ושעורה כגידולי חורף וכמה גפנים וכמה תאנים וזיתים ורימונים.

אבל לא כל קרקע בארץ ישראל מתאימה לכל הגידולים הנכללים בין שבעת המינים.  ויש מקומות רבים באיזור ההר בהם אין די שעות חום לקבלת תמר בשל.  ועל מדרונות תלולים ניתן היה להכין טרסות ועליהם ניתן לגדל גפנים ועצי פרי אחרים אבל אין הצדקה כלכלית לגדל חיטה ושעורה על טרסות.  עצי התמר גודלו רק בעמקים החמים בהם היה מספיק מים עמוקים כדי לקיימם גם ללא השקיה מסודרת ובאזור יריחו ובקעת הירדן היו גם שטחים בהם גידלו בעיקר שעורה אך ספק באם גידלו שם כמה מהמינים האחרים   וברור לכן כי רק חלק מהחקלאים זכו ונחלתם התאימה לכל מגוון הגידולים שנכללו בהבטחת שבעת המינים. והנכנסים לארץ נצרכו זה לזה כדי להמיר דבלים בתמרים וזית שמן ויין בדגניים. וכבר הזכרתי כי מצוות ארבעת המינים שלא ניתן לקיימה בארבעה אתרוגים מהודרים וגם לא בארבעה לולבים אלא באתרוג אחד ולולב אחד לענפי הדסים וערבות שבתי גידולם שונים זה מזה שימשה מודל לשותפות המתחייבת בין חקלאים שגידלו את המינים המיוחדים הללו במקומות שהתאימו לגידולם.

בהבטחה לטובה תצמח מכניסתם לארץ  הייתה גם הבטחה נוספת של ונתתי גשמיהם בעיתם טמונה גם הבטחה חברתית ותרבותית חשובה. בארץ המובטחת לא תתקיימו כדרכם של החקלאי המצרי שקיומו היה תלוי בזרימת נהר הנילוס ובמערכת המסועפת של תעלות  השקיה שהשלטון המרכזי שם  דאג לפתח ולתחזק. והירידה למצרים בעקבות שנות הרעב צריכה הייתה ללמד את בני ישראל את   היתרון הגדול של  החיים בארץ  המשקית ממי גשמים שמקורם האמוני באל עליון לעומת התלות של חקלאי מצרים במערכת השקיה  הנשלטת על ידי שלטון בירוקרטי ההופך את נתיניו לעבדים.  כי זאת לזכור גם אם הנילוס זורם דרך אדמת מצרים באופן סדיר כמעט ובוודאי לאחר הקמת סכר האסואן  לפיזור מימי הנילוס לשדות הרחוקים מגדותיו וגדות התעלות הרבות היוצאות ממנו מתחייב שלטון מרכזי חזק ובלתי מתפשר. ודרכם של שלטונות כאלה להקים מערכי   ביורוקרטיה מסועפת ומסואבת שהופכת את התלויים בה למעין עבדים.  וכך היה וספק באם בעידן הפייסבוק ניתן יהיה להשריש את התופעה הזו,   אבל זה נושא הראוי לדיון נפרד.

 ונעסוק לכן בשני דברים נוספים שבני ישראל היו צריכים להטמיע בכניסתם לארץ  לאחר גלות מצרים ראשית את החשיבות הגדולה של  אגירת   מזון משנים טובות לשנות רעב שהם תופעה נפוצה באקלים הקפריזי באזורנו ושנית סדרי שלטון נאותים.    חשיבות השלטון המרכזי בתנאי   מצרים ברורה כי היא  תלויה בנהר הנילוס ולא פחות מכך בשלטון  המסוגל לחפור בדייקנות של פלס תעלות השקיה להזרמת המים לחלקות הירק והדגן שהחקלאים לגדות התעלות גידלו. ואת התעלות צריך היה לתחזק באופן שוטף כי הנילוס בטרם שוקע באסואן הביא עמו שפע של בוצה ששקעה בתחתית התעלות וסתמה אותם באם הם לא נוקו באופן סדיר. ואת המים צריך היה לחלק להוביל לכל חלקה וחלקה באופן סדיר כי בגידולי שלחין גם ימים מעטים ללא השקיה יכולים לפגוע קשה ביבול. והיו עונות בהם נצרכו להרבה מים וימים בהם לא נצרכו למים ואת כל הנתונים הללו היו צריכים לקחת בחשבון כי תעלה מיובשת בגלל פזור יתר של מים או תעלה מוצפת בגלל אי ניצול בזמן של המים פירושם היה נזק ואנשים פגועים ושלטון מרכזי מעדיף בדרך כלל להיראות בסדר כדי שיוכל לגבות את עלות השליטה ללא טענות מיוחדות. ואילו בכניסת בני ישראל ממצרים לארץ ישראל לארץ המובטחת של חלב ודבש הם מצווים מיד על הנטיעה   ואין בני ישראל מוזמנים להתקין תחילה מערכות השקיה כדרכה של  מצרים וזה קל בתאוריה אבל קשה לחיות עמו  במציאות .

 כי יבולי המטע ואפילו יבולי החיטה ברב אזורי הארץ כשהם מושקים גבוהים במאות אחוזים לעומת שטחי הבעל. ונכון שהיו שנים ברוכות בהם החלקה הזרועה נתנה מאה שערים שהכוונה כנראה לחלקו היחסי של משקל הזרעים לעומת היבולים שהתקבלו מהם אבל יש גם שנים רבות של בצורות קשות בהם אין ביבול כדי לכסות אפילו את מכסת הזרעים.

 ובממוצע רב שנתי בארץ ישראל ניתן בהערכה גסה לקבוע כי כל שמונה שנים יש שנה או שנתיים טובות ושנה ושנתיים גרועות ממש וביתרת השנים היבולים   מתחת או מעט מעל הממוצע. והזכרנו כבר כי הבצורות מופיעות לעתים ברצף של 2 עד ארבע וחמש שנים ולכן מי שנצמד למקום הזה וההבטחה לאחר הגלות דיברה בפרוש על הצמדות למקום,  חייב היה לאגור משנים טובות לשנים קשות יותר. ורגליים לדבר כי עצתו של יוסף לפרעה מקורה היה מניסיון חייו הקצר של יוסף בארץ כנען. כי ללא ספק  גם יושבי הארץ שקדמו לנו חייבים היו לנהוג כך , אחרת לא היו שורדים  בארץ הקשה הזו. ואכן ששה משבעת  גידולי שבעת המינים בעלי כושר השתמרות  מצוין ומתאימים כמנות ברזל לשנים מספר עד גמר שנת השמיטה ועד גמר תקופת הבצורת.

וייתכן כי מצוות השמיטה היא מצווה הבאה  בין השאר , להראות לאנשים כי יש דרך להתקיים כאן בארץ הקשה הזו גם באם שנה אחת השדה אינו נעבד ואינו נקצר. יש אומנם סיכון מסוים כי דווקא בשנת השמיטה תחול שנת הברכה  (כפי שקרה השנה ) אבל הסיכוי לכך נמוך ואילו חשיבות השיעור עולה   על כך עשרת מונים ויותר. מלבד הנטיעה מצוות נוספות בכניסה לארץ   שום תשים עליך מלך ובניית בית הבחירה וגם בהם לא נעסוק אבל ברור כי למרות הסכנה שבמלך עליה מצביע הנביא שמואל הסכנה של  פלגנות  שבטית גדולה יותר . וללא בית בחירה אין מרכז רוחני וללא מרכז כזה סכנת הפילוג וסכנת הנהירה אחר אלילים למיניהם גדולה ומסוכנת לקיומו הרוחני ובהמשך גם הפיזי של עם ישראל. ויש מקום ועניין דווקא בחג הביכורים להזכיר את המעמד החוב שהתורה נתנה לנטיעה כאחד משלושת אבני היסוד של קיומנו הלאומי כאן.

 בין   השאלות   המתעוררות לגבי שבעת המינים , מה ייחודם של הצמחים שנבחרו ולמה הועדפו על צמחים אחרים שלא נכללו בסל החשוב הזה? . הזכרנו כבר   כי כל שבעת המינים אלה צמחים שניתן היה לגדלם בבעל וללא סידורי השקיה מיוחדים וגם אם נהגו להשקות שתילים של מינים אלה בשנתם הראשונה והשניה הספיקו לכך מעט פכי מים  אותם יכול היה האיכר  להוביל מהמעיין הרחוק על גבי בהמות המשא שהיו לו. ובזכות מערכות השורשים שהעצים הללו מפתחים ובגלל עמידותם לתנאי עקה מגוונים כולל מליחות ויובש   גפנים זיתים תאנים רימונים ותמרים (שגודלו במקומות בהם מי תהום גבוהים)   לא רק שהתקיימו גם בשנות בצורת בהם   אכזבו הדגנים    אלא   אפילו בתנאי הבצורת הניבו בדרך כלל  עצי המטע והגפנים הללו יבול מסוים שיחד עם הגרעינים והשמן היין והדבלים שנשמרו משנים קודמות  אפשרו את קיומו של אדם שחי כאן מעמל שדותיו.

 ואגב אקלים התורה מזכירה בתכיפות ברורה את הבטחת הגשמים במשולב עם  נושא התזמון.   כי זאת לזכור בארץ ישראל לא רק הכמות המוחלטת של המשקעים קובעת אלא הפיזור האופטימלי של הכמות חשובה לא פחות ואולי אף יותר. ואין די בגשמים מרובים חשוב גם שהמים יאגרו ויהיו זמינים בתקופה הקריטית של מילוי הגרעינים, החל בארץ בין פסח לעצרת. בתקופה זו מופיעים בארץ ימים מעטים או רבים של  רוחות מזרחיות חמות ומיבשות שלעתים קשות עד כדי יבוש צמחי החיטה עוד בטרם התמלאו הגרעינים שבשיבולים בעמילן שמקורו במלאי הסוכרים שהצטבר קודם ברקמות העלים הגבעולים והשורשים.  והתהליך הביוכימי המורכב הזה של נדידת חומרי התשמורת מהצמח לשיבולים ולגרעינים קורה רק בצמחים חיים ופעילים הגדלים בקרקע בה נמרת עדיין רמת רטיבות מסוימת. ואם החמסין ייבש את הקרקע והקמה ייבשה אף היא   לא רק שגרעיני החיטה לא יתמלאו עמילן  אלא גם חלק מהפירות שעל עצי פרי במטעי הבעל אף הם עלולים לנשור בסמוך לחניטתם והתוצאה היא שנת  בצורת ושנת יבולי פירות דלים.     ובאם חלילה זה חזר גם לשנה האחרת  רבץ הרעב לפתחו של האיכר המקומי   ואכן התופעה של אירועים של    שנים –שחונות בזו אחר זו מוכרים באזורינו מאז תחילת מדידות המטראולוגיות הסדירות והמנקרא מעיד כי אין זה חידוש של התחממות הגלובלית ושנות בצורת ורעב היו מוכרים גם בימי אבותינו.

וסביר גם כי דיני האבלות הנוהגים היום בין פסח ל-ל'ג בעומר והמיוחסים  לצער על פטירת שנים עשרי  זוגי תלמידים של רבי עקיבא   נהגו   כמנהג קדום עוד קודם לאירוע המצער של מות תלמידי רבי עקיבא   וכך מופיע אצל  האבודרהם כי מזג האוויר הקשה והרוחות הקשות והמייבשות ששורות לעתים בתקופת החמסינים באזורנו הם שהיו המקור לאי עריכת שמחות כלולות בתקופה הזו. וכי איך יכלו לשמוח  כאשר החיטה עדיין לא התמלאה וטרם ידעו באם המזון יספיק להם לעבור את תקופת הקיץ היבשה שבניגוד לחורף  אצלנו שהוא פעם רטוב ולעתים שחון הקיץ תמיד אבל תמיד שחון יבש  ומת.  ולכן הם נמנעו משמחות ובמיוחד משמחות של הקמת משפחות חדשות וכי איך ישמחו ויעמידו צאצא חדש כאשר  הסכנה עדין מרחפת על ראשי אלה  שנולדו קודם. והמעניין הוא שהמסורת הקדומה הזו מתקימת גם אצל נוצרים המייחסים את 40 ימי הלנט לסיבות הקשורת לצער על משיחם אבל החפיפה בתאריכים וההפרדה שבין אורחות יהודים ונוצרים כבר במרד הראשון כמה דורות קודם לאסונם של תלמידי רבי עקיבא יש בה כדי לרמוז שדיני האבלות מקורם במנהג שקדם להופעת הנצרות וכיוון שהיה משורש במנהגי ארצנו גם הם וגם אנחנו המשכנו לשמרו לאחר שכל דת ייחסה את המקור לאבלות לסיבות ונסיבות מיוחדות  שהתחדשו מאוחר יותר.

   נקודה מעניינת וראויה לציון בהבטחת שבעת המינים היא הקדמת החיטה לשעורה  למרות שהשעורה מבשילה חודש ויותר לפני החיטה. ולא רק שהיא מבשילה קודם אלא היא מתקיימת ומניבה גם בשנים קשות וכיוון שמבשילה בסמוך לפסח השעורה רגישה פחות לרוחות הקדים הפוגעות בשנים מסוימות ביבולי החיטה. ואכן גידלו בארץ שעורה במקומות רבים של ספר המדבר החל מהמדרונות המזרחיים והדרומיים של אזור בית לחם ובנגב  והשעורה בשנים רבות בהן יבולי החיטה אכזבו שימשה כמשענת המזון העיקרית לאדם והיא שימשה גם כמזון לבהמות וגם להכנת בירה. ואגב כך כדאי להזכיר כי לפני כמאה חמישים שנים נמל עזה שימש את יצואני השעורה שגידלו  בחבל הבשור להכנת בירת פילזן האיכותית באירופה. אבל שעורה טובה לבירה ואילו להכנת לחם תכונות האפייה של החיטה היו טובות בהרבה.  וייתכן שבהקדמת חיטת הלחם לשעורה יש גם רמז לערכם של גרעיני החיטה לעומת ערכם הפחות של גרעיני השעורה.

  נקודה מעניינת היא אי הכללת צמח הפשטה ששימשה כגידול חורף חשוב באזור הזה ואכן הפשטה מופיע    כבר  בלוח גזר  ואף שזרעיה משמשים להפקת שמן הגידול הזה כצמח מאכל היה פחות חשוב מהגידולים האחרים ברשימה.

 ונראה לפי הרשימה כי  הדאגה הראשונית של הבאים לארץ הייתה הבטחת  הספקת מנת המזון ובעיקר את המנה הקלורית ההכרחית. ואכן שישה מבין שבעת המינים להוציא את הרימון שימשו בעיקר כמקור קלורי. ולא רק ששימשו כמקור קלורי אלא כפי שכבר ציינתי הם הצטיינו גם בכושר שימור מצוין אם ישירות כשעורה וחיטה ואם לאחר ייבוש דוגמת דבלים וצימוקים או לאחר עיבוד חצי תעשייתי כיצהר  יין ודבש תמרים.

 ומגידולים אלה יכול היה האיכר המקומי לאסוף לביתו תוצרת מגוונת שאפשרה לו להתקיים גם בשנות בצורת ואלה לא חסרו אז כפי שלצערנו אינם פוסחים עלינו גם בימינו. ולא רק השמן שימש כמקור קלורי גם היין המדולל ששתה גם הוא סיפק לו כשליש או יותר של מנת הקלוריות שהיה נצרך להם מידי יום. יוצא הדופן בין צמחי הקיימא הללו היה הרימון והדבר מעורר תמיהה כיוון ששקדים מוזכרים במקרא והם וודאי מתאימים יותר כמזון קיימא. ואיני מכיר הסבר טוב יותר מאשר לא על הלחם לבדו כי הרימון הוא ראשית עץ יפה   שפרותיו יפים וטעמו מצוין וניתן להפיק ממנו מיץ שלאחר עיבוד מסוים יתבל ויוסיף מעט טעם   למזונותיו של אדם. 

 ועדיין חסר החלב שבהבטחה על ארץ זבת חלב ודבש המוזכר במקרא ועומדת השאלה מה לשבועות ולמאכלי חלב ורבים הדרושים. וידידי דר עמוס רובין אסף המקורות למנהג אכילת מאכלי בחג השבועות (ראה להלן) . וכתבתי כבר בעבר והתכתבתי על כך עם ד'ר אלישע גוטווין שהוא מומחה לגידול צאן  שלמען האמת לא הסכים עמי, שסביר בעיני שבימים רחוקים בתקופה הסמוכה לחג השבועות נהגו בארץ לגמול הטלאים בתקופת הפסח וחלבו האמהות ויצרו מחלבם שפע של גבינות שאף הם היו מוצרי קיימא.  ולאחר חג השבועות הפסיקו את החליבה והכינו את האימהות ללידה הבאה.  והתחלנו בשבעת המינים וסיימנו בזבת חלב וזה גם וזה אחד הם מתוצרי הברכה של הארץ   הזו.  

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------

==============================================================

אכילת מאכלי חלב בשבועות-מנהג שמקורו אינו ברור (1)

                                  

עמוס רובין, בית כנסת רמת אילן, כ"ז אייר ע"ה-17.5.15

א.     לחג השבועות חמישה שמות: שבועות, חג הביכורים, חג מתן תורה, עצרת, חג הקציר. עד כאן הכל ברור. מה שאיננו ברור כיצד ומתי הונהג לראשונה המנהג לאכול מאכלי חלב בחג זה. בספרות ההלכה מובא לראשונה  המנהג הזה בהרחבה על ידי רבי משה איסרלש (רמ"א-1525-1572) לפני כ-450 שנה, שזה זמן לא רב יחסית לדת היהודית הקיימת כ-3500 שנה, הרי מנהג זה אומר דרשני.

ב.     ב."ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות, ונראה לי הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחין בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה . כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השולחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשני הלחם שהיו מקריבין ביום הביכורים". זה  לשון הרמ"א  ב"מפה" (פרוש על שולחן ערוך של רבי יוסף קארו) בסעיף תצ"ד ל-"סדר תפילת חג השבועות" של רבי יוסף קארו(טולדו 1488-צפת 1575) שחיבר את ה-"שולחן ערוך". ועיין שם באורח  חיים,  הלכות פסח (שהסעיף האחרון תצ"ד הוא על חג השבועות ) סימן ג'.

ג.      המפליא הוא שרבי יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך" אינו מזכיר בכלל את המנהג של אכילת מאכלי חלב.

מרן, ישב בצפת, בארץ ישראל . הרמ"א פעל וכתב בקרקוב, פולין. ידוע שעונת ההמלטת  של צאן ובקר בארץ ישראל היא באביב בחודשים אדר-ניסן=מרץ אפריל. לעומת זאת באירופה תקופה זאת מתאחרת כחודשיים וחצי לאחר מכן,  ומתרחשת בחודש סיון-יוני. אז יש שפע חלב זמין, ויש עודף של חלב שהוולדות הצעירים אינם צורכים, ובני אדם משתמשים בהם לצרכיהם. בימי הרמ"א לפני כ-450 שנים קשה היה לאחסן שפע זה של מוצרי חלב וגבינות במקרר חשמלי כבימינו, וכנראה שאז התחיל מנהג זה של אכילת מאכלי חלב. סברה זו שמעתי לפני שנים רבות. ואולי יש כאן מילוי המשאלה שנאמרה בבמדבר רבה י"ט ה':  "הקב"ה חס על ממונם של ישראל".

ד'.  הרמ"א היה בקשרי שו"ת עם רבי איזיק מ-טרנא (אז הונגריה, היום סלובקיה(Trnava- שכותב, ב-"ספר המנהגים" (הספר הודפס ב- בוונציה ב-1591) כי בשבועות אוכלים מאכלי חלב. "הפוסקים מהרמ"א ואילך, מסתייעים בדבריו" (שמואל אשכנזי אנציקלופדיה עברית ב'  692-691, תשי"ג).

אמת, שיש איזכור קצר של "בעל הטורים" רבי יעקב בן אשר (אשכנז 1270 טולדו 1340) , פוסק מחבר "הטורים" שעל שמו נקרא: "בעל הטורים")- 250 שנה לפני התקופה הנידונה כאן בהלכה: "ואוכלים גבינה בסעודת מנחה בעצרת". חמשת המלים הללו נותרו בבדידותם בהלכה עד  לתקופת ר' יוסף קארו, ור' משה איסרלש.                                                                                        

ה.    רבי אברהם אבלי גומבינר (גומבין, פולין 1637-1683. בספרו "מגן אברהם" מפשר בין פסקי רבי יוסף קארו ורבי משה איסרליש) הידוע בכינויו על שם ספרו: ה-"מגן אברהם", הוא  מפרש את הרמ"א כותב בדיבור המתחיל: מאכלי חלב  "יש הרבה טעמים ומכל מקום הטעם דאיתא בזוהר שאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המיטהרת מנידתה, וידוע שדם נעכר ונעשה חלב. והיינו מדין לרחמים. ומנהג אבותינו תורה היא. אך  יש ליזהר שלא יבא לידי איסור ועיין ב- "יורה דעה" סימן פ"ט דאין צריך להפסיק בברכת המזון, אם אינו אוכל גבינה קשה. ויזהר לקחת מפה אחרת." וממשיך הפירוש של "המגן אברהם"- כמו שני תבשילין: כלומר כשם שבפסח עושין זכר לקרבו הוא הדין בשבועות". וצריכין להביא: דאסור לאכול בשר וחלב מלחם אחד. ולכן נהגו לאפותו עם חמאה, דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר. ויזהר להסיק התנור יפה כמו שנאמר בסימן תס"א וצריך להביא מרדה חדשה ..." וגם

ו.       ביאור הגר"א=הגאון מוילנה (1720-1797)מפנה את המעיין ל-"מגן אברהם".

ובפרוש חוק יעקב על "שולחן ערוך" של רבי יעקב בן יוסף רישר (פראג 1670-מץ 1733 אב"ד, רב ומחבר, מפוסקי ההלכה החשובים בדורו) נאמר: "גם נהגו לאכול דבש וחלב בחג השבועות מפני התורה שנמשלה לדבש, וחלב כמו שנאמר 'דבש וחלב תחת לשונך' (שיר השירים ד' 11). בכל  ישראל נהגו

לשום בעוגה זפרן=תבלין שמכינים אותו מהעלים של כרכום , והטעם לפי שמשמח הלב, גם נהגו הנשים לאפות בשבועות לחם ארוך (נאמר כבר ב-"כל בו" סימן נ"ב) ולו ארבע ראשים ונראה לומר כי נמצא המנהג זכר לשתי לחם הקרב בעצרת, או מפני מזל תאומים המשמש בסיון. עד כאן לשונו".

ויש מפרשים מנהג זה גם בנוטריקון "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" (במדבר כ"ח 26) ראשי תיבות מחלב.  וכן חלב בגימטריה ארבעים-כנגד ארבעים יום ולילה שמשה רבנו היה על הר סיני. ויש אומרים שלא הספיקו לבשל בני ישראל אחרי קבלת התורה בשר שקשור בשחיטה, מליחה וכו' ולכן אכלו מאכלי חלב.

לפי דברי ידידי פרופ' שמעון שרביט –יליד מרוקו- (אוניברסיטת בר אילן)  עדות המזרח לא נהגו לאכול מאכלי חלב בחג השבועות עד בואם לארץ לפני ואחרי קום מדינת ישראל.

ז. מנהגים שאינם קשורים בחלב:

1. "תיקון ליל שבועות" בהשפעה הקבלית של רבי יוסף קארו. לימוד תורה במשך כל ליל שבועות ואחרי זה "תפילת ותיקין" באשמורת  השחר.
2. קישוט הבתים ובתי הכנסת בירק.
3. עיטור הבתים במגזרות נייר "שושנתות" אומנות עממית שנפוצה מאד בין יהדות מזרח אירופה.
4. אמירת "אקדמות מלין=אקדמות מלים".- אלו 90 שורות בארמית שכולם מסתיימים בהברה "תא". הפיוט התחבר על ידי רבי מאיר בן יצחק נהוראי שחתם בשמו, ואח"כ יגדיל תורה ויאדיר ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ ומשולב בו א"ב כפול. היה ש"ץ בוורמיזא ובמגנצא -שחי בימי רש"י. לפי תכנו מתחלק השיר לשני חלקים. בחלק הראשון מששבח הפייטן את ריבון העולם שברא את העולם והמלאכים לשרתו ובחר בעם ישראל להללו ולשבחו. בחלק השני מתאר הפייטן ויכוח שבין אומות העולם ועם ישראל: בני ישראל נרדפים בגלויות ונהרגים על קידוש השם, והאומות מנסים להשפיע עליהם כי יעזבו את אמונתם  ויתבוללו בגויים, ובני ישראל משיבים להם שגם בימים הקשים הם מצפים לישועה ולגאולה וישועה , ורב הטוב הצפון להם לעולם הבא" עכ"ל.

     ( שלמה זלמן אריאל: אנציקלופדיה מאיר נתיב, מסדה 1960.

 בקהילות ספרד אין אומרים "אקדמות".

אומרים פיוטים בצורת "כתובה" (שטר התחיבות שכותב הבעל לאשתו ונמסר לה בשעת החופה. פיוט זה מיוסד על התפיסה של היחסים שבין הקב"ה לכנסת ישראל-כחתן וכלה (הלכות ומנהגים לחג השבועות (פרופ' נפתלי שטרן המח' לתלמוד, אוניברסיטת בר אילן, ) הוצאת רב הקמפוס-בלי תאריך.

מנהג "חדש" יחסית:450 שנה של אכילת מאכלי חלב בחג השבועות- אין הטעם האמתי מוסבר כל צרכו.

הערה: (1 ( כותרת המאמר היא ציטטה מדויקת מלשון האנציקלופדיה העברית (כרך ל"א ע' 389,  בערך "שבועות").

כל הפרטים הביוגרפים הנ"ל מהאנציקלופדיה העברית. אני מודה לרב יעקב וינברגר (פרויקט השו"ת, אוניברסיטת בר אילן) שמסר לי ידע על רבי אהרן בן יעקב הכהן מנרבונה, בעל ה"כל בו".

=========================================================

אקטואליה

למה כשלו הסוקרים  וחזאי הבחירות שנערכו בארץ ובבריטניה

Frank Furedi Election- Why the opinion polls got it so wrong

In an era of ‘You can’t say that’, people aren’t always honest with pollsters.  

   ================================================================

הערות בשולי מיילים

משה בר-יוסף

 ביום ‏   14/05/2015קיבלתי מייל מחברים יקרים וזה לשונו

סיפור קצר ומאוד עכשווי -פעם היה מלך שרצה לצאת לדוג. הוא קרא לחזאי של הארמון וביקש ממנו את תחזית מזג האוויר לשעות הקרובות. זה הבטיח לו שאין בימים הקרובים סיכוי לגשם. אז יצא לו המלך לדוג. בדרך הוא פגש איכר על חמורו, כשראה את המלך אמר, "הוד מלכותך, מוטב שתחזור לארמון כי עוד מעט זמן ירד כאן הרבה גשם." המלך שהיה מנומס ומתחשב, השיב: "אני מחזיק בארמון מטאורולוג בשכר מאוד גבוה שנתן לי תחזית אחרת, אני סומך עליו לכן אמשיך בדרכי."

וכך הוא עשה. ואז ירד מהשמיים גשם זלעפות. המלך ועמו המלכה נרטבו וכל הפמליה צחקקו עליהם בראותם אותם במצב מביש שכזה. עצבני המלך חזר לארמון ונתן הוראה לפטר מיד את החזאי. לאחר מכן זימן את האיכר והציע לו להיות חזאי המלכות. האיכר אמר, "אדוני המלך אני לא יודע כלום על חיזוי ומה שאני יודע שאוב מהחמור שלי. אם אני רואה שהאוזניים של החמור שלי נפולות, זה אומר בוודאות שירד גשם." אז המלך שכר את החמור. וכך החל המנהג לשכור חמורים לעבוד עם השלטון. זאת הסיבה שבגללה החמורים כובשים את העמדות הגבוהות ביותר ומקבלים את השכר הגבוה ביותר.

וכיוון שהמייל הזה לא היה הראשון ודומים לו הגיעו   בימים שקדמו שלחתי לחברה ששלחה לנו אותו את התשובה  הבאה:

יש ביידיש תואר ששמו חוכם ויש תואר נוסף פחות מכובד אויבר חוכם. מי שכתב את השטות הזו שייך לקטגוריה השנייה ואני אומר זאת כנוגע ישירות ומניסיון אישי . כל חיי הייתי עובד מדינה וכעובדים אחרים שמעתי לא פעם טענות מלעיזים על בטלנותם של עובדי מדינה ואני מעיד בזה שלמרות שלא קיבלתי שעות נוספות עבדתי מדי יום  ביומו כולל בימי שישי - יותר שעות  מכל העצמאיים שמישהו מכיר ולא רק בששת ימי המעשה גם ביום ו בטרם יצאתי מהמכון הייתי נכנס לספריה ואוסף 10-20 חוברות מקצועיות ומתענג עליהם עונג קריאה בשבת –

האויבר-חוכם שכתב את השטות הזו אינו יודע מה היא ממשלה ואינו יודע מה משקיעים רבים מעובדי הממשלה על מנת שהדברים שהוא מקבל מהשרות הממשלתי יגיעו אליו כמובנים מאליהם.

דוגמה מדהימה לציניות גלותית,  מניח שזה תרגום לעברית של סיפור יהודי מגליציה או בגדד על פקידי הפריץ או הווזיר. בארץ לאמירות הבל מהסוג הזה אין מקום לדעתי.  וגם אם לא חסרות בעיות בשרות הציבורי   מכאן ועד השמצה סתם ואפילו כבדיחה  אין מקום.  והעיקר שנתראה תמיד כתמיד.

נב כאמור לעיל הסיבה שהגבתי  למייל הזה וודאי לא אישי חלילה אלא שהוא השלישי בתוכן זהה שקיבלתי  השבוע וללא תגובה בשלישית היה נותר בחזקת חזקה.

ועוד מייל על סיפורי ניסים ותגובות מתנגדים

בס"ד "ואילו פינו מלא שירה כים" הסיפור שלנו מתחיל לפני חצי שנה בערך - קצת ארוך אבל בהחלט שווה קריאה. הסיפור שלנו הוא מסוג הסיפורים ששומעים בספרים של מעשיות או צדיקים גדולים. קחו לכם דקה או שתיים ותחשפו למשהו שקרה לנו... חודש שלישי. סקירת מערכות מוקדמת הרופא מתחיל את הבדיקה ויש דממה. הוא יוצא מהחדר וחוזר עם עוד 2 רופאים. נאמר לנו כי אנחנו חייבים להפיל את העובר היות ויש 2 חורים בלב ואצבע שישית ביד ימין. מדברים על 2 מומים וסיכוי גדול לתסמונת דאון. ילד מיוחד ועוד אלף ואחד מושגים שלא הכרנו. ההוראה היא חד משמעית- להפיל את העובר. הילד לא ישרוד חצי דקה בחוץ עם החורים שנמצאו בליבו. בתוך כל ההמולה אושרת ואני בשוק. עיניים דומעות ולא מבינים מה נפל עלינו ומאיפה הגיעה הבשורה הזאתי. 2 הריונות קודמים, 2 לידות. 2 ילדים בריאים ושמחים ועכשיו זה- באמצע החיים. הרופאים אומרים לנו לעלות לקומה למעלה שם יתדרכו אותנו לגבי הפלה מידית.

לא הסכמנו, ונקבע לנו תור ליום ראשון לבדיקת מי שפיר בדיקה של תסמונת דאון. לא הסכמנו לשמוע לדברים האלה, פשוט לא הספקנו לעכל. אנחנו אומרים לרופאים שאנחנו נחליט ונודיע להם בהמשך. יורדים במעלית- שתיקה רועמת. אושרת מוציאה מהפה את השם של הרב קנייבסקי.

"אני רוצה שתלך לרב לקבל ברכה" היא אומרת. "טוב" השבתי. והמשכתי בשתיקה שלי. נוסעים לבית. אחת הנסיעות הארוכות בחיי. נסיעה של 20 דק' שמרגישה כמו נצח. אני בשתיקתי והיא בשתיקתה. בערב אני מתקשר לדוד שלי שהוא מקורב לרב קנייבסקי. יום רביעי בערב. "אני

בודק לך", הוא אומר. תוך רבע שעה הוא חוזר אליי "ביום שישי בשעה 8:00 בבוקר הרב יקבל אותך אצלו בבית. תהיה מוכן." רב- שהוא גדול הדור. רב שבשביל להתייעץ אתו מחכים חודשיים שלושה. רב שאנשים מגיעים אליו מחו"ל להתייעץ ולקבל ברכה. יום שישי השעה 7:45. מחכה בגרם המדרגות שהרב יחזור מהתפילה. והזמן לא זז. הכל מרגיש כמו נצח.

אני נכנס לרב. מספר לרב שיש חורים בלב ואצבע שישית. "אצבע שישית זהו ילד מיוחד". פוסק הרב. ואני במחשבותיי חושב כי כל האוטיסטים שאני מכיר הם ילדים מיוחדים... ביקשתי מהרב ברכה ושאלתי אם לבצע את בדיקת מי השפיר שמחכה לנו ביום ראשון. אני מתקרב לרב. מניח את היד על הסטנד שלו. ואז הרב רואה אותי עם טבעת הנישואין שעל ידי. "חוקות הגויים" הוא צועק. "לא ילבש גבר כלי אשה..." מנמק. ואני בשוק. מה לי ולזה. "אני עובד במקום עבודה חילוני" אני מסביר, שיראו שאני נשוי וכו'. תוך כדי הגבאי של הרב אומר לי להסיר את הטבעת. אני מוריד את הטבעת בידיים רועדות ומכניס את הטבעת לכיס. "לא צריך! אין צורך בזה... תוריד את הטבעת. אל תעשו את הבדיקה והכל יהיה בסדר!  ברכה והצלחה!"הגבאי של הרב מסמן לי לעזוב ואני הולך. אני יוצא מהרב ונחשף לפניי הרחוב בבני ברק. אני יושב על ספסל ופשוט בוהה בשמיים. אני נכנס לאוטו ונוסע ללימודים. יום שישי. בדרך אני מדבר עם אושרת. מספר לה את שקרה. "אני מוכר את הטבעת ואת הכסף נתרום לצדקה. וניקח עלינו משהו- מה את אומרת?!" "בסדר" היא עונה בקול חלש. "אז נקבל את השבת 10 דק' לפני הזמן. נתחזק במשהו ויהיה בסדר." נפרדנו והמשכתי ללימודים. סתם נסעתי כי הייתי חייב. לא באמת הצלחתי ללמוד באותו היום.

עוברים הימים, חולף הזמן. בתוך כל רצף הבדיקות מבית החולים מתקשרים ושואלים. "נו, מה החלטתם?!" אנחנו ממשיכים כרגיל. ומהצד השני שתיקה רועמת. אחרי 3 שבועות לבית החולים. בדיקת אקו לב לראות מה קורה עם הלב של העובר. נכנסים לרופא. עוד לפני שאנחנו מדברים. "אין טעם לבדיקה!" הוא מצהיר. "הילד הזה לא ישרוד שנייה בחוץ..." אתה יכול לבדוק? שאלנו . "אנחנו כבר פה בכל זאת"... "טוב נו, "הוא אומר לאושרת. "אתם כבר פה..." אושרת עולה למיטה להיבדק. והרופא בשקט. "מה?"אנחנו שואלים. הוא שואל אותנו: "את אושרת יצהרי". ת"ז כך וכך. אנחנו עונים בחיוב. "אני לא מבין למה באתם"... "מה זאת אומרת?!" שאלנו, לראות מה המצב של החורים בלב.

מסתכל עלינו. "אן שום דבר". "מה אין שום דבר?!" אנחנו שואלים. "אין חורים בלב. כנראה שהייתה טעות." איזה טעות? תבדוק שוב אני מבקש ממנו. "אין חורים בלב הכל בסדר. אתם משוחררים".... אושרת ואני בשוק. מסתכלים אחד על השני ולא מאמינים. עברו רק 3 שבועות מהרגע שהרב בירך. נס גלוי. חוזרים לבית בהתרגשות וממשיכים תוך כדי ברצף הבדיקות. המצב מתחיל להשתפר...

עובר חודש וחצי. מגיעים לבית החולים לבדיקת סקירת מערכות מאוחרת.

מעדכנים את הרופא כי החורים בלב נסגרו. הוא מאשר זאת ומתחילים את הבדיקה. שוב שתיקה. אני מבקש ממנו רק לבדוק את האצבע השישית. לראות שבאמת יש אחת ולא עוד איזה משהו חס וחלילה. הרופא אומר לנו חכו שנייה. בודק. ממשיך לבדוק ואז אומר: "אני לא מבין..." מה אתה לא מבין, מה קרה שמע ישראל?! מה הפעם? "אין אצבע נוספת!, מה??? מה זאת אומרת. אנחנו שואלים. אין אני לא רואה. "אני לא מבין את זה...". אין אצבע שישית, אין חורים בלב יש ילד יש עובר בריא ושלם יש ניסים גלויים. דמעות מציפות את העיניים אך הפעם אלו דמעות של התרגשות. דמעות של תודה. עוברים 4 חודשים. ערב שבת קודש ושירה יוצאת לאוויר העולם. כמה ציפייה. כמה אור. כמה אושר. אוי, כמה שחיכינו. ההיריון הזה היה ארוך מדי. והיום, 40 יום אחרי שנולדה, חזרנו מהבריתה, זבד הבת. עשינו פרסום הנס ואמרנו תודה בקול רם ליושב במרומים על המתנה שנתן לנו. ואמרנו תודה על הניסיון שהעמיד אותנו בו. על זה שהכל טוב. אז זה הסיפור שלנו. סיפור של ניסיון ואמונה, של תפילה וצדקה. של צדיק גוזר והקב"ה מקיים. וזה הסיפור שלנו. הנס הקטן- גדול שלנו. את הסיפורי הללו בדרך כלל שומעים על אנשים רחוקים שלא מכירים על ספרים של

רבנים מיוחדים על ניסים ונפלאות. ועכשיו, זה הסיפור שלנו. תרגישו בנוח לשתף, לספר ולהתרגש. כ זה באמת מרגש. ותזכרו- ניסים קורים. כל יום שעה שעה. הוא למעלה מסדר הכל. גם אם אנחנו לא רואים תמיד. בשורות טובות, רק אהבה. ושוב תודה לך בורא עולם. אושרת ונאור יצהרי. קרני שומרון- ו' באדר התשע"ה.  מצווה גדולה להפיץ !

ולאחר שקראתי כתבתי לחברי ששלח לי המייל :

למרות שמדובר ברב צדיק וחשוב שרבים מתדפקים על דלתו בעת צרה ולמרות שאין לי סיבה לפקפק באמינות הסיפור הפרטי הזה נראה לי חשוב להתריע על עבירה קשה לדעתי של  לפני עיוור לא תשים מכשול שעוברים המפיצים של הסיפור.  והסיבה ליחסי זה, פשוטה כנגד כל מעשה נסים-מקרים מהסוג המצוטט יש דוגמאות אין ספור של משפחות שאומללו בגלל ששמעו בקולות המחברים בין טבעת זהב לבין פגמים מולדים.  וכל מקרה של מום מולד קשה להורים וקשה למשפחה ולשכנים -קרובים וקשה עוד יותר לכלל ציבור המאמינים. אז אנא העבר דברים אלה למי שקיבלת המכתב ממנו על מנת שיעבירו ברברס לכל הנמענים האחרים  כי אמונה ממש לא תצמח ממעשי- מקרי  ניסים כאלה. אבל אובדן אמונה קורה וקרה למסכנים הנושאים בנזקי קביעות והבטחות חסרות בסיס של רבנים ומקובלים המייעצים לאנשים נואשים בעניינים שאינם בקיאים בהם. ובא לציון גואל אמת ולא דרך מכתבי שרשרת.

וידיד המכיר את החברה החרדית כתב לי בתגובה: 

אנשים שרוצים להאמין לא יועיל לך שום דבר, הם ימשיכו להאמין... ימשיכו לקבל ברכות, ימשיכו לעלות לקברי "צדיקים" במירכאות ושלא במירכאות... אפילו אם לאחר מכן יולד להם ילד עם כל המומים שבעולם, אז, לא ה"צדיק" טעה והטעה אלא אנו בעוונותינו, כי פעם, או פעמיים לא נישקנו כהוגן את המזוזה, כי אות אחת במזוזה פסול... אבל כשזה "מצליח" הכל בגלל ברכתו של ה"צדיק"... ישנם בלי סוף סיפורים כאלה והפוכים... אני עצמי נחשפתי (מקצועית... ולא ארחיב) לסיפורים על נשים שהאמינו ל"צדיק" וסופו שנולדו להם ילדים שלעולם לא יוכלו ללכת, לדבר, וכו' אבל כאשר עמדו ההורים האלה לפני תוצאות מעשיהם, או שמא נאמר מחדליהם, ואולי אמונתם האלילית מה עשו? תבעו את הרופא ואת קו"ח ואת המדינה  על "לידה בעוולה" וגם זכו בתביעתם, כי הלא השופטים הם יהודים רחמנים בני רחמנים וכשמדובר בכסף ציבורי (כלומר כסף של כולנו...) ידם רחבה....

==============================================================

ולהבדיל על תחיית המת  ממש (סיפור)

לפני כמה שבועות השתתפתי בהקמת המצבה על קברו של פרופ' פנחס שפיגל-רואי ז'ל וקרה לי שם פלא  גדול -ובוודאי בעיני רציונליסט - ראיתי תחיית המתים ממש (אך לא במובן החב'די) וזה הסיפור ,

לפני כמה שנים לאחר שכבר פרשתי לגמלאות פגשתי בביקורי התכופים בחצר וולקני  סטודנט שעשה עבודת מסטר באחת ממחלקות המכון . הסתבר שהוא בן קיבוץ בעמק בית שאן ונהגתי לשאלו ולהתעניין במחקר שעשה בתחום שהיה קרוב להתמחותי. כעבור שנים הצטרפתי לצוות שביצע מחקר בשדות  עמק בית שאן ואחד מאנשי קיבוץ בעמק שליווה אותנו והיה שותף למחקר היה אביו של הבחור הזה. כשהבנתי הקשר שאלתי את האבא מה שלום בנו והוא ענה לי בטון עצוב שבנו נפטר באופן פתאומי. הצטערתי לשמוע ושאלתי לגבי פרטי האירוע והוא רק אמר שהכול היה פתאומי ולא הוסיף והרגשתי שעדיף לא  להכביד עליו בנושא.

וכך במשך כשנתיים ויותר הייתי בטוח שהסטודנט הצעיר הזה נפטר. והנה בהגיעי לטקס הקמת המצבה של פנחס  ז'ל בבניין הרב קומות החדש שבבית העלמין הירקון , הופתעתי בלשון המעטה לראות באולם החשוך מחזה מתחום תחיית המתים - לידי ממש עמד הבחור בן העמק חי ומחייך את חיוכו הטוב.   הסתבר שהוא נשוי לנכדה של פנחס ז'ל  ועוד הסתבר כי מי שנפטר היה אחיו ז'ל שכעשור קודם פטירתו נפגע בבריכת השחייה בקיבוץ ומאז נשאר כצמח שטופל במסירות רבה על ידי משפחתו ואביו הניח כנראה שאסונם היה ידוע ואני לא ידעתי דבר .

 ועלתה על דעתי דרשת חז"ל במסכת תענית (ה:): "אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת" . ומקשה שם הגמ' – והרי אנו קוראין בפרשתנו על קבורת יעקב ועל המספד שעשו לו, וכיצד א"כ טוען ר' יוחנן שיעקב לא מת ? משיבה הגמ' : "מקרא אני דורש, שנאמר "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" – מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים , אף הוא בחיים".

ופנחס הלך לבית עולמו אבל אף הוא זכה והוא חי עמנו דרך צאצאיו ודרך עשרות זני פירות הקליפים, השקדים והגפן שהיה שותף לטיפוחם. ולבן הקיבוץ בעלה של נכדתו של פנחס נאחל חיים ארוכים, שהרי מקובלה מפורסמת אפילו על מתנגדים כמוני כי מי שמוספד בעודנו חי זוכה ויזכה  לתוספת שנים.

סנגוריה

בשנת (?)1970 בהיותי סטודנט  לתואר שלישי קיבלתי בגלל סיבה שאינה זכורה לי שחרור משירות המילואים בגדוד בו שירתי מאז 1962. לאחר זמן קיבלתי זימון חדש והסתבר שלצורך האימון צורפתי לגדוד שלא הכרתי. למען האמת שמחתי .בעיקר מכיוון שהייתי בטוח שכאורח אוכל לחמוק ממטלות שונות ולרוץ פחות והנה הוצבתי בגדוד של חברה צעירים שהשתחררו רק כשנה קודם משירות סדיר ובניגוד לגדוד האורגני אליו הייתי שייך בו הרוב היו יוצאי הנחל המוצנח בגדוד החדש רוב החיילים היו יוצאי הצנחנים.   לאחר שחוילתי התברר לי כי לא יהיו לי שום הנחות,  כפיון הוכנסתי  כחייל רגיל לפלוגה, מחלקה וכיתה ומיד הייתי צריך לבצע כל מה שהצעירים ביצעו (ובאותם שנים פער הגילים של כשש שנים נראה היה לי כפער  שבין-כמה  דורות) .  בלט בהווי המחלקה אזכורים תכופים של מפקדים נערצים משרותם הסדיר  והשמות שחזרו היו טרזן וברזני ומדי פעם גם ד'ר קינג.  לי השמות הללו שהתחרזו יפה לא אמרו דבר אבל החיילים הלכו רצו וזחלו טרזן וברזני. באחד הימים בשעות אחר הצהריים  התאמנו בשטחי החולות שליד קיבוץ אורים  והנה מאחד השבילים מגיח ג'יפ וממרחק של עשרות מטרים מהרכב המגיח, כל החיילים התחילו לצעוק פתאום בהתלהבות תוך שהם מושיטים ידים לטרזן וברזני. התברר כי המפקדים הללו  באו לבקר  את חייליהם מתקופת הסדיר ואף כי טרזן שבג'יפ לא דמה לטרזן שהכרתי מהסרטים , הקסם שלו ושל ברזני על החיילים היה מדהים.

איני יודע מה עלה בגורלו של טרזן אך על ברזני ( הוא צבי בר ראש עירית רמת גן בעבר ) שומעים לאחרונה רבות בתקשורת ולמרות שלא הוזמנתי להעיד איני יכול שלא לבקש ממי  שחורץ גורלו לזכור כי העץ שהצמיח את פרות הבאושים עליהם הוא נשפט  היה ומן הסתם עודנו עץ פרי משובח שגידל כאן דור של אנשים נפלאים שרצו הלכו וזחלו כדי לקיים המדינה שחגגה לפני כחודש את עצמאותה.

העברתי את הסיפור לחברי דר יואל פיקסלר הפעיל בתחום המורשת וההנצחה  של חטיבות הצנחנים והנה תגובתו  

כמובן ששמעתי עליו סיפורים (אני אישית לא הייתי פקודו) אך התוודעתי אליו בתור יוצא צנחנים כאשר היה כבר ראש עירית רמת גן. החברות שהוא הרגיש ונתן כתף לכל צנחן במיל' הייתה חברות במלוא מובן המלה. הוא תמך וסייע בכל נושא שהיה קשור למורשת הצנחנים והעמיד לרשות כך את משאבי העיר (המאמצת) ככל שנדרש. אני מציין זאת עקב "רגלים קרות" שרבים אחרים קיבלו כאשר התבקשו בצורה לגיטימית לסייע או להעמיד משאבי ציבור לנושאים אלה . כשמדברים ברדיו או בטלוויזיה על המשפט שלו, אישתי אומרת לי בהתרסה: "חבר שלך" ואני עונה "כן, הוא באמת חבר". גם אם שגה ועשה את המעשים המיוחסים לו, ראוי להעמיד את מעשיו הגדולים בצד השני של מאזני הצדק.

==========================================

הגמעה

ביום ג 13 למאי ש.ז התקיים באודיטוריום ע'ש כהן במכון וולקני יום עיון בנושא אפליקציה של חומרי הדברה בשיטת ההגמעה. בטרם המפגש הגיעו אלי כמה הזמנות וחבר טוב ביקשני שאדווח לו על החידושים בנושא.

והנה בהגיעי למקום -רחבת החניה לא הספיקה לרכבים הרבים שהגיעו ובפרוזדור הכניסה לאולם נמצאו אנשים רבים והאולם היה מפוצץ לא רק שחסרו מקומות ישיבה גם מקום עמידה לא נמצא.

ברור היה שהנושא חשוב ומעניין ושנית שהמארגנים למדו את הכלל הראשון בעריכת מסיבה מוצלחת –מספר הכיסאות צריך  שיהיה קטן ממספר המשתתפים . כיוון שלא נמצא לי  ולרבים אחרים מקום באולם , נכנסתי לספריה הסמוכה בה ניתן תמיד  לדלות שפע של מידע  חדש וגם ישן  ובמקרה שלי חיפשתי ספרות לפרק מסוים של ספר בהכנה  על גידול הדרים והנה מצאתי כמה  ספרים בתרגומים שונים ובהוצאות שונות של ספרו הקלאסי של פוסט על מחלות גידול הציטרסים,  ללמדנו כי העניין במחלות הדרים בשנות השלושים של המאה הקודמת בארץ דמה למצבם  של תרגומי שכספיר מאוחר יותר. ואילו היום באם היה מודפס ספר כזה ב 100 עותקים מחציתם היו מועברים לגריסה.

לאחר ההפסקה התפנה מקם ושמעתי כמה הרצאות מעניינות על הפתעות בהגמעה ועל בעיות בהגמעה וכמו כל תחום פרקטי חלקן הפתעות טובות והאחרות מאכזבות. ויש ללמוד עדיין כיצד מנגישים את חומרי ההדברה השונים כנגד פטריות ומזיקים בדרך שיקלטו על ידי שורשי הצמחים ויועברו בתזמון הנכון ובריכוז הנכון לנוף הצמחים המטופלים כדי להבטיח קטילה יעילה של אורגניסמי המטרה ולא ארחיב כיוון  שהובטח שההרצאות ימצאו באתר שה'ם והמעוניינים יוכלו להתרשם ולהשכיל מהם ישירות. אזכיר שאסונם של הדבוראים בארה'ב עקב ההתמוטטות הכוורות שם ( CCD)  מיוחסת מלבד לפגיעת גורמי מחלות(נגיפים) ומזיקים (הוורואה) גם להרעלה של שאריות חומרי הדברה ססטמיים שיושמו בחלקם  בהגמעה .

אבל בטרם אמשיך אזכיר כי חברי שלמה גלדאי התחיל את הרצאתו בסיפור חביב על זקן הנמצא על ערש דווי וצאצאיו התקבצו לעמוד לצדו בשעותיו האחרונות. והזקן שרד את הלילה ושאל פתאום על ברוך בכורו  וברוך אחז בידו ואז שאל בן אחר וגם הוא ניגש ואחז בידו השנייה וכך קרא בשם וניגש גם בנו השלישי והזקן המשיך ושאל על בתו וגם היא עמדה נרגשת ואחזה בו בחום והזקן מזדעק פתאום ושואל אז מי נשאר בחנות היום?. סיפור יפה מתאים לחנות סדקית ואולי לרפתנים ואילו  היעדרותם ליום של עובדי גידולי שדה ושל נוטעים לא הייתה צריכה להטריד את הזקן.  וטוב עשו עובדי השדה והנוטעים שהטריחו עצמם לשמוע על הגמעה –שיטה שיש בה חיסכון רב בכלי ריסוס ובאם נעשית כראוי גם יתרונות אקולוגיים רבים.

ונזכרתי בכתובת על פסלו של  מיסד חברת לניטיס בקפריסין. הפסל  מוצב בחזית בית האריזה של החברה בלימסול אליה ירד מההרים אחד האחים ונטע בה פרדס ממנו צמחה והתרחבה האימפריה של לניטיס הכוללת עסקי בניה חובקי עולם תעופה תעשיה ועוד.  ועל השלט כתוב תטעו עצים הם יעבדו בשבילכם כשאתם ישנים. במקרה דנן באי יום העיון לא ישנו אלא למדו שיעורים חשובים על טכניקת הדברה חשובה שהעתיד כמדומני עוד לפניה. 

===========================================

חברים שלחו לי את המידע בעניין הסכנות הרבות שבנטילת סטטינים להפחתת  הכולסטרול והכותרת הייתה : מאוד כדאי לראות על כולסטרול

https://www.facebook.com/video.php?v=10200440916800278&fref=nf

ומכיוון שאיני רופא או פרמקלוג ומעולם לא עסקתי במחקר בתחום הדברים הבאים, אינן לא בבחינת המלצה* או עדות ולא כהצגת עמדה אלא אמירת סתם.

האמת כרגיל מורכבת יותר וגם אינה מצטלמת טוב. סטטינים הורידו כנראה במידה רבה את שיעורי תחלואות הלב במערב. וכמו כל תרופה הן באות  עם תג מחיר כולל כאבי שרירים. מזה כמאה שנים אין תרופה שאיננה נבחנת לא רק לגבי יעילותה אלא גם לגבי נזקה ומדע הפרמקולוגיה מבוסס על אינדקס תראפואטי המוגדר כיחס תועלת לנזק. והתועלת צריכה להיות גבוהה פי כמה מהנזק כדי לאשר תרופה כלשהי על ידי רשויות הבריאות. בשנים האחרונות בגלל סיבות שונות נוהגים לשכוח את המושג הבסיסי הזה וכתוצאה  מכך  נפסלו כבר תרופות מצוינות שיכלו להציל מיליונים אבל נפסלו כיוון שבשלב הבדיקה הם פגעו בפחות מתריסר ילדים עליהם הופעל החיסון .

ייתכן וכדאי לחשוב על שילוב של הורדת כמות הסטטין  לחצי ואף פחות  והוספת אשכולית או כוס מיץ אשכוליות טריות . באשכוליות יש חומר בשם פורנו-קומרין המעכב את פירוק הסטטין ומאריך את פעילותו.

מדובר בהצעה בלבד לניסוי בלבד.

לא כהמלצה לא אישית ולא חברית כיוון שהמלצות על תרופות אסורות על פי החוק .  וחברות התרופות וודאי לא יאהבו אפשרות כזו - אבל כאמור זה לא בדוק ואולי גם לא נכון .

=============================================

הערות למאמר פרשת שבוע של אוניברסיטת בר-אילן שעסק בשמיטה ובתאנים

משה בר-יוסף

 ד'ר עמוס רובין הפנה את תשומת לבי לרשימה המצורפת  שכתב הרב  דר גרוזמן בגיליון שבת של אוניברסיטת בר-אילן. לדעתו של עמוס  היה מקום להגיב ולהסביר לקוראים עד כמה הדברים משונים בלשון המעטה.

איני מכיר ממש את הרב דר גרוזמן אך לפני שנים שמעתי אותו מעביר כמה דרשות בשבת שבילינו בקיבוץ לביא והתרשמתי מאוד מדרך הוראתו ולכן ביקשתי מעמוס לפטרני מתגובה. לאחר שקראתי הדברים נראה לי כי ניתן וצריך אולי לפרש הדברים בדרך שונה.   ונראה גם כי הפרושים המוטים  המלווים את התוספתא מקורם ב-מפני חטאינו גלינו מארצנו ושכחנו כיצד מגדלים תאנים. ועכשיו שחזרנו ויש חוקרים ומגדלי תאנים העושים חייל בתחום הזה היה מקום לשאלם קודם לפרסום. 

וכיוון שביכורי (בכורות) תאנים היו הפירות הראשונים שהבשילו בארץ בימי הבית (בטרם יובאו לכאן שלל הפירות המבכירים אצלנו כבר בסוף מרץ ואפריל דוגמת האפרסקים והנקטרינות המשמש והענבים)  ומעצי התאנים הביאו בחג ולקראת החג את הביכורים לכוהנים במקדש  אני מעתיק להלן את שכתב דר גרוזמן ואוסיף עליהם כמה הערות משלי (מב-י)  ושל דר אמנון ארז שהוא מהמומחים הגדולים בתחום גידול התאנה בארץ .

מאיר גרוזמן*

* הרב ד"ר מאיר גרוזמן, מרצה במחלקה לתלמוד ובלימודי יסוד ושימש בעבר ראש המרכז ללימודי יסוד.

סגולות חקלאיות בשנת השמיטה

אפשר שאחת מן ההלכות העוסקות בשנת השמיטה עוסקת בסגולותיה.

וזה לשונה: "אין תולין תחובין בתאנה" (תוספתא שביעית א,ט).

1.מדובר בעץ שאינו עושה פירות, ובעליו תולה עליו ענף מאילן עושה פירות, כדי שיעשה פירות, ואומר לו: "ייחור זה עושה פירות, ואתה אינך עושה פירות!". ונתפרשה המילה "שטר" מלשון 'סטירה', היינו עונש ("מנחת ביכורים").

2.מדובר בעץ שאינו עושה פירות, ובעליו מביא ייחור מתאנה אחרת וכותב שטר, ותולה את שניהם על העץ שאינו עושה פירות. וכיוון שהעץ העקר עתיד להניב פירות בעקבות המעשה, אסור לעשות כן בשביעית ("פאת השולחן").

3.מדובר בעץ עושה פירות, ובעליו מביא ייחור מתאנת "שטר", כלומר תאנה שוטה שאינה עושה פירות, ותולה אותו על העץ העושה פירות, ואומר לייחור: ראה, העץ הזה עושה פירות, ואילו אתה, השוטה, אינך עושה פירות.

פרט לפירוש הראשון, הרואה בפעולה זו פעולה חקלאית הבאה לרפא את העץ, רואים יתר הפרשנים בפעולה זו סגולה בלבד. וכיוון שסגולה זו יעילה, והיא עתידה לעורר את העץ העקר מתרדמתו, נאסר לעשותה בשביעית.

להערכתי (מב-י) מדובר  בלקיחת ענפי תאנה מעצים זכריים (נושאי צרעה) ותליתן להאבקת תאנה הדורשת מפרה.

בתלמוד הירושלמי נתפרשה הלכה זו בלשון זה (שביעית ד,ד):

"כיצד הוא עושה? מייתי [=מביא] ייחור מתאנה שטר ותולה בה, ואמר לה: הדא עבדת [=זו עושה פרי], ואת לית עבדת" [=ואת אינך עושה פרי]. השמיטה ("פני משה").

(מב-י) המושג ייחור כוונתו לענף תלוש מהעץ הזכרי  שפרותיו שוטים

 וברור שהירושלמי הכיר את הפרקטיקה של הפריית התאנים הנהוגה עד היום .

ואילו האמירה שצורפה להבאת הייחור ייתכן  ויועדה  לתת לבעל העץ את ההרגשה שלא רק צרעת הבלסטופגה שנדדה מפירות הסרק הזכריים (פגות) ואגב כך הפרתה את פירות התאנה  (התרבותית) אלא גם הנוטע התמים בעת שגער בעץ התאנה הזקוק למפרה תרם גם הוא להתפתחות הפרי. ועניין הפריית התאנים הוא נושא מעניין שנחקר רבות ויש מקום ללמדו בעיון.

  ואפשרות נוספת קשורת-שמיטה שאמירתו-גערתו של בעל העץ (שהיא מותרת בשמיטה) ולא פעולת ההפריה שבהבאת הענף השוטה (שהייתה הסיבה לאיסור ) היא שגרמה לקבלת היבול.

 אבל ההלכה היא  שהפעולה הזו בכל זאת אסורה ואתייחס לכך בהמשך.

                                     *         *         *

בהלכה אחרת נאמר: "סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים, ואין חוששין לא משום שביעית ולא משום דרכי האמורי" (תוספתא שביעית א,ט)

(מב-י) איני בטוח לגבי תפקיד  הסקרא ייתכן וזה חומר הבא למנוע מכות שמש. ואילו טעינת האבנים היא פעולה מוכרת של כיפוף ענפים כתחליף לחגור ונהגו לקשור את הענף בחבל ואת ההבל לקשור לאבן כבדה שגרמה לכיפוף ולא לשבירה (ראו גם הערתו של דר אמנון ארז בהמשך).   ובעקבות הטיפול הענף המכופף נוטה לסבול ממכות שמש וסביר שמריחת הסקרא יועדה למנוע את נזקי הקרינה לבדים המכופפים.

אף הלכה זו עוסקת בסגולה. מדובר באילן המשיר את פירותיו כשהם בוסר, ונהגו החקלאים למרוח אותו בצבע אדום (סיקרא) ולתלות על ענפיו אבנים כדי לביישו. פעולה זו מותרת בשנת השמיטה.

ואם תשאל: מה הבדל יש בין ההלכה הראשונה, האוסרת לתלות ייחור על עץ שאינו עושה פירות, להלכה השנייה, המתירה לצבוע את העץ ולתלות עליו אבנים? אשיבך: ההלכה הראשונה עוסקת בפעולה המעוררת את העץ לעשות פירות בשנת השמיטה, ואפשר לראות בה סיוע חקלאי ונראית כעבודה. לא כן בהלכה השנייה, שהמטרה בה למנוע הפסד, למנוע כמישה ולעצור בעד כיליון, ולכן מותר לעשותה. הסבר זה, הבא בתלמוד הירושלמי (שם), רואה בפעולה הנזכרת בהלכה השנייה סגולה, והיא מותרת, אף על פי שהיא מועילה.

לא כן בתלמוד הבבלי, המבחין בין הפעולה הראשונה, צביעת העץ, לבין הפעולה השנייה, הטענת אבנים (שבת סז ע"א; חולין עז ע"ב). הפעולה הראשונה אינה בגדר סגולה, אלא נעשית "כי היכי דליחזייא אינש וליבעו עליה רחמים [=כדי שיראו אנשים את הצבע ויבקשו רחמים עליו]. וגם הפעולה השנייה, הטענת האבנים אינה בגדר סגולה, אלא באה להחליש את כוחו של העץ, שלא יקדים להשיר את פירותיו.  לפנינו פעולת מודיעין ופעולה חקלאית טבעית לעצירת נשירת הפירןת. שתי הפעולות, כאמור, מותרות. ואם בסגולות עסקינן, עולה מכאן שסגולה המסייעת לעץ אסורה, וסגולה המונעת בעניין תלית פגות זכר הדבר ברור.

באשר להלכה השנייה: סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים, ואין חוששין לא משום שביעית ולא משום דרכי האמורי" (תוספתא שביעית א,ט)

(מב-י) ואסתכן בהסברת ההבדל בפעולה הראשונה  של הפריית התאנה יש משום זריעה האסורה לפי הדין  בשביעית ואילו בפעולה השנייה הכיפוף אינו יוצר  הפירות אלא מקיימן ? והראשון  אסור והאחרון מותר.

דר אמנון ארז שהוא כאמור מחלוצי המחקר המדעי של תאנים בארץ הוסיף כדלהלן :

בענין תלית פגות זכר הדבר ברור. 

באשר להלכה השניה

 "סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים, ואין חוששין לא משום שביעית ולא משום דרכי האמורי" (תוספתא שביעית א,ט)

אם אכן כפוף הענפים נעשה ע״י קשירת אבנים לקצה הענף, סיקרא חייב להיות צבע לבן והמתקבל ביותר על הדעת הוא סיד, להגנה בפני מכות שמש של הענף האופקי. אינני מבין מדוע בצבע אדום.  אינני חושב שמדובר בכיפוף ענפים לקבלת פרי אלא לפיתוח של ענפים לטרליים שישאו פרי בשנה הבאה

 ואולי ?לכן איננו אסור בשביעית

ותשובתי לאמנון הייתה:

 ההסבר שלך לכיפוף לשם קבלת ענפים לטרליים נראה נכון משלי . לגבי קשירה לאבנים זו פרקטיקה מקובלת במרחב וראיתי שבשנים האחרונות במקום שיקשרו לאבנים קושרים לשקי ניילון ממולאים בחול.

=============================

ונראה לי כי יש מקום לפנות לרבנים הדורשים בציבור והכותבים  לציבור להצטייד תחילה בשנת לימוד אינטנסיבי של פרקי טבע וחקלאות במוסד שהמורים בו מכירים את השדה ואת מה שחי וצומח בשדות לא רק מתוך המדרשים אלא מניסיון חיים עדכני בתחום החקלאות והביולוגיה.  כי התורה שבכתב ובע'פ גדושים בעניינים המחייבים ידע והבנה ביולוגית.