גמלה-עט גליון מספר 39

גמלה-עט

עיתון  אינטר-עטי

 של גמלאי היום ומחר

פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש ולקוראים חפצי דעת

הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר ולתקן את השגוי 

נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לעורך

גיליון מספר 39

בעריכת משה בר-יוסף

ע. עריכה עדנה שרון

‏‏2016–5–10

חג עצמאות שמח!

מה בגיליון?

יום הזיכרון תשע"ו – הזמנה למפגש וקישוריות לסיפורים אישיים

מתגייסים למניעת עקירת מכון וולקני מהקמפוס בבית דגן

עצומה

ד"ר בני אלוני - תרומת מכון וולקני בהקשר של ההצעה להעבירו צפונה

שער הזיכרון

פרופ' שמעון לביא ז"ל - דברים לזכרו מאת: ד"ר גיורא בן ארי, פרופ' יורם קפולניק,

ד"ר עדי נעלי, פרופ אמנון ארז, משה הוברמן, מיכאל סמיש ומשה בר-יוסף

פרופ' דן גרלינג - דברים לזכרו מאת ד"ר יורם רסלר

שער הסיפור

ד"ר מיכאל סמיש - דברים ותמונה בהמשך לגיליון  38

משה בר-יוסף - סיפורו של סבא

אמנון ריבק - השיר "כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים"

משה בר-יוסף - והגדת לבנך את סיפורו של הגשר שבין ניסי מצרים לאסון השואה

שער הפרשה

אריאל רוזנברג - דבר תורה שבת הגדול-פרשת מצורע תשע"ו

יום הזיכרון תשע"ו

ביום הזיכרון לחללי צה"ל, יום רביעי ג' באייר 11/5/2016 בשעה 7:00,

נתכנס, כבכל שנה, לתפילת שחרית ברחבה שלפני אנדרטת הצנחנים

(על כביש גדרה-ביל"ו).

בואו בשלום!

מצורפות להלן קישוריות לדברים שנאמרו ביום הזיכרון בשנה שעברה.

https://www.youtube.com/watch?v=bRhSjWWl1Og

https://www.youtube.com/watch?v=a2Da_gsKong

עתיד מכון וולקני

משה בר-יוסף - קול קורא לחתום על העצומה

חייבים לעצור את עקירת וולקני ואת ההרס של המחקר החקלאי בארץ ישראל!

יפעל נא כל אחד בין חבריו וידאג להחתים כמה עשרות על העצומה החשובה שבהמשך הדף כדי להציל את המחקר החקלאי ואת החקלאות. ובהיותנו - גם כבוד השר וגם הכותב - בני הכיפה, אני מרשה לעצמי לומר לו ולחברים בני כיפה  כדי להציל את הציונות הדתית מהרס עצמי:

מעולם לא היה מצב מוזר שבו גם השר וגם המנכ"ל של משרד החקלאות - מומחיותם רחוקה מחקלאות. לאורך השנים היו שרים חברי קיבוצים ומנכ"לים אנשי מושבים ולהפך והם היו רגישים וכואבים את כאבי ההתיישבות החקלאית והשקיעו במחקר כיוון שידעו כי הקרן תהיה קימת לשנים רבות. המצב שונה לצערי, והנה השר והמנכ"ל ויועציהם נדמה כי לא השכילו ללמוד את מורכבות הנושא ואת סתרי המדע ואת תרומת המחקר חקלאי והם עלו על מסלול שאחריתו רעה לדעתי לחקלאות ולציבור צרכני הגידולים החקלאיים שהמכון עוסק בפיתוחם.

 יש מקום לשיפורים בוולקני כמו בכל מוסד אקדמי, אבל, עקירת וולקני ממקומו הטבעי והאופטימלי מבחינה פריסה גאוגרפית ומדעית פירושו לדעתי נזק לאומי בלתי הפיך.

חייבים לכן למחות כדי להציל את השר מידי יועצים ובעלי עניין המדברים על הגליל אבל חושבים תקנים ותקציבים ואינם מבינים את גודל הנזק שיגרמו.  

מכתב הוועד

חברים שלום,

בימים אלו מכון וולקני נמצא בעין הסערה עם ההצהרה של שר החקלאות על כוונתו להעתיק את מכון וולקני לצפון. מצורפת קישורית לעצומה לקבלת תמיכה נגד מעבר מכון וולקני, מאנשי חברות, חקלאים, מו"פים וכל אזרח אכפתניק.  אנו מבקשים את עזרתכם ותמיכתכם! אנא חתמו והפיצו לבעלי עניין, ברשתות, בפורומים ברשימות תפוצה וכו'.  http://www.atzuma.co.il/volcani

שימו לב, בניגוד למידע המוטעה המופץ בימים אלו, מכון וולקני בעד קידום הצפון, עוזר לחוקרי וחקלאי הצפון, מפעיל מרכז מחקר מרשים בצפון (בנווה יער - רמת ישי) ומנהל מחקרים רבים בחלקי הארץ הצפוניים. אנחנו לא נאבקים ברעיון לחזק את הצפון אלא בתוצאה שמשמעותה הרס המחקר החקלאי.

בברכה,

ד"ר נירית ברנשטיין  

ועד החוקרים

מרכז וולקני

אנו קובעים כי מעבר מכון וולקני צפונה משמעו הרס המחקר החקלאי!!

שר החקלאות הציע לממן את המהלך על ידי מכירת 3,000 דונם משטחי מכון וולקני. הוא לא טרח להתייעץ עם הרשות המקומית עיריית ראשון לציון שמתנגדת נחרצות למהלך  - ברשותה מצויים שטחי צריפין שפונו ועליהם תוכניות לבניין 21,000 דירות ואין בכוונתה או ביכולת התשתיות שלה להכפיל את הבנייה. לו כוונת השר הייתה טובת הציבור הוא היה מתייחס להצעה הנגדית של מכון וולקני למסור 80% משטחו לטובת הציבור ללא כל פגיעה במחקר המפואר שמתקיים במכון וולקני מזה 95 שנה.

מדוע אסור להעתיק את מכון וולקני:

·         כ-70% מהחקלאות מתקיימת בדרום ובמרכז – בהצעתו, שר החקלאות מעדיף את האינטרס של תושבי הגליל העליון המזרחי על טובת המדינה כולה.

·         כ-90% מחברות האגרו-טק הנהנות מפיתוחי מכון וולקני ומקיימות עם חוקריו קשרים יום-יומיים מצויות במרכז. העתקת מכון וולקני תיקרע לגזרים את רשת הקשרים הזו.  

·         חוקרי מכון וולקני משלבים פעילות ישירה מול החקלאים בהטמעת חידושים, הדרכה וחקר בעיות חקלאיות, ומצד שני נמצאים בקשרים הדוקים עם חוקרים רבים מהאקדמיה שנמצאת רובה במרכז הארץ והם מתרגמים חידושים מדעיים מהארץ והעולם לצרכים חקלאיים מעשיים.  

·        מרבית הסטודנטים של מכון וולקני, המבצעים את המחקרים שמפירותיהם נהנה עם ישראל, מגיעים מהפקולטה לחקלאות ואוניברסיטאות סמוכות והם מהווים את התשתית האנושית שעליה נבנית החקלאות המודרנית וחברות האגרו-טק. הצעת שר החקלאות להעתיק את מכון וולקני לצפון תחבל בהכשרת דור העתיד.

·         ניסיון העולם מלמד כי מהלכים מסוג זה שפעלו כנגד ההיגיון הבסיסי – גרמו לנזק בלתי הפיך למוסדות שהועתקו. לכל היותר המציאות היא הפוכה - העתקה מוצלחת הייתה מהשוליים למרכז.

·         ועדה ממשלתית מכובדת שישבה על המדוכה במשך שנתיים קבעה אך לפני 4 שנים את ההפך הגמור מהצעת השר: חיזוק והתרחבות פעילות וולקני במקומו הנוכחי.     

באופן אישי ומקצועי לחוקרי וולקני יש אהדה רבה לגליל, הם תורמים כיום רבות לפיתוח החקלאות בגליל, אולם מרביתם לא יוכל לעבור. המשמעות היא כי מרבית הידע והניסיון של מכון וולקני יישאר מיותם במרכז ולא יהיה רצף מחקרי הדרוש להכשרת החוקרים הצעירים.

ליבנו עם תושבי הגליל והדרום, עשינו ונעשה רבות לחזקם, אך בוודאי גם הם לא מייחלים להרס התשתיות הלאומיות לטובת אינטרסים מקומיים. אנו משוכנעים שישנן דרכים בהם ממשלה שטובת המדינה בראש מעייניה תוכל לפעול עם מכון וולקני לחיזוק גופי מחקר מקומיים בדרום ובצפון דוגמת מכללת תל חי, מיג"ל, מו"פ צפון, מו"פ דרום, ערבה ורמת נגב.

למדינת ישראל אין את החופש לטעות – ועל זה נאמר סוף מעשה במחשבה תחילה!

אנו החתומים על עצומה זו מתנגדים למהלך של העברת מכון וולקני לצפון; מהלך שיביא בסופו של דבר לניוונו ולסגירתו.   http://www.atzuma.co.il/volcani

 *ד"ר בני אלוני - תרומת מכון וולקני בהקשר של ההצעה להעבירו צפונה

לפני כחודשיים התכנסנו – פורום שוחרי מכון וולקני לפי בקשתו של יורם קפולניק, מנהל מכון וולקני. הפורום הזה נוהג להתכנס לעיתים כדי לשמוע על הנעשה במכון - אבל הפעם נפלה עלינו תדהמה גדולה. התבשרנו ששר החקלאות, אורי אריאל, רוצה להעביר את המכון מאתר בית דגן לצפון הארץ. כבר אותר שטח בגליל המזרחי והתכנונים מתקדמים לפי הדגם של העברת מחנות צה"ל לנגב. אני זוכר שבזמן הישיבה וגם אחריה פטרנו את הרעיון כהזוי, לא יישים, וכחסר סיכוי להגשמתו. עברו שבועות והנה  מכון וולקני כמרקחה. לא מדברים ולא עוסקים בשום דבר פרט לסוגיית המעבר לצפון שפרקטית פירושו סגירת המכון במתכונתו הנוכחית.

השר אריאל כבר התראיין ברדיו ובטלויזיה והסביר את הרעיון הגאוני הזה בכך שפינוי אתר וולקני יביא לשחרור שטח יקר במרכז הארץ לטובת בנייה למגורים כדי להוזיל את יוקר הדיור. ברור ששום שינוי לא יקרה בטווח הקרוב אם בכלל. השר אריאל נכנס למשרד לא מזמן. עוד לא מכיר את המטרייה ובוודאי אינו בקיא במורכבות ובחידושים במחקר חקלאי והנה הוא וכבר הוגה רעיונות חסרי פשר. אבל, דבר אחד כן הושג באופן מיידי – כל מערכת המחקר במכון  וולקני כבר התערערה. ההנהלה והחוקרים ממוקדים בענין הזה ואין ספק שהמוטיבציה והמחקר עצמו נפגעים אף הן. מתקבל הרושם ששליפות, אפילו הן הזויות, הן טכניקה לעשות כותרות, לקבל דקות שידור ולהיות שיחת היום. אגב, לכל המהלך הזה יש גם פן חיובי – פתאום כולם יודעים מה זה מכון וולקני!

כמה נקודות בנושא חשיבותו וערכו של המכון המפואר הזה:

לדעתי לא ניתן למדוד את ערכו של המכון בערכים כספיים וכלכליים. אם מודדים כך את תרומתו של המכון מגמדים אותו – עושים אותו שווה ערך לכל חברה מסחרית שבמידה והמאזן שלה שלילי, מפרקים אותה או עושים לה רילוקיישן. ערכו וחשיבותו של המכון הוא לא רק בזנים שהוא מוכר או במיכון שהוא מייצר – חשיבותו היא בכך שהוא מספק את בסיס הידע שעליו הושתתה ומושתת החקלאות הישראלית.

גם החקלאות הישראלית אסור לה להימדד רק בכלים כלכליים.  אני יודע שהמילה "ציונות" מאבדת מערכה במהירות וכבר לא נעים להזכיר אותה כארגומנט בוויכוחים. אז אני, שפטור מלהיות פוליטיקלי-קורקט, כן רוצה להשתמש בארגומנט הציוני. המדינה שלנו, גבולותיה ורוב שטחה נקבעים ע"י חקלאות! לא ע"י הייטק, לא ע"י בתי מסחר, לא ע"י בורסות ואפילו לא ע"י אצטדיוני כדורגל. מי שטס בשמי ישראל יכול להעריך את זה באופן ברור. רוב שטחה של המדינה מכוסה בשטחים חקלאיים, שדות תבואה ותפוחי אדמה, חממות, ברכות דגים, פרדסים ומטעים וכו'. מכון וולקני באמצעות צוותי המחקר שלו יצר ויוצר את בסיס הידע עליו מושתת כל החקלאות הזאת. על בסיס הידע הזה נסמכת גם ההדרכה החקלאית. איך מודדים את התרומה הזאת במונחים כספיים?

אני כמתנדב מרצה מידי חודש לקב' מטיילים וגמלאים ממגזרים שונים בחברה הישראלית. בסיום ההרצאה הם יוצאים עם עיניים בורקות מרוב התפעלות על תרומתו של מכון וולקני כמוסד מפואר – יצירה ישראלית אשר מביאה הרבה כבוד בעולם אבל גם הרבה כבוד עצמי לאזרחים שלנו הגאים בכך שפה קם ופועל מכון שכזה שתרומתו היא עצומה.

לכן על המכון הזה צריך לשמור, לטפח, לפתח ולממן. רילוקיישן שלו יגרום להרס הקיים, פגיעה באחד המוסדות המפוארים במדינה, ופגיעה ממשית בחקלאות על כל המשתמע מכך. הביטויים האלמותיים "ארץ זבת חלב ודבש" ו"והטיפו ההרים עסיס " לא נאמרו בהקשרים נדל"ניים.

*ד"ר בני אלוני - חוקר לשעבר במכון למדעי הצמח. כיום חבר באגודת השוחרים ומרצה מתנדב על פעילות וולקני בפני קבוצות מבקרים.

שער הזיכרון

פרופ' שמעון לביא ז"ל  1931-2016

גיורא בן ארי - מילים לזכרו של פרופסור שמעון לביא ז"ל:

את שמעון הכרתי לפני כשש שנים, עת התחלתי לחקור נושאים שונים בזית במכון וולקני. נפגשנו ושמעון מיד הציע לתרום במה שיוכל החל בייעוץ וכלה בהעמדת ניסויים בשטח. הוא היה איש עבודה ועיניו אורו בכל פעם שדיברנו על מחקר ועל הביולוגיה של הזית. בהמשך, רק כאשר הגענו יחד לכנסים בינלאומיים נחשפתי לאהדה העצומה ורחבת ההיקף לה זוכה שמעון מכל חוקרי הזית בעולם. באותם מפגשים עם חוקרים רבים מרחבי הגלובוס, שמעון הקפיד להכיר לי את כולם ולרתום אותם לשיתופי פעולה יחד עם קבוצת המחקר שלי וחוקרים ישראלים נוספים. שמעון היה איש עבודה וחוקר דגול, אך יחד עם זאת, איש צנוע, נעים הליכות ומסביר פנים. היה לי העונג ללמוד מנסיונו הרב ואך טבעי ששמעון היה מעורב בכל מחקר שביצענו. לימים למדתי שכמעט כל נושא שרציתי לעבוד עליו, נחקר בעבר על ידי שמעון. התרשמותי היתה שבשנות מחקרו הקיף שמעון כמעט את כל הנושאים החשובים בגידול וביולוגית הזית. גם כשחלה, המשיך לעבוד ככל שיכל והיינו בקשר רציף על כל נושא, אם מחקרי ואם אישי. לפני כשנה החלטנו לערוך כנס מחקרים בזית לכבודו של שמעון והזמנו חוקרים רבים. הגיעו לכבודו טובי חוקרי הזית מאיטליה, ספרד וארגנטינה ושמעון העריך מאוד את בואם והיה מאושר מאירוע זה. לאחר מותו, שלחתי את הידיעה המרה לחוקרים רבים בעולם והופתעתי לגלות אילו הודעות אבל והערכה עצומה קיבלתי חזרה. הוא בהחלט היה יחיד בדורו. למרות הפרש גילאים של 40 שנה בנינו, בלכתו, הרגשתי שאיבדתי יועץ למחקר, דמות אב וחבר יקר.

בהוקרה והערכה אין קץ ואבל גדול על האובדן הכבד.

דברי הספד* - פרופ יורם קפולניק

איה, נתי, איתי וערן היקרים, 

אנחנו עומדים כאן היום וכואבים אתכם את לכתו של פרופ' שמעון לביא - הבעל, האב והסב - שלכם המשפחה - ובאותה נשימה החבר, העמית המדען, והמורה שלנו החברים.

אומרים תמיד שלהיפרד זה קשה  -אולי משום שיש בפרידה כה הרבה. אתם המשפחה – איבדתם איש משפחה חם, מסור ואוהב ואנחנו איבדנו חבר לדרך

היכרנו אותו כולנו, איש תמיר, צנום ואדיב – שמקטרת תחובה בזווית פיו, עיניים חכמות מרצדות ומבט מפוקח - עד כי ניתן היה לחוש את גלגלי המוח מחברים עובדות למסקנות, פרקטיקה וחוכמת חיים לעצה טובה.

מעבר למפגשים הפורמליים במרכז וולקני – נהגתי לפגוש את שמעון בכל שנה בדיוק ביום העצמאות – כאורחים בפיקניק של מכרים משותפים – והיינו פורשים לפינת הגן - יושבים ומשוחחים ארוכות על עתיד וולקני, עתיד החקלאות, עתיד המחקר, ומה קורה בעולם. שמעון היה איש העולם הגדול ..... והייתי אני מאזין לרעיונות, להצעות לקובלנות (כן גם אותם ידע לנסח בעדינות ורהיטות) ולהרבה דברי חוכמה מניסיונו העשיר בארץ ובעולם – כן שמעון, תחסר לכולנו.

שמעון נמשך אל החקלאות והביולוגיה עוד מימי גימנסיה הרצליה והתגייס למלחמת השחרור והיה בין ראשוני חיל הנח"ל. בתקופת השירות הצבאי, היה בין מייסדי קיבוץ תל-קציר, ושימש בו כמרכז משק ראשון.

ב-1950 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית וב-1955 קיבל תואר מוסמך לחקלאות – באותה שנה, כשהוא רק בן 24, ובשלבי לימוד לדוקטורט – התקבל שמעון כחוקר במינהל המחקר החקלאי במחלקה לעצי פרי נשירים, גפן וזית. מחלקה אותה ניהל ביעילות מאוחר יותר במשך כ-20 שנה.

בשנים 1975 עמד בראש המכון למטעים ו- 1983 התמנה לתפקיד סגן- ראש המינהל למחקר. כל אותה עת מילא תפקידי מפתח בוועדות פרופסיונליות ומקצועיות במינהל, במשרד החקלאות ובאקדמיה הישראלית. במקביל לעיסוקו במחקר ובהנהגת צוותי מחקר במרכז וולקני, היה חבר בסגל ההוראה של הפקולטה לחקלאות ברחובות.

מחקריו עסקו בהיבטים הפיסיולוגיים והגידוליים של עצי פרי נשירים וגפן; במיוחד התמקד בנושאי פריחה, גדילה ותרדמה. בגפן, פיתח שיטת גידול תחת פלסטיק שאפשרה הבכרה ניכרת. כמו-כן, עסק בהשבחת הזית וייצר מספר זנים ייחודיים; הנפוץ והידוע מבניהם, הוא הזן "ברנע", שניטע כיום ברחבי העולם. שמעון היה גם מהראשונים לשלב טכנולוגיות של תרביות תאים במחקר עצי פרי.

תוצאות מחקריו תרמו רבות לגידולי המטע בישראל וזכו להכרה בין-לאומית רחבה. פרופסור לביא חינך דורות של בעלי מקצוע וחוקרים, בעיקר בנושאי גפן וזית, ועסק רבות בהרחבת הידע של מדריכים וחקלאים. הוא פרסם עבודות מחקר חשובות, ופיתח קשרים הדוקים עם מוסדות מחקר וארגונים מקצועיים בחו"ל.

הוא הוביל את המהפכה בגידול אקסטנסיבי של זית בתנאי-בעל לגידול מודרני צפוף, בהשקיה. את המטע הממוכן -בעל יבולים גבוהים. והוא מיצב את ישראל כגורם מחקרי מוביל בעולם בנושא זיתים ולמרות שאנחנו מיצרים כאן פחות מאחוז אחד מהיצור העולמי. היה זה תמיד האדם, הידען והמדען שליוו אותו לכל מקום ושכבשו לבבות בעולם כולו. מעולם לא התנשא, הוא דיבר לתלמידים, מגדלים וחוקרים צעירים בגובה העיניים ובאופן ענייני ביותר.

בעבודתו המדעית הניח תשתית לגידול זיתים גם במדינות רבות בעולם, אוסטרליה, סין, דרום אמריקה ושיתף פעולה באופן אינטנסיבי עם חוקרים בארה"ב, ספרד ואיטליה

הוא יצג את ישראל במשך עשרות שנים בארגון "שמן-הזית" הבינלאומי - ואף כיהן כנשיא הארגון העולמי במשך שנים רבות. זהו עוד הישג משמעותי של שמעון בהתחשב בעובדה שמדינות ערביות רבות חברות בארגון ובעלות השפעה שם. זה פרופ' לביא שהיה שגרירנו הבלתי רשמי בעולם – מדען ואדם - מכל במה רחשו לו כבוד והערכה.

כזה הוא היה, איש רב פעלים, מוכר ומוערך בארץ ובעולם כולו. אנחנו נתגעגע אליך שמעון  ושולחים חיזוקים לאיה, לילדים ולנכדים - כי זכיתם להימצא במחיצת איש מקסים רב פעלים, ידען ובעל דרך ארץ שתרם בדרכו רבות לחקלאות ישראל ולהכרה בה.  

כך נזכור אותך - וכך תישאר בליבנו תמיד.

יהי זכרך ברוך!

*הדברים מבוססים בחלקם על אתר מורשת של מכון וולקני בעריכת עמליה ברזילי

ד"ר עדי נעלי,  מנהל ענף הזית במועצת הצמחים

פרידה ממורי פרופסור שמעון לביא "איש הזית"

כעץ הצנוע, הזקוף המצטיין בכל כך הרבה תכונות טובות כך גם שמעון "איש  הזית" הצטיין והיה צנוע והיה מרשים כל כך.

וכעץ הזית שיכול להמשיך להראות חיוני ולהצמיח ענפים חדשים בצדו החיצוני  בעוד שלב העץ כבר אכול וחלול במרכזו כך גם שמעון  היה מעורב עד סופו והיה פעיל ועבד ושידר אופטימיות רבה, בעוד שבתוכו המחלה כבר כרסמה ופוררה עצמותיו, עד שתמו ימיו וחייו. ושמעון בדרכו המשיך עד הרגע האחרון לעבוד ולייעץ  ולכתוב ואף הספיק לנהל את ליל הסדר המשפחתי ויומיים אח"כ בביתו ובחיק  משפחתו ניפרד לעד.

ידענו ששמעון חולה לכן החלטנו בשנה שעברה גיורא, זהר ואני לארגן לכבודו כנס בינלאומי ולא תיארנו לעצמנו עד כמה גדולה תהיה ההיענות - מטובי חוקרי הזית בעולם הגיעו לכנס וציינו שלכנס לכבוד שמעון - לא יכלו לסרב. נחמה קטנה היא לנו ששמעון הספיק ליהנות מהכנס ומכל האורחים שהגיעו לכבודו. הכנס והשיחות עם האורחים נתנו לנו להבין עד כמה היה מוביל ומוערך שמעון במחקר הבינלאומי בנושא הזית - כי הרי לנו בקושי סיפר ובכלל, בגלל צניעותו הרבה ועיסוקיו הרבים כל כך, מעטים הכירו את מכלול עשייתו.

צד נוסף בפעילותו הבינלאומית הייתה פעילותו רבת השנים שהשתרעה על פני מספר עשורים בארגון השמן העולמי IOC, כנציגה של ישראל. זוהי אינה משימה פשוטה, אך שמעון רכש הערכה ואהדה רבה בארגון ואף כיהן כנשיא הארגון. דרך פעילותו בארגון סייע שמעון רבות לקידום הנושא המקצועי והבאת חידושים בינ"ל לענף הזית הישראלי. עד היום זוכה שמעון לאהבה בארגון.

ממכתבו של מנכ"ל הארגון

שמעון חקר ופרסם מאמרים רבים, הרצה ולימד והעמיד הרבה דורות של תלמידים שרבים מהם נמצאים כאן ושהעבירו את הידע הלאה. גם לי היה הכבוד להיות מתלמידיו והוא היה אחד ממנחי הדוקטורט שלי - וכרבים אחרים הקשר נשמר. כשענף הזית נקלע למשבר חמור, שכנע ודחף אותי שמעון להתגייס לניהול ענף הזית במועצת הצמחים ולסייע בשיקום הענף - ולשמעון קשה לסרב. בהמשך ביקש ממני להחליפו כנציג ב- IOC ותמיד ייעץ והיה בתמונה והענף היה חשוב לו עד מאד. הוא סייע במכלול נושאים: קידום התקן, נושאים מקצועיים, ועדות ועוד, וקשה לציין עד כמה היה חשוב לענף הזית.

ענף הזית הישראלי היה נראה אחרת לחלוטין ללא תרומתו של שמעון: הפריצה המדעית שלו ברמה העולמית, בנושא קיצור השלב היובינילי בזית, אפשרה טיפוח ויצירת זנים המותאמים להשקיה ולגידול אינטנסיבי. דבר זה איפשר את התרחבות הענף לחקלאות האינטנסיבית. הזנים שפיתח שמעון הם מהמובילים בארץ ובעולם. בנוסף לזנים שטיפח, החידוש של שמעון בהכנסת ההשקיה למטעי זית לשמן, אפשר את פריצת הענף כגידול אינטנסיבי שנכנס למשק המושבי והקיבוצי בהיקפים של עשרות אלפי דונמים והוא שמאפשר גידול זיתים באזורים חדשים כגון הפרחת המדבר והכנסת גידול חדש יש מאין של כרמי זיתים לשמן בנגב.

מכאן יצאה התורה והתפשטה לכל העולם וכך רוחו ודרכו של פרופסור שמעון לביא "איש הזית" תמשיך להתקיים.

יהי זכרו ברוך.

 פרופ' אמנון ארז- דברים לזכרו של שמעון

שמעון מוכר בראש וראשונה כחוקר ומשביח של הזית. אך ברצוני לספר על פעילותו האחרת - על ימים רחוקים בהם הכרתי את שמעון לפני 56 שנה כסטודנט במחלקה לעצי פרי נשירים גפן וזית. בעבודת המחקר שעשיתי בהדרכתו ובהדרכת פרופ' סמיש על תרדמה - נושא בו עסק שמעון. בתקופה זו למדתי ממנו על תופעות התרדמה והצמיחה בעצי הפרי. עבדנו על השפעות הטמפרטורה ואור על תרדמת פקעים וכן על אמצעים כימיים לשבירת תרדמה - נושא "חם" עד היום.

הכרתי מדען מיוחד שראה את החשיבות בשילוב מחקר תיאורטי ויישומי. מאז ועד מותו שמר שמעון על האיזון בין השניים בעבודתו במכון וולקני. שמעון ניהל את המחלקה לעצי פרי נשירים גפן וזית משך שנים רבות  לאחר מכן ייסד את המחלקה לגפן וזית, אותה ניהל עד פרישתו. מכל חוקר במחלקה דרש גם התמחות דיסציפלינרית וגם התמחות גידולית. היה בו יושר אינטלקטואלי ויכולת מרשימה, מה שהקנה לו שם עולמי בתחומי מחקריו, במיוחד בזית.  

 באותה תקופה חקרנו את גידול גפן תחת חיפוי פוליאתילן. שמעון היה הראשון שבחן גידול עצי פרי תחת חיפוי. זו היתה תקופה בה ערכנו ניסויים ברחבי הארץ, בבקעת הירדן, בעין גדי ובחבל הבשור והרבינו  בנסיעות.

הכרתי את שמעון כחוקר דייקן וקפדן ואחראי. הוא ראה בעבודת המחקר שליחות - הן בייצוג ישראל בעולם והן בקשר ישירות עם החקלאים. עם השנים עזב שמעון את המחקר בנשירים והתרכז בגפן ובמיוחד בזית.  התמסרותו למחקר החקלאי היתה בדמו. הזדהותו עם נושאי מחקרו היתה טוטלית - ואכן הוא היה פעיל עד ימיו האחרונים, הן במכון וולקני והן בפקולטה. הוא העמיד דורות של תלמידים והשפיע עמוקות על כל מי שהכירו.  

רציתי להציג עוד פנים של שמעון המוכרים לכל מי שהכירו מקרוב. הייתה לו חולשה ליצירה לבניה ולשלמות. זה בא לביטוי בבניית המחלקה לגפן וזית, בעיצוב המעבדות והמשרדים. אלמלא היה שמעון חוקר ודאי היה ארכיטקט.  אני חש תחושת אבדן של חבר יקר. נזכור את שמעון עם החיוך והחמימות שהקרין ועם התרומות הרבות שתרם לתחום עצי הפרי. יהי זכרו ברוך.

משה הוברמן - איבדתי ידיד נפש ולבי כואב

זכיתי להיות במחיצתו של שמעון לביא בשנים האחרונות. שוחחנו על הילדים נכדים וכמובן על מחקריו הרבים. שוחחנו רבות על עניני בריאות וסיפר לי כלאחר יד על המחלה בה לקה ועל הטיפולים. השתדל לא להחסיר יום... לעיתים עד השעות המאוחרות של הצהרים, עסוק בלעבור על נתונים מהעבר הרחוק. מיד עם היכנסי היה מזיז ברצון את הנירות וכל תשומת הלב הייתה נתונה לשיחתנו, וכשעמדתי ללכת כדי לא להפריע ... היה מאיץ בי להישאר... "שום דבר לא בוער..". יחסר לי מאד.                                             

כבר קרוב ליובל שנים אני בפקולטה, מהן תשע שנים אחרונות ממשיך בעבודתי כגמלאי. לפני כמה שנים נכנס אלי שמעון לביא, ושאל אם אוכל לסייע לו בפתרון תקלה במחשב. ודאי, אמרתי לו, והלכנו לחדרו, הסמוך לחדרי באותו מסדרון. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, שאותה מצאתי דווקא לאחר פרישתי. מאז היינו נפגשים כמה פעמים בשבוע. משוחחים על עבודת המחקר שלו ועל עבודת המחקר שלי. שמעון היה נכנס אלי למעבדה ואומר בשובבות: " היכנס אלי משה ונשתה קפה". וכך, על כוס קפה או תה היינו משוחחים על מגוון נושאים. לא הרגשתי ולו רק פעם לחוץ בזמן. השיחות עם שמעון היו לעיתים על 'דברים של מה בכך', אך ההתמסרות שלו לנושאי המחקר שלו הייתה טוטאלית.

משה בר-יוסף

ובשולי המלים וההספדים המרגשים  כתבתי לחברים תודה על דבריהם המרגשים על פרופ' שמעון לביא ז"ל. הכרתי אותו שנים רבות אבל לא נמצאנו בקשרי מחקר, ויחד עם זה - הייתה לו נוכחות שניתן היה להרגישה גם ללא פגישות עבודה עמו. דוגמא פשוטה ומצוינת היא מתקני הפקת השמן העתיקים שהציב כאורנמנטים בחזית המעבדה בה פעל בחצר וולקני (בתמונה למטה). אלה סמלו בעיני את החיבור המיוחד והמורכב שהיה לו עם ענף הזית, הן כענף חקלאי שתכליתו לפרנס את המגדלים וכדרך חיים. זני הזית שטיפח זכו לתפוצה רבה בארץ ובעולם ואין ספק כי מצבו של המכון היה טוב יותר כלכלית לו השכילו קברניטי המכון בזמנו לרשמם כזנים פטנטיים. אך כעת לא נותר אלא להתנחם בתרומה הגדולה של זנים אלה למגדלי הזית ברחבי העולם והכרת העולם בתרומה - וזה בהחלט נכס בעל ערך לאומי רב. חבל על דאבדין ומאות אלפי העצים של הזן ברנע הנטועים ברחבי הארץ ובמרחבי העולם מבטיחים הנצחה ראויה לשנים רבות של עבודת חוקר בחצר וולקני בבית דגן. יהיה זכרו ברוך.

ד"ר מיכאל סמיש

להלן מובא ההספד, להוציא השם בסוגריים [ ], שפרופ' שמעון לביא כתב לזכרו של אחד ממוריו ב-1975. אני מניח ומאמין ששמעון הצעיר ציין בהספד תכונות שהוא העריך במיוחד וככל הנראה את רובן ככולן אף רצה לאמץ. החוקר שמעון לביא הצליח להגשים רצונותיו ואף התעלה וקנה לו מושב כבוד בפנתאון המפואר של מקדמי החקלאות, המדע הבסיסי ושמה המדעי של ישראל בקהילה המדעית בעולם.

יהי זכרו ברוך.

"אנו מלווים את פרופ' [ שמעון לביא] בדרכו האחרונה,  אך הוא ממשיך וימשיך ללוות אותנו בשבילי המטע במחקר ובמעש. הקמת ופיתוח המטעים בארץ היוה את תמצית חייו של [פרופ' לביא]. מבטו היה תמיד קדימה בחיפוש דרכים חדשות ויעילות יותר עבור המטע. אהבת המטע הייתה משולבת עבורו באהבת הארץ והמעשה הציוני ללא אפשרות להפריד בין השניים. פיתוח המטע כאמצעי לישוב הארץ ופיתוח אזורים חדשים היה נר התמיד אשר הובילו בכל עבודתו. על אף סקרנותו המדעית לא היה מוכן להשלים עם מחקרים אשר מהותם לא הובילה למעשה החקלאי בארץ. הוא לא היה איש פשרות בנושא זה בפרט לחם עבור עקרונותיו עד חורמה.

פרופ' [לביא] היה תמיד בין הראשונים והחלוצים בדרכם. עם תחילת דרכו החליט שפיתוח הארץ ידרוש חקלאות מודרנית מבוססת על ידע מעמיק אשר יתבסס על מחקר חקלאי בסיסי, הוא היה נאמן לגישתו זו החל מהשתלמותו העצמית בפיזיולוגיה של הצמח (בקליפורניה) ועד לחינוך המדעי דיסציפלינרי אשר תבע מכל תלמידיו – חבריו לעבודה. עבורו לא היתה הפרדה בין מחקר אפליקטיבי או בסיסי. כל עבודה חייבת היתה לעמוד בביקורת המדעית החדה אשר כה הצטיין בה ואשר הקנתה לו שם עולמי עבור מחקריו. אך לא רק המחקר והמעשה היו משולבים בו ובלתי ניתנים להפרדה אלא גם חינוך הדור הבא של חוקרים וחקלאים היו חלק מגישתו ותחושת היעוד שבו. חינוך לא הצטמצם לדידו בהעברת הידע והנסיון הרב שצבר, אלה מעל לכל, בכל דרך, ובכל מקום ניסה לעורר את תלמידיו וחבריו למחשבה, בסיסית מעמיקה המובילה לניתוח עובדות והסקת מסקנות תוך פיתוח האינטלקט והפוטנציאל האישי. פרופ' [ שמעון לביא]" 

ומיכאל, שהוא בנו של פרופ' משה (רודולף) סמיש, המורה המובהק של שמעון הוסיף:

אחד המספידים (ד"ר אורי מילשטיין) הזכיר את פועלו של שמעון בצה"ל כאחראי להצנחת ציוד ממטוסים ובעניין זה ראוי להוסיף את הדברים הבאים. ואני יכול להעיד כי היה קשר מסוים בין פועלו של שמעון כמצניח ציוד מאווירונים והפיכתו לאיש הזית.

אבי, שהיה מנהל המחלקה לעצים נשירים, זית וגפן במרכז וולקני, רצה להתאים את גידול הזית לחקלאות המודרנית. המחשבה הראשונה הייתה לשנות את שיטת המסיק הידנית, שחייבה כוח אדם רב, לשיטה ממוכנת, נבדקה האפשרות לנער את העצים וכך להפיל את הפרי. אך התעוררה בעיה של פרי שנפגע במהלך הנשירה. פרופ' סמיש ידע ששמעון, הצעיר שהצטרף למחלקה, עסק בשרותו הצבאי בהצנחת ציוד רגיש עשוי זכוכית להתפלת מים באילת והניח לכן כי יצליח להתמודד גם עם פגעי הנשירה המאולצת. ואכן שמעון קיבל המשימה ופתר את הבעיה ומאז דבקה נפשו בענף הזית.

פרופ' דן גרלינג  ז"ל  1939-2016

יורם רסלר

דן גרלינג נולד ב-10 באוקטובר 1936 בירושלים ונפטר ב-26 במרס 2016 ברמת השרון והוא בן 79 שנים).

למד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות בין השנים 1956 – 1959 וקבל את התואר בוגר במדעי החקלאות.

לאחר סיום לימודיו נסע לקליפורניה ושם  סיים בשנת 1965 את לימודיו באוניברסיטת קליפורניה בריברסייד, במחלקה לאנטומולוגיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בביולוגיה של הצרעות הטפיליות התוקפות כנימות עש (whitefly)  ואלו היוו לאחר מכן חלק נכבד מחייו המקצועיים. לאחר שנה נוספת של פוסט-דוקטורט, חזר ארצה ובשנת 1966 הצטרף לסגל המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב (אז עדיין במקום מושבה הישן באבו-כביר) - שם הוא עבד, חקר ולימד עד ליציאתו לגימלאות, ואף לאחר מכן כפרופ' אמריטוס.

דן היה נשוי לנעימה שנפטרה ב-2009. השאיר אחריו שלוש בנות שהקימו משפחות.

עד כאן הכרוניקה היבשה.

דן עבר (פחות או יותר) את אותו מסלול שעברתי אנוכי, אולם הכרתי אותו וחברתי אליו רק כאשר חיפשתי את דרכי חזרה ארצה לאחר לימודי באותה אוניברסיטה בה הוא למד, בריברסייד.

אוניברסיטת תל אביב והמחלקה לזואולוגיה באותה תקופה הייתה במידה מסוימת "פיוריסטית". דהיינו, "תפסה מרחק" מאנטומולוגיה מעשית, כלומר חקלאית, וכניסתו של דן לצוות המורים והמדענים באותה מחלקה היה בבחינת חידוש. יתכן ואני טועה, אבל נראה לי שהוא היה ראשון בוגרי הפקולטה לחקלאות ש"חדר" למחלקה זו באוניברסיטת תל אביב. וככזה הוא גם החדיר את ה"אנטומולוגיה החקלאית המעשית" לתחומי אוניברסיטת תל אביב.

וכך, זכיתי מן ההפקר ומצאתי דרכי לאותה אוניברסיטה (אמנם לא למחלקה עצמה). דן היה האיש שפילס את דרכי. ואם לפני כן הכרתי אותו בשם בלבד, הרי מאותו רגע (שנת 1972) נצלבו דרכינו וכמעט ולא נפרדו במשך שנים רבות.

כבוגר הפקולטה לחקלאות, אוניברסיטת קליפורניה וחוקר ומורה באוניברסיטת תל אביב שילב דן את הפן החקלאי והפן המדעי הטהור בעבודתו. מחקרי השדה החקלאיים שלו התפרסו בשדות כותנה ומזיקי הכותנה, מטעים וגידולים חקלאיים אחרים. הוא לא משך ידו ממחקרים "טהורים" בשמורות טבע ובצמחי בר והחרקים הקשורים בהם. בשלושת שנותיי באוניברסיטת תל אביב זכיתי לעבוד אתו במחקרי אוכלוסיות מזיקי הכותנה (פרודניה, הליוטיס ועשי לילה אחרים, ובשלב מאוחר יותר כנימות העש) בשדות הכותנה של ישראל. ותמיד היו אלו מלווים ב"זייטנשפרונג", דהיינו הצצה לצדדים לתופעות אנטומולוגיות, לא חקלאיות בעליל, בשטח. רוחב הידיעה שלו היה עצום והתלהבותו בכל חידוש בשטח וכל "מציאה" הייתה מדבקת. הייתה בו סקרנות מרעננת של ילד המגלה את העולם לראשונה. וילד הוא לא היה.

דן היה ללא ספק מהחוקרים המובילים במדע וביישום של ההדברה הביולוגית של מזיקי חקלאות בישראל. השאיר אחריו כמות עצומה של מאמרים, פרקים בספרים ואף ספרים בנושאי ההדברה הביולוגית. חיפוש ב-google scholar  מעלה אלפי קישורים הנושאים את שמו כחוקר ראשי או כשותף למחקרים בכל העולם המדעי. הוא יצר קשרים עם מוסדות מחקר וחוקרים רבים בעולם. ומומחיותו בנושאי הדברה ביולוגית הייתה לשם דבר. אבל על כך עוד יכתבו רבים וטובים ממני.

אציין רק שהיה שותף להקמת המפעל המסחרי הראשון בארץ (ששרד) להדברה ביולוגית של מזיקי חקלאות בשדה אליהו - ולא מדובר בשותפות מסחרית, אלא בשכנוע הגורמים המפקפקים בהיתכנות הכלכלית של המפעל ובלווי מקצועי מדעי לאורך הדרך. ומי כמוהו יכול היה לתרום למפעל כשמדובר בהדברה ביולוגית של מזיקי חקלאות?

דן לא הסתגר ב"מגדל השן" של המדע והמחקר. הוא היה פעיל במיזמי שמירת הסביבה. והיה חבר בעמותת ריב"ה (ריאה ירוקה ברמת השרון) במקום מגוריו. דן היה צייר חובב "בסתר" וביתו גדוש היה בציוריו. לא ברור לי מתי מצא את הזמן לכך, אבל רמת הציורים שלו היו הרבה מעבר להגדרה של צייר חובב.

נעימה ודן היו מארחים מעולים ומאירי פנים. זכיתי להיות מוזמן לביתם פעמים רבות ויחד עם בעלי הבית והאורחים האחרים טעמנו ממטעמי הבית ונהנו משעות של חברותא אינטליגנטית ושנונה.

לסיום, כשחיפשתי ב"גוגל" פרטים "נסתרים" על דן גיליתי את הציטוט הבא: "דן גרלינג מרוץ האוניברסיטה ה- 5 - 5 ק"מ ריצה תחרותית מספר חזה: 105 גיל: 78 מין: ז מקום כללי: 507 קטגוריה: 05KMM7099 מקום בקטגוריה: 5. מועדון: ללא מועדון תוצאה: 00:36:40.76 קמ"ש: 8.18 דק' / ק"מ: 7:20 מידע מאתר "real timing". 

זה היה דן. פעיל מנטלית ופיזית כמעט עד לרגע האחרון, עד שהוכרע.

זכרו ילווה אותי כל עוד חי אני.

שער הסיפור

ד"ר מיכאל סמיש הוסיף תגובה לגיליון הקודם

גמלה-עט רעיון וביצוע יפים. תבורך.

הקטע המעניין שהבאת על הקשר בין פרופ' וויצמן והתחנה לחקר החקלאות מקבלת תמיכה מהצילום המצורף בו הנשיא ד"ר חיים וויצמן בא עם ד"ר ווילקנסקי לראות מה נעשה בתחנה (מסתבר שכבר אז היו פוסטרים) והורי היקרים פרופ' משה (רודולף) סמיש, מנהל היחידה למטעים נשירים, זית וגפן וזדנקה סמיש, מנהלת היחידה לטכנולוגיה של מזון, מציגים "מרכולתם".

היחידה לטכנולוגיה של מזון בתחנה לחקר החקלאות קיבלה באותם ימים תקציב אמריקאי אדיר, בקנה מידה של אז, לרכישת ציוד לעיבוד תוצרת חקלאית בזער-ענפין , (PILOT PLAN) - ציוד ששימש את מינהל המחקר משך שנים רבות. לא אתפלא אם ההשקעה אמריקאית זו היתה חלק מכוונתם לחזק המחקר לעיבוד תוצרת חקלאית שהזכרת בכתבה.

בצדי התמונה הפרופ' משה וזדנקה סמיש וביניהם ד"ר וויצמן וד"ר וולקני

משה בר-יוסף - סיפורו של סבא

כולם שמעו על סיפורי סבתא - ומה עם סיפורי סבא? שאלה מעניינת ותשובתה בסיפורים שלפניכם.   וכמו לכל סבא וסבתא גם לכותב כמה וכמה סיפורים קצרים וארוכים  מימים רחוקים רחוקים. ולא רק מהתקופה של היותי סבא - עוד מלפני היותי לאבא ואף מימי הבחרות והילדות הרחוקים בזמן   ורחוקים אף יותר מבחינת מקום ומרחק, כי התקיימו בי דברי השיר (וזה המקום בסיפור הזה לשיר  כולם ביחד) בארץ בה נולדתי לא נולדו לי ילדי.

אך שם, הרחק הרחק מכאן, נולדו וגדלו הורי וההורים של הורי, שהיו סבי. ואף שרק את חלקם  הכרתי שמעתי עליהם ואפילו הזדמן בגיל מאוחר יחסית לבקר בכפרי מגוריהם. ולא רק שהם נולדו במחוזות אלה, אלא גם חלק של הסבים של הסבים של הסבים שלי.

 והנה הגיע  תקופה חדשה, בה רוב בני גילי חושבים פחות על העתיד ונהנים עד כמה שניתן מחיי המציאות, עם הרבה פחות שערות והרבה יותר קרחת וגם פחות כוח, ואצלי גם עם הרבה יותר   משקל ועוד תכונות רבות שנוספו לי מאז שהורי השמיעוני סיפורים על סבים וזקנים אחרים שכבר אינם.

ולי, שלא כמו לסבים שהיו לי, ניצב מולי מחשב - ממש קופסת פלאים שיודעת וזוכרת הרבה דברים שקל לשכוח וקשה לזכור. ובאמצעות המחשב הזה ניתן גם לכתוב אותיות פורחות על מסך צר  בהקשת אצבע והתוצאה היא שורות ומשפטים כתובים ומסודרים בכתב אחיד, כפי שגם אני ובוודאי סבי כתבו פעם במאמץ רב בכתב קליגרפי עם גיר על לוח צפחה קטן בכיתות א/ ב ועל דפי נייר במחברת חומת כריכה לאחר שעברתי לכיתות הגבוהות יותר.

ועוד דבר מפליא במחשבים - שניתן באמצעותם לא רק לכתוב בקלות אלא גם למחוק בקלות ולהזיז מילה ושורה מכאן ולשם ולהפך - גם משם לכאן, ולכתוב ולמחוק עד שהמשפטים יוצאים ערוכים ומעניינים לפחות בעיני הכותב.  וזה בוודאי שונה מדרך כתיבתם של הורי וסבי.

ולטובת הביולוגים המבוגרים שבין הקוראים  יש כאן מקום לפתיחת סוגריים לדיון בשאלת המשמעות האבולוציונית של מכשיר הפלאים הזה ושל עוד יתרונות טכנולוגיים ורפואיים נוספים שצאצאינו מקישים בהם – האם הם יגררו את האנושות במורד ויצמיחו דורות מוצלחים פחות שישרדו רק בזכות הקדמה הטכנולוגית או שהקדמה הטכנולוגית עצמה תכפה התפתחות לכיוון יותר טכני ומדעי, ואולי תיקו? נושא ראוי לדיון כמדומני בקהילות הפנסיונרים שיש להם די זמן לדון גם בנושאים שממילא אין דרך טובה לפתרם)

סבים של פעם היו כמו סבים של היום שונים זה מזה - חלקם עסקו בעבודה קשה כזו וחלקם עסקו בעבודה קשה אחרת, וחלקם סחרו ומכרו מה שיכלו וחלקם היו רבנים וכלי קודש וחלקם היו בטלנים קטנים או גדולים, ולרובם היו בתים צנועים והכנסות צנועות שפרנסו את משפחותיהם ואת משפחות  כלי הקודש שקהילות ישראל בעבר החזיקו ותמכו מתוך צורך עצמם ובעיקר בגלל  צדיקותם.

יהודים בגלויותיהם חיו בארצות שונות - יש שחיו בערים גדולות או קטנות ויש שחיו בכפרים קרובים או נידחים. אנשי הכפרים ושמות הכפרים נשכחו כליל ואילו שמות הערים זכורים היום בעיקר בזכות חצרות חסידים שנמצאו בהם דוגמת: צאנז', ביקסד ,סיגט סדיגורה וויזניץ וטשרנוביל ואולי גם בזכות הרשלה מאוסטרופולי וסיפורי חלם. ולא רק רבני חסידים מזכירים מקומות - גם ספרים שפרסמו רבנים מתנגדים שחיו בבריסק וביאליסטוק - גם הם זכורים בקרב הלומדים. ואילו מאות ואלפי יהודים אחרים שלא ידעו או לא היה להם זמן לכתוב ספרים נעלמו כליל ממקומם ומהתודעה ואיש לא זוכר ואין גם מי שיזכירם.

וכאן כדאי לציין כי סבי משה אברהם ז"ל, שעל שמו אני נקרא, הלך לבית עולמו שנים רבות לפני שנולדתי - עוד בהיות אבי ז"ל נער צעיר בן 16 ואחיו הבכור תלמיד בישיבת החתם-סופר בפוזוני, היא םרסבורג וברטיסלבה היום. וסבתי פנינה פרל, ששמה השני של בתנו יערה נקרא על שמה, לבית דויטש, דור שביעי או שמיני לאפרים פישל חוסיד - נער ווינאי (מכאן השם דויטש-כנראה) שהגיע למקום כשבעים שנים בטרם המהפכה ההונגרית הכושלת של 1848 בה נכדו החביא את אוצרו של הגרוף או הברון ההונגרי שכל המחוז היה שייך לו. ובהחזירו לו את המטמון המוחבא לאחר שהמהפכה דוכאה זכה בתמורתה להפוך לבעלים של רוב אדמות צגו אותם מכרו צאצאיו טיפין טיפין כדי לממן את הנדוניות שבלעדיהן בנותיהם היו נשארות חלילה רווקות לעד. סבתי פרל זכתה והאריכה לחיות עוד  שנים רבות לאחר מות סבי. היא דאגה שבנה הבכור, דודי לייזר שלא הכרתי כיוון ששנה לאחר שנולדתי נסגר הגבול בין עירו הסמוכה לעירנו, ימשיך בלימודיו ואחיו הצעירים דודי אהרון ז'ל שהיה בן 18 ואבי ז'ל שהיה בן ה-16 הם שעסקו בפרנסת המשפחה הגדולה.

סבתא פרל הייתה אישה קטנה ועדינה אך בעלת שקט וחוסן נפשי שאפשר לה לא רק להתמודד עם כאבה ובדידותה, אלא גם להמשיך בגידולם וחינוכם של כל שמונת ילדיה בכפר הונגרי קטן של כמה עשרות משפחות הונגריות ורק עוד משפחה יהודית נוספת. היא דאגה כאמור שאליעזר ז'ל ימשיך ללמוד במרחקים ושבעת ילדיה האחרים אהרון ואבינו אפרים פישל וקופל אחיו הקטן ואחיותיהם סרי ולוטי וגיזי ורני הקטנה שהייתה רק בת 6 שבועות במות עליה אביה וסבי, יגדלו כולם כיהודים נאמנים.

 לימים בתקופת השואה שאצל יהדות הונגריה וטרנסילבניה הייתה קצרה ונוראה והתחילה בחג שבועות 1944 והסתיימה בהעלותה בעשן כחצי מיליון יהודים תוך כמה שבועות מאוחר יותר, הרגו הגרמנים וסייעניהם, יימח שמם וזכרם, את בנה הבכור - את דודי  אליעזר ז"ל ואת ורעייתו ואת ילדיו הקטנים ואת דודותיי סרי ולוטי ואת ילדיהם הקטנים וסבתא שתקה.  ועד מותה - ואני כבר נער בן שש עשרה - היא מעולם לא שיתפה אותי בצערה הנורא על אובדן בנה ובנותיה ונכדיה ובשבר הקשה הזה בחייה. אך, כדרכם של רבים מבני דורה, גם היא שמרה זאת בלבבה כפי שלמדנו במקרא על תגובת אהרון הכהן לאובדן בניו "ויידום אהרון" - כך גם סבתא פרל הספידה אותם יום יום באלם ובנצירת זכרם בקרבה - ורק עתה, ששים שנים לאחר לכתה, הבנתי זאת.

סבתא הלכה לבית עולמה בשנת 1955 בשיבה שלא הייתה טובה בגלל עיוורון ממנו סבלה בשנותיה האחרונות עקב סיבוכים בניתוחי קטרקט שעברה בימים שטרם ניתוחי הלייזר.

לימים, בעת שביקרנו בצגו, כפר בירכתי טרנסילבניה - ברומניה של היום, סיפרה לנו אישה מופלאה בת למעלה משמונים שזכרה את כל אחי, אבא ואת אברום נה ( בהונגרית אשת אברום היא סבתא) כי היו להם עוד שלושה צאצאים שנפטרו כתינוקות וילדים קטנים - אחד מהם היה נער ושמו צבי יהודה ז"ל שאת תעודתו מצאנו בארכיון בית הספר שם ואת מצבתו הקטנה מצאנו בלב מטע תפוחים. וכך היה חרוט שם פ"נ בן יקר נער שעשועים צבי יהודה בן משה אברהם ז"ל. אבא הזכיר אותו לעיתים בעיקר משום שמצפונו הציק לו כנראה שנים רבות על כי הגיש לו מים בהיותו חולה בטיפוס בגיל שמונה. אך מי יכול לעמוד בפני תחנוני נער קודח המבקש טיפת מים.

וגם סבי מצד אמי, צבי מנדל ז"ל וסבתי אסתר ז"ל ואח של אמא בשם יעקב ז'ל ורעיייתו וילדיהם הקטנים שלא הכרתי הושמדו בתאי הגזים על ידי הצוררים הגרמנים בשלהי המלחמה. העתק מכתב אחרון מסבי לדודי שלמה מנדל שחי אז כבר בארץ מחודש אפריל 1944 שמור עמדי).  

וכך אני ועוד סבים רבים אחרים לא זכינו במתנה הגדולה הזו של להיות נכדים לסבים מפנקים ולא ידענו - ורק עתה בעקבות נחת הרוח בע"ר שאנחנו מפיקים מנכדינו התחלנו לקלוט ולהבין כמה הפסדנו מחסרונם בחיינו וזו וודאי סיבה טובה נוספת לכתיבת הספור הזה.

סיפור אלה תולדות  של סבא שנולד בב' אייר שנת תרצ"ט  (מזל טוב - יש  לי יום הולדת) בעיר קטנה ושמה טורדה במחוז הנקרא טרנסילבניה שהייתה אז מחולקת לשניים - חלקה הצפוני הגדול  בהונגריה וחלקה הקטן בו נמצאה עירנו ברומניה. ומה גדול ההבדל שבין מקומות אלה - כי הילד יוזף רומי, כפי שנקראתי בהונגרית, או בשמי הרומני יוזף אאורל, יחד עם כל הילדים היהודיים האחרים בטורדה - ניצלנו בזכות המצאנו בטרנסילבניה הדרומית שנשארה בידי הרומנים ואילו קרובי, בהם בני דודים וסבא וסבתא שנמצאו בטרנסילבניה ההונגרית, הובלו כולם ברכבות לתאי הגזים באביב הנורא ההוא של שנת 1944. כמה קרובים היינו לחדול עמם  פחות משלושים ק"מ - זה המרחק שבין טורדה, שנמצאה בחבל הרומני, לקלוז הגדולה, בירת החבל ההונגרי, לאחר שהגרמנים החזירו חלק גדול מטרנסילבניה להונגרים בשנת 1940. אך לא רק יהדות החבל ההונגרי - גם אנחנו בחבל הרומני נמצאנו במרחק של ימים ספורים מהשמדה כבר בשנת 1942, כאשר הרכבות היו כבר מוכנות להוביל את יהדות טרנסילבניה הרומנית למחנות בפולין (ראה את ספרו של הרב שפרן על סיפור ההצלה המופלא של יהדות רומניה הדרומית). וכך אני ומשפחתי הקרובה אמי ואבי ואחותי שנולדה בעיצומה של התקופה הזו ניצלנו - וכך ניצל גם הסיפור הזה.  אז מה הסיפור הראשון שאני זוכר מסיפורים שסיפרו לי? אבא היה סוחר בעורות בלתי מעובדים והיה לנו מחסן עורות בחצר הבית ברח' פרנידנד 17 ולחצר זו נהגו אוספי העורות להביא עגלות עמוסות. וכל עגלה שהגיע שימחה אותי מאוד וכל משאית שיצאה משם עמוסה בסחורה גרמה לי צער רב. ללמדכם כי לא נולדתי סוחר אלא אספן. אבי הבחין בכך מוקדם, עוד לפני הגיעי לגיל  5 , כי סוחר לא יצא ממני. והייתה לו סיבה נוספת לקביעה הזו - כי כל פעם שנלוויתי אליו לשוק חזרתי וביקשתי ממנו לקנות חומרים שונים ואפילו הצקתי לו שיקנה לי חמור קטן.  ומניסיונו ידע כי מי שמתאווה לקנות חמור קטן  לא יצמח ממנו  סוחר גדול - והוא כמובן צדק. ואני זוכר עוד סיפור קשה יותר כילד כבן חמש כמה שבועות לאחר גמר המלחמה ביקרתי בביתו של ילד שלמד עמי בחדר ובחוזרי מביתו לקחתי עמי את אחד מצעצועיו ואבי הבחין בחפץ שהשאלתי (בשפת הפלמח) והוא החזירני עוד באותו ערב לבית הילד על מנת להחזיר הצעצוע.

משה בר-יוסף - בעקבות השיר כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים

חברה טובה מימי לימודי בנתניה גב' מרים שכטר לבית כהן שלחה לי ולחברים נוספים מהכיתה את שירו של אמנון ריבק, המובא להלן, וביקשה את התייחסותי.

כתלמיד מקווה ישראל אהבתי את מקצועות החקלאות שניתנו על ידי אנשי מקצוע מהמעולים שנמצאו בתקופתי בארץ – ורובם, אגב, היו בעלי פרס ישראל, כולל המורים: ויניק, כפולר, הוכברג ושגב. ואילו את מקצועות ההומניסטיקה למדנו בעיקר כדי לחלוף מעל משוכת הבגרות החקלאית שלא הייתה מחייבת במיוחד בתחום הרוחני.

 לימים, מתוך החסר והחסך הגדול בתחום הרוח, צמח אצלי עניין וסקרנות - אבל עדיין לאחר כל השנים שחלפו מימי במקווה ישראל, עדיין כל שיר ופרק במקרא מובהר לי בעיקר דרך הפריזמה של מה שלמדתי ממורי מקצועות השדה, שאל תלמודם התייחסנו בחרדת קודש.  

 

משה בר-יוסף

והגדת לבנך את סיפורו של הגשר בין נסי מצרים לאסון השואה

כבר סיפרתי כמדומני כי אבי ז"ל נהג לספר את הסיפור על האדם שחלם שבשנה מסוימת כל החיטה תיפגע ממחלה שתגרום לבני אדם להפוך למשוגעים - והוא לקח את החלום ברצינות והצטייד בחיטה לשנה וחיכה - ואכן יבול החיטה החדש נפגע במחלה הדומה למחלה המוכרת בשם ארגוט, וכל מי שאכל מהחיטה הפך מטורלל - ורק הוא נשאר במצב שהיה קודם. תחילה שמח שהאזין לקול הנבואה, אבל לא חלפו ימים רבים וכל המטורללים התייחסו אליו כאל משוגע כיוון שהוא היה יוצא הדופן.

סיפור ישן ומעניין הוא עד כמה הוא דומה למציאות מוכרת, כולל שם הפטריה ושם האלקלואיד גורם התסמין. המציאות והמטפורה מבוללים זה בזה ומבחינה היסטורית ארגוטיסם היא מהאסונות הקשים שהאנושות חוותה - ואפילו המטפורה החווירה לעומתה.

סביר שבין קוראי הגיליון יהיו רבים שהתייחסותי ליציאת מצרים ופרשנותי לסיפור יציאת מצרים יראה בעיניהם מעין סיפור החיטה המטרללת, אבל, יש גם לא מעט אנשים טובים שדתם ודעתם אינה ביקורת המקרא, המתקשים להתמודד עם שלל התמיהות בענייני מצרים וגאולת מצרים. לא אפרט ואסתפק באזכור מליל הסדר בו למדנו כי חז"ל כבר הבינו כי ניתן למתוח את עשר המכות לעשרות ומאות - וכשמותחים כך, זה מזכיר סיפור אחר שכבר הזכרתי על אחד החברים לשבט אמונים בבני הכיפה. חברנו זה נפל לפני שנים רבות והיה בחור מבריק, מהמצוינים שהיו. יום אחד בטירונות הוא  קיבל עונש לחפור בור של מטר על מטר והתחיל לחפור ולאחר דקות אחדות חזר אל המ"כ והתגרה בו ובתגובה הצטווה לחפור בור שמידותיו כפולות 2X2, וכשחזר ואיתגר במ"כ הלה הכפיל את ממדי הבור ל-4X4. והטירון גירד תחילה את פני השטח וחזר אל המ"כ ואמר לו שאין כל סיכוי שאפילו המחלקה כולה תצליח לחפור בור בנפח של  64 קוב אדמה. והמ"כ הבין את האבסורד שבמטלה שהטיל עליו ופתר אותו מלהמשיך ולחפור.

 והנה למרות המרכיבים הכה תמוהים, סיפורה של מצרים וסיפורם של יוצאי מצרים הפך לסיפור המכונן של האמונה היהודית. סיפור שחוזרים עליו בתפילות פעמיים בכל יום, ובכל חגי ישראל חגים סביבו. וכל דורות החכמים וענקי הרוח והתורה נאחזו ונאחזים בסיפור יציאת מצרים כבסיס לחייהם. 

בתערוכה המתקיימת כעת במוזיאון ישראל על שלטון מצרים בארץ ישראל בתקופת האבות ובתקופת יציאת מצרים המקראית וראשית ההתנחלות בארץ, יש מאות מוצגים המאשררים את שלטון מצרים בארץ כנען בתקופה האמורה - ואילו בביקור במוזיאוני מצרים וברחבי העולם העמוסים מאות אלפי, ומן הסתם מיליוני פריטים מהתקופה הזו, אין אף מוצג אחד המאשרר את נוכחות בני ישראל במצרים, והשם ישראל מופיע רק בסטלה יחידה הטוענת שמלך מצרי ששלט בכנען כבש מקום ופגע באנשי ישראל. אף אין אישור לעזיבת מאות אלפי עבדים ומשפחותיהם, וכל סיפורי הניסים שקרו לנו במצרים ועל הים אינם מוזכרים - למרות שהמצרים היו חולי תיעוד. הם תיעדו לא רק הצלחות, אלא גם כישלונות, דוגמת כיבוש מצרים על ידי ההיקסוס וקרבות בהם הפסידו לגויי-הים ועל אסונות אחרים שקרו להם. ואילו סיפורם של בני ישראל במצרים חסר אצלם בצורה קיצונית - ובוודאי לעומת שפע המוצגים המצריים שנמצאו אצלנו - החל מסטלות מקדשים, ממגורות, מצבות קבורה וחפצי בית ונוי רבים מאוד.

אז מה היא יציאת מצרים וכיצד היא הפכה לסמל לכל הצרות וסמל לכל ההצלות והגאולות? ולמה בכל דור צריך אדם לראות עצמו כאילו הוא שיצא ממצרים ולהראות עצמו שיצא לפי הרמב"ם?

ובהתייחסות בשולי השיר דלעיל - מצרים היא גם מרחב וגם מצר, והיא הנחש ופרי עץ הדעת, וסמל לפיתוי שעמד מול בני ישראל שחיו כאן מאז הגיע ראשון העברים, אברהם אבינו, לארץ ישראל.  כי הארץ הזו שירשנו מהכנענים הייתה תמיד, ועודנה כיום, ארץ על תנאי וארץ של חוסר יציבות ביטחונית וחוסר יציבות מזונית.

ארץ שבשנים מסוימות אנשים יכלו לחיות בה חיים נפלאים: ליהנות מתנאי מזג אוויר סבירים יחסית למרחב, ממים טובים, מגידולים שניזונו מגשמי ברכה שירדו בחורף והספיקו לגידולי קיץ טובים - מבלי שאנשים יצטרכו לעמול בחפירות תעלות השקיה ולהתמסר כעבדים בפני שלטון מרכזי, אשר ללא שליטה כזו לא היה מסוגל להאכיל את האוכלוסייה שחיה בשטח שכולו מדבר, מלבד רצועה צרה לאורך הנילוס, שבזכות עמל החופרים זכה למים להשקיית גידולי השדה.

אבל הגן עדן הארץ-ישראלי היה נתון לחסדי שמים - וחסדים אלה לא תמיד התמידו. ארץ ישראל, לאחר מספר בצורות שבאו בקבצים ובשלשות - ואף ביותר שנים של בצורות רצופות - הפכה לקשה עד כדי חוסר אפשרות קיום. ואז - מי שחי כאן נטש ועזב למצרים - מקום קרוב מהלך ימים אחדים, שבזכות הנילוס ובעיקר בזכות המשטר המרכזי המשעבד נמצאו בו מים כל השנה כמעט והיה תמיד מספיק מזון כדי להאכיל עוד כמה פיות שנדדו אליהם.

וכשהגיעו למצרים מחפשי המזון מכנען, הפיתוי היה עצום – בגלל שאנשי ארץ ישראל העברים חיו על גשר יבשתי בין מצרים לארם נהריים, וצפונה לפניקיה ואנטוליה הניאו-חיתית. הם היו מורגלים להיות נשלטים ובקשרים עם שליטי ארצות זרות - ובהגיעם למצרים הם לא הגיעו לארץ בלתי מוכרת ולא נזקקו לאולפנים כי הכירו את שפת המקום. וחשוב מכך - היו להם אחים שהגיעו קודם ושעזרו להם. ולא רק שנעזרו על ידי קרובים - גם הם יכלו לעזור לשלטון המצרי לגבות חובות מעם הארץ והמצרים כבבלים עיבדו אדמות כאריסים והיו צריכים להחזיר חלק משמעותי מיבוליהם לצרכי הממלכה. ודווקא מכיוון שהיורדים העברים זרים היו - לא היו להם את העכבות שהיו מן הסתם למי שצריך היה לגבות חוב מקרוב וממכר. והתוצאה היא שבאו לגור ולימים הפכו לאנשי המקום. לא חלפו הימים והם נושלו ממשרותיהם כגובים וחויבו בכל החובות שהמוני מצרים היו מחויבים - וזה לחפור ולחצוב, לבנות את כל מגוון המבנים החשובים לשלטון - ואלה כללו: תעלות מים חיוניות לצד מנהרות קבורה חצובות ומבנים חסרי פשר גדושים בפסלים להאדרת השלטון והבטחת שליטתו - וזה היה שעבוד מצרים. המדרש מדבר על מ"ט שערי טומאה שנטמעו בהם בני ישראל במצרים, בשפה אחרת - הם התחברו לגורל העם במצרים והעם שם היה משועבד. הוא המשיך להיות משועבד שנים רבות כיוון שלא ניתן להאכיל המונים ממימי הנילוס ללא חפירת תעלות - וחפירה ללא דחפורים ומתקנים המוכרים היום הייתה עבודת פרך. ושלא כעונשו של חברינו מהטירונות - המצרים חפרו מאות אלפי 64 קוב של אדמה ופילסו מאות ק"מ של תעלות כדי להכין מתקנים להשקיית שטחי גידול חדשים.  הנה כי כן, המקרא מלמד על נס היציאה ממצרים, אבל, עיקר מטרתו היא ללמד על סכנת הירידה למצרים! ומי שלמד את השיעור הזה - ועם ישראל מתקשה לזכור - ולכן חוזרת ועולה כל יום וכל חג ישראלי זכר ליציאת מצרים. ובעצם הזכר מיועד למנוע את הפיתוי ואת הטעות הנוראה של הירידה לשם וההיאחזות שם.

ואם כך מבינים הנס, כי אז הופך סיפור יציאת מצרים לדבר אמיתי ולאזהרה חיה וכובשת של הסכנה העצומה שבפיתוי המצרי. לא ירבה סוסים כדי שלא ירד לקנות לו סוסים וימצא שם ארמון שהסריס מוכן להשאיל לו את אשתו - אבל לאחר זמן מכניסו לבית הסוהר. ואם כך נבין את הסיפור ההיסטורי הזה, ברור שהיו במהלך הדורות עשרות שעבודי מצרים ורק מעט יציאות מצרים - ואכן היו עשרות גלויות מצרים ויהדות מצרים נטמעה במאות שערי טומאה. בקהיר ובמקומות אחרים יש וודאי מצאצאי הנטמעים במצרים שלא זכו להיגאל לאחר שהגיעו לשם - לא רק לפני אלפי שנים, אלא לפני מאות שנים ואולי גם פחות ממאה.

וההיסטוריה והמקרא מאשררים את הגישה הזו - החל מהנתון המוזר שכל אחד משלושת אבות האומה היה בדרכו למצרים: אברהם ירד אשתו נכנסה לבית פרעה ויצאה משם רק לאחר שהדביקה אותו במחלה מסתורית. ובזכות כך ניתן אולי לנסות ולשחזר מדוע בכל זאת מעניק לו פרעה רכוש. ומשהבריא פרעה שמח וודאי לשלחם חזרה לארץ כנען. יצחק כמעט ירד, ויעקב מגיע ונתקע שם לעבדות ממושכת.

אז כל אדם צריך שתהיה לו מצרים - זה הביטוח שגם בשנת בצורת יהיה לך מים, פול ופיתה - ולא תגווע ברעב. והביטוח הזה נשמע חסר חשיבות למי ששבע אבל מאוד מפתה למי שרעב.

זה הפיתוי למצוא דבר מה, כביכול טוב יותר, אבל האדם הישראלי צריך שיהיה לו מנהיג כמשה שצמח מקרבו, אך נמשה משעבוד על ידי בת פרעה ששלחה אותו ללמוד לימודי ליבה ולימודי מנהיגות ושלטון - ובזכות החינוך הזה הוא הבין שלביטחון הכלכלי הזה יש מחיר של אובדן החרות האישית. הוא מוכן היה להמר ולהובילם חזרה למקום בו צמחו - ובדרך הוא חוזר ומשנן באוזניהם את כל האזהרות הנראות לו נחוצות כדי להבטיח כי עם בני ישראל לא יחזור על הטעות של לחזור ולהשתעבד מרצון למצרים. 

כל אדם צריך תפילה - וגם הראליסט הגדול מבין כי רגשות אינם מעשה חשבון והעתיד אינו תמיד ברור. וגם מי שהוא רציונאלי יפיק תועלת רבה מרגעי החסד של האמונה התמימה בדבר מה שמעל או תחת התשבץ הבלתי מפוענח של החיים.

וניתן להמשיך בהצגת מצרים כהבטחה גדולה שאין מאחוריה אלא פתרון זמני - ואחרי דור ואחרי שהשתקעת בניו יורק - הסיכוי שתחזור ותהיה ישראלי שואף לכלום. 

וחייבים לכן להמשיך ולנוע למרות שהחיים כאן אינם הקלים ביותר - והיהדות וחז"ל הבינו כי פיתוי הבריחה והגלות אינו מוגבל דווקא לשכנתנו מדרום, ואימצו לכן את הצמדת מגילתה וסיפורה של רות המואבייה לחג השבועות, אליו נגיע לאחר ספירת העומר בו התחלנו ממחרת היום הראשון של חג הפסח . למרות שאין במגילת רות מצרים ואין ירושלים - יש שם רעב בארץ המוביל למקום מפתה אחר ממצרים - מקום קרוב יותר ממש מעבר לגדר הגבול -  לשדה מואב. המשפחה שיצאה עם בעל ובנים חוזרת עם אלמנות - ורק כאן בשטחי השעורה של בית לחם-יהודה, במקום בו החיטה ברוב השנים אינה מייצרת יבול, ורק השעורה הפחות מזינה מתקיימת - דווקא משם צומחת מלכות דוד  המסמלת את העמידה היציבה על הגשר הצר המקשר בין מצרים לארם נהריים.

פסח והגאולה ממצרים כסיפור הבבואה - ויום השואה כמציאות הזוועה

כשבוע לאחר הפסח אנחנו מציינים את זיכרון השואה בטקסים ב"יד ושם", בהדלקת משואות ובסיפורי הזוועה של אנשי עדות. לפי הרבים ששמעתי - כל סיפור של שעה הוא סיפור של אובדן של זוועות עולם שהנאצים ועוזריהם עוללו למי ששרד כדי להעיד. המעידים הם רק יחידים ממשפחות שלא שרדו, מקהילות שנטבחו ומאלפים ועשרות אלפים ומאות אלפים ומששת המיליונים הגברים נשים ילדים ותינוקות שאבדו.

וראיתי שפרשני מקרא ומדרשים, דוגמת זקוביץ, שהתלבטו בהבנת סיפורי המקרא מבחינת תאימותם למידע ההיסטורי והארכיאולוגי, מצאו דרך להתמודד עם הכתוב באמצם גישה לפיה הסיפור המקראי אינו תיאור אותנטי של מציאות מוכרת, אלא, הבבואה של המציאות הזו.  כאשר המקור המציאותי עלום ובוודאי שונה מהבבואה המתוארת והנשקפת בסיפור המקראי. וכדרכן של בבואות, הן שונות ומשנות מכל בחינה כמעט את המציאות ההיסטורית, וניתנות לאינטרפטציות שונות שבשפת חז"ל אנחנו מכירים בביטוי המוכר המסובך והמסבך של "שבעים פנים לתורה".

וחשבתי שאנחנו, החיים את השואה ושומעים את פרטיה מאנשים שעברו את הגיהינום הנורא, מסוגלים עדיין להישיר מבט בפניהם ולקלוט שזו הייתה המציאות. ויום יבוא ויקומו אנשים ודורות שהמציאות הזו לא תיתפס מבחינת הבנתם - והם יתייחסו לעדויות ששמענו כבבואה לדבר מה אחר. איני יודע מה תהיה הצורה הספרותית של האחר, אבל, נדמה לי כי היא תהיה שונה לחלוטין מסיפור הזוועות שחיות האדם גרמו ליהודים. ואולי טוב שכך.

 סיפורי השואה נחשפים בפני משלחות הנוער והמבוגרים היורדים לבורות הזוועה ופוגשים שם היום את מוצגי הזוועות ואת בני הנבלים שגרמו את הזוועות, ובמהלך המסע מזילים דמעות וכואבים את ההשפלות, ההרעבות והרציחות שהיהודים שחיו זאת סבלו מכך בתקופה קצרה יחסית של עשור שנים לכל היותר. אך, חסר בכל המסעות הללו כמדומני הדיון, שצריך להיות ארוך פי כמה, בשאלה מדוע הגלות שם הייתה ארוכה כל כך ומדוע סמכו על המקלט אליו ברחו ונשארו לא רק לגור, אלא לחיות ולהתאזרח המוני היהודים, בעשרות ובמאות השנים שקדמו לזוועה.

והבבואה, דרכה יישפט העבר, תעסוק בשאלה הזו שתהיה אז - חשובה פי כמה מהזוועה שהייתה במציאות הנוראה. כי המומתים אינם סובלים יותר, ובעתיד כבר לא ניתן יהיה לפגוע, לא רק בהם, אלא גם לא במי מהקרובים שהכירום וכאבו את אובדנם. הסכנה הגדולה היא כי היהדות העתידית בארץ ובעולם תחזור חלילה על טעויותינו ההיסטוריות כעם – של חוסר הבנת הסכנות שבגלות, של ריב אחים ושל חוסר סולידריות של אחים - ובעיקר - של חוסר ארגון מינימלי.  ומסוכנת מכך היא הנפילה לבור הזוועה של התעמולה האנטישמית שדבר לא היה לה בעבר אז - ואין לה גם היום - לא עם המציאות ההיסטורית בעבר ולא עם המציאות כיום.  שהרי לצערנו, המציאות של זוועות השואה צריכה הייתה להראות לכל העולם שטענת בעלי הפרוטוקולים של זקני ציון היו מזויפים וחסרי כל בסיס (ואיני מדבר על הצד הספרותי). טעו היהודים החכמים והערמומיים שכולם היו בטוחים, כולל אלה שהאמינו בכך מתוך תמימות דתית, שאנחנו הכי-הכי - ולא אפרט. וטעו גם אלה שכסוציאליסטים וקומוניסטים נאמנים היו בטוחים שההון היהודי מסובב את העולם ועושק את העמלים. וטעו וגם יהודים משכילים רבים שקראו והאמינו לעיתוני ווינה, ברלין, ואף לונדון וניו יורק - כפי שגם קוראי עיתונים מסוימים בארץ היום לומדים להבין שהיהודים הם שמסובבים את העולם כולו ובלעדיהם השלום היה פורץ כבר בגגות המזרח. 

 והנה באה הזוועה הנאצית והוכיחה לכולם כי היהודים כעם לא שלטו בכלום והם היו בעצם כבשים חסרי ארגון, חסרי קרניים וחסרי דעת. בעוד שהחיות הנאציות, שאף אחד מהם לא היה איינשטיין ולא היה בעל השכלה וידע כפי שהיו לרופאים ולמשכילים היהודיים, הובילו אותם בעורמה של כלבי רועים גרמניים כצאן לטבח.

ולא רק שהנאצים היו פחות משכילים מהיהודים אותם הרדימו והערימו בהבטחות שווא ובשיטות שגרמו להם להילחם זה בזה במקום להילחם בעשרות הבודדות של חיילים ששמרו על המחנות ששוכניהם ידעו כנראה שהסיכוי לשרוד שואף לאפס - אלא שגם מבחינה צבאית במלחמה הקודמת רבים מהנאצים היו קורפורלים זוטרים בעוד  שיהודים רבים שירתו בצבאות השונים כקצינים מצטיינים במלחמת העולם הראשונה. והנה, הנמושות הפכו חיות רעות והיהודים החכמים לכבשים אבודות.

 ולכן ואולי גם בעתיד מסוים, כאשר הדורות שיבואו יעסקו לאחר הפסח ביום השואה, עדיף יהיה להראות לבנים ולנסות להגידם את מורכבות  מראה הבבואה מלהציג את תמונות הזוועה שספק באם יאמינו שמציאותיים היו.

שער הפרשה

אריאל רוזנברג - דבר תורה שבת הגדול-פרשת מצורע תשע"ו

התנצלות - בגלל שיקולי עריכה רשימתו המקיפה של אריאל קוצרה ומי שירצה הנוסח המורחב מוזמן לפנות לעורך 

כתב המשנה ברורה סימן תכ"ט: "ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה, והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ ואפיית המצה ושאר הלכות פסח,. והיעב"ץ (רבי יעקב בן צבי עמדין חי במאה ה-18 בגרמניה ובהולנד) כתב בסידורו: "מנהג ישראל בכל מקום דורש בו הרב לציבור להודיעם דינים השייכים לפסח, ולהוכיחן ולהזהירם גם על ביעור שאור המעשים המקולקלים ומחמצת הדעות המשובשות ".

ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת:

האיסור הראשון – שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", ולמדו חכמים שבכלל האיסור לאכול חמץ בפסח כלול גם האיסור ליהנות מהחמץ. צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח – כרת.

האיסור השני – שלא ימצא חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יב, יט): "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם",

האיסור השלישי – שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".

מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".

הצלת החמץ מאיבוד על ידי מכירתו לגוי: לפי פניני הלכה של הר' אליעזר מלמד.

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו, וכדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו יהודים רגילים לתכנן היטב את קניותיהם ומאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם, ורק מעט מהחמץ היו משאירים, לקיים מצוות ביעור חמץ בשריפה.

אולם פעמים שהתכנון לא הצליח, ויהודי נקלע למצב בו נשארה ברשותו כמות גדולה של מאכלי חמץ לפני פסח. במיוחד הדבר היה חשוב לסוחרי מזון שנשארו לפני הפסח עם מלאי גדול של חמץ, והיו מוכרחים למוכרו לגוי, כדי להציל את ממונם. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל חמצו, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי, אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה ממך אותו אחר הפסח.

תוספתא פסחים ב,ז אומרת: ישראל ונכרי שהיו באין בספינה בו חמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, אולם מהתוספתא במאה השנייה לספירה חלפו כ-1,300 שנה בהן ככל הנראה נמנעו הגאונים והראשונים להשתמש באמצעי זה הנראה בעיניהם כהערמה.

את תחילת השיטה למכור חמץ ולקנותו לאחר הפסח באורח קבע, ניתן לזהות אצל ר'  ישראל איסרלין, בן המאה החמש עשרה, בעל שו"ת תרומת הדשן, שכתב: "שאלה: מי שיש בידו ענייני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. מותר כעין זה.

גם רבי יוסף קארו, מאה שנים מאוחר יותר ביסס את ההיתר למכור את החמץ לגוי, גם אם מדובר בהערמה, העיקר שלא תהיה המכירה על תנאי.

התפשטות מנהג מכירת החמץ

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. וזאת משום  שאדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והחכירו להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למכור לפני הפסח את היי"ש לגוי, ואחר הפסח לשוב מיד לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות, שכן אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין, הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, וכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ יימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי"ש ואינו לוקחו לרשותו. אולם דעת רב הפוסקים, שיש לסמוך על מכירת החמץ, בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות אחסון, שעל ידם ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח,  ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ כדי שלא להיכנס לספק איסור.

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון רבים וכן תרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ.  כיום החמץ של כל מוסדות המדינה נמכר על ידי שר האוצר לגוי, בד"כ דרוזי או מוסלמי, באמצעות הרבנים הראשיים. אני נכחתי בטקס זה, כאשר שר הבינוי והשיכון דאז אריאל אטיאס שנכנס באותו שבוע לתפקידו במסגרת הממשלה ה-32 קיבל את המינוי משר האוצר יובל שטייניץ, שוויתר על זכותו למכור באמצעות הרבנים הראשיים את חמצה של המדינה. השולחנות במשרדי הרבנות הראשית ברחוב ירמיהו בירושלים אגב, באותו מעמד מכירת החמץ, היו מלאים בבורקסים. ראוי שכל מי שעומד למכור את חמצו יקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת

===============================================

הקטע הבא מוקדש לזכרו של אורי אורבך ז"ל, שאם היה חי היה חוגג בשבת האחרונה 56 שנים.

במרבית השנים, שתים עשרה שנים פשוטות מתוך מחזור של תשע עשרה שנים, פרשות תזריע ומצורע מחוברות ונקראות ביחד, בשבע השנים המעוברות, כמו שנת תשע"ו, הפרשות נקראות בנפרד. וכך כותב אורי אורבך בקטע שפורסם בספר של עליזה לביא, "התרמיל היהודי", וזאת למרות שקרא, כאמור, את פרשת תזריע בלבד:

הוא או היא

פרשת תזריע איננה פרשה קלה. גם העובדה ששמי השני, שהוסתר והודחק במשך 13 שנה, הוא שרגא - אינה מקלה על חוויית העלייה לתורה. שרגא נחשב בשנות ה-70 למקבילה של "יורם". כלומר: חנון, פראייר, נחנח.

הנה עוד מעט הגבאי יקרא בקול חגיגי "יעעעמוד, אורי שרגא בן אהרן" ומספסלי החברים לכיתה שגודשים שלושה ספסלים בפאתי בית הכנסת תעלה אוושה מצוחקקת: "שרגא... שרגא, אורי שרגא. לא ידענו, הוא אף פעם לא סיפר לנו".

אבל עוד לפני החשש המנקר הזה ידעתי שיש בעיה. הבחנתי בה עוד כשלמדתי לקרוא את הפרשה שלי. נגע צרעת - זה זכר או נקבה? הרי נגע הוא זכר וצרעת היא נקבה. נגע-צרעת הוא אם כן "הוא". אלא שבכמה וכמה מקומות בפרשה מופיע דווקא הצירוף "נגע צרעת היא". מה שמחמיר את הבעיה הוא (או היא) שתורתנו הקדושה אינה מנוקדת, ובפרשת תזריע המלים "היא" ו"הוא" כתובות בדיוק אותו דבר, ה"א-ו"ו-אל"ף, אבל נקראות לפי העניין. הנה חידון: החליטו אתם מתי יש לקרוא "הוא" ומתי "היא" במספר פסוקים מפרשת תזריע - ואני אקרא מן הכתוב הכל לפי הקרי, ה-ו-א: "ולא פשה הנגע בעור, וטיהרו הכהן מספחת הוא; והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת הוא; צרעת נושנת הוא בעור בשרו וטמאו הכהן לא יסגירנו כי טמא הוא; הבשר החי טמא הוא צרעת הוא; וטמאו הכהן נגע צרעת הוא בשחין פרחה; וטמא הכהן אותו נגע הוא; צרעת הראש או הזקן הוא".

עבר לכם התיאבון? אל תנסו. לבעל קורא שאינו מקצועי זוהי מלאכה בלתי אפשרית. ואני הייתי רק בר-מצווה. שלוש-עשרה מלאו לנער ולבו המה.

והנה אני, כמה דקות לפני ששרגאיותי תיחשף לעין כול, עומד על הבימה, קורא את כל הפרשה וכל התרגולים נשכחים, וכל החזרות נמחקות. אני אומר "נגע צרעת הוא" וכל בית הכנסת רועם: "היא". אני קורא "צרעת היא" וכל בית הכנסת מגיב ב"הוא". מי שעבר באותה שעת בוקר של פרשת תזריע התשל"ג ליד בית כנסת ישורון בפתח תקווה שמע את הקולות האלה מפי ההמון הרעב בהפסקות קצובות: הו-הו-הי-הו-הי-הי-הוא-הי-הוא... ילדים נטשו את משחקיהם בחצר בית הכנסת, קשישים התעוררו מנמנומם ונדמה שגם עוף עופף וציפור צייץ ופרות געו. כולם כאחד, איש אחד ופה אחד, ארבו לשרגא הקטן - משל מדובר בהמן של המגילה המחכה להרעשתו, או בשבט אפריקני המנהל את טקס התפילה שלו: הו-היא, הי-הו, הו-הו...

זו הייתה קריאת בר-מצווה שלא תישכח. עוד חודשים רבים ורעים אחר-כך החברים קראו לי "הו-הי" במקום "אורי". זמן רב אחר-כך, עד שעלה בחכתם הקורבן הבא, היו מקנטרים אותי בשאלה: נגע צרעת הוא או היא? ואני הייתי נבוך מעט, מחייך חיוך מאולץ מתחת לשפמי שטרם צימח, ושמח שבתוך ההו וההי בבית הכנסת איש לפחות לא שם לב כשהגבאי הכריז שהשם השני שלי הוא שרגא.