גמלה-עט
עיתון
אינטר-עטי
של גמלאי
היום ומחר
פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש
ולקוראים חפצי דעת
גמלה-עט ישלח לכל דורש
הקוראים
מוזמנים להוסיף מידע באם חסר ולתקן את
השגוי והכל במידה ושפה מתוקנת.
נמענים
המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לשולח.
גיליון מס 24
יום חמישי
04 דצמבר 2014
מה
בגיליון?
כנס סין ישראל על עמידות צמחים לעקות אביוטיות
בהמשך לזמורות יבשות
מהגיליון הקודם
ועוד על עליית ציטקוב - סיפורי משפחות דוידוביץ והכט
ובהמשך ליונה עם ענף של זית הפיוט "יונת אלם רחוקים"
של ר' משה אבן עזרא
כנס סין ישראל על עמידות צמחים לעקות אביוטיות
משה בר-יוסף
הכנס שאורגן על ידי פרופ הלל פרום (יו'ר) מאוניברסיטת תל-אביב פרופ דודי בן צבי מבן
גוריון וד'ר משה פליישמן ממכון וולקני התחיל בתל-אביב והמשיך יומיים נוספות במכון
וולקני. הכנס הפגיש כמניין חוקרים סינים
ממרכזי מחקר אוניברסיטאיים ומכוני מחקר ממשלתיים וכמאה חוקרים וסטודנטים ישראלים
ונערך בחסות ותמיכת הקרן הלאומית למדע והקרן המקבילה של סין.
המדע הסיני השתנה לחלוטין
בעשור האחרון וכבר קודם ואני עדיין זוכר שבשנת 1973 בעת שביליתי שנה כפוסט
דוקטורנט במכון ג'ון אינס באנגליה ניגש אלי באחד מהפסקות התה והעוגייה מנהל המכון
פרופ' מרקהם המנוח והגיש לי מאמר על הנגיף בו עסקתי במסגרת הדוקטורט ושאל לדעתי
באם לאשר את פרסומו בנייצר. עיינתי במאמר
וחזרתי אליו מאוכזב מרמתו ומרקהם שהיה חוקר מעולה וחבר בכיר באקדמיה המלכותית
למדעים ביקש שאנסה למצוא בו נקודת זכות כיוון שחשוב היה לדעתו לעודד הסינים לעסוק
במחקר מדעי. ואף כי המאמר נדחה אז, המדע הסיני השתנה מאז ולא בחסד אלא על ידי אלפי סטודנטים שיצאו
לאוניברסיטאות ומכוני מחקר בחו"ל והשקעות של מיליארדים בהחזרתם לסין תוך
הענקת תנאים מועדפים ותמיכה כספית נדיבה לצרכי מחקר ובונוסים מיוחדים לפרסומים בעיתונים
משובחים. והעידוד נשא פרי ובשנים האחרונות פרסומים של סינים מסין ממלאים כבר כ
10-15 אחוזים מבמות המדעיות הטובות ביותר,
כולל נייצר וסציינס כי כישרון לא היה חסר
אף פעם בסין וחריצות וודאי שלא והצירוף של
כישרון חריצות ותמיכה נדיבה בהצטיידות ובחומרים הם מתכון בדוק למדע טוב.
ולא רק באקדמיה התקדמה סין הייתה גם התקדמות גדולה בפרקטיקה חקלאית
מודרנית ואם בשנת 1995 בעת שביקרתי שם בפרדסי סין. ואגב כך כדאי להזכיר שבניגוד
למקובל ספק באם סין נתנה לעולם המערבי את
התפוז, אף כי העניקה להם את שמם הלטיני ( ( Citrus sinensisכיוון שהתפוז שאנחנו מכירים ספק באם מקורו מסין וסביר שמקורו היה בהודו כיוון שהוא הגיע עדינו
רק בסוף המאה החמש עשרה עם מסעו של וואסקו דה גמה שהביאו ממומבסה שבאפריקה המזרחית
לשם הביאוהו העומנים או תימנים ששטו וסחרו בין הודו המערבית לחופי עומן ומשם דרומה
לזנזיבר וקניה. רמת השתלנות הסינית דמתה אז
לרמה שהייתה בארץ בסוף המאה התשע עשרה ואילו בתמונות שקיבלתי לאחרונה משם רואים
שתלנות ברמה טובה לא פחות משלנו כולל הקפדה על גידול בבתי רשת להגנה מפני הדבקה
בגורמי מחלות מועברות ווקטורים מעופפים ויותר מכך הם היו גם הראשונים לפתח מערכת
דיאגנוזה שבבסיסה צ'יפ המסוגל לסרוק בו זמנית לנוכחות של שורה ארוכה של גורמי מחלה
ידועים.
הכנס בוולקני לא עסק בתפוזים אלא בעקות אביוטיות קרי נזקי חום ונזקי
המלחה ומחסורים ובמנגנונים פיזיולוגיים
להתמודד עם עקות שונות והכנס היה אכן מצוין
בעיקר בגלל ההזדמנות להפגיש את החוקרים
הישראליים בתחום וכלל הפסקות מרווחות
שאפשרו מפגשים והחלפת דעות על דברים שנאמרו ושהיו חסרים בהרצאות. וכרגיל במפגשי ביולוגים מולקולריים בתחום הצמחי
הרצאות רבות עסקו בצמח המודל, הארבידופסיס
שהוא המקבילה של הדרוזופילה של הגנטיקאים הקלאסיים ושל הנמטודה סי אלגנס של
הביולוגים המולקולריים. ואני
זוכר את המפגש הראשון שלי עם ארבידופסיס שהתקיים בעיירה מול בלגיה בשנת 1969 כנס
עליו סיפרתי באחד הגיליונות הקודמים שהיה מבוסס כולו על מה שהוכח מאז כטעות
ניסיונית והנה בכל זאת הוא שימש כדלת הכניסה לתחום הטרנספורמציה של הצמחים וההנדסה
הגנטית ענף תעשייתי ענק ששינה במידה רבה את פני
החקלאות המודרנית. ובאותו כנס
שמעתי לראשונה מפי חוקר אנגלי בשם אליס על היתרונות הרבים של אימוץ הארבידופסיס
כצמח מודל למחקרים גנטיים ופיזיולוגיים.
אני מזכיר את הפער בין תכיפות ממצא מדעי לסיכויי הפתיחה של חלון לעתיד
בעיקר בגלל אכזבתי מהחלק הלא מדעי שבסיום
הכנס דיון בו השתתפו נושאי משרות ניהול כולל ראש המנהל החקלאי ועוד נושאי משרות
והבטחות בתחום ההיי טק החקלאי.
וכפרומו לדיון הזה המדען הראשי הפתיע בהרצאה על עתיד החקלאות וההרצאה
שנוסחה באופן הומוריסטי התאימה במיוחד כסיום ליום הרצאות גדוש על מנגנוני בקרה של
הורמוני עקה.
החלק שהפריע לי היה הדיון על אתגרי החקלאות במאה ה 21 והוא הציף ויכוח
שיש לי עם מנהלי המחקר במשרד החקלאות לגבי יעדי המחקר ויכוח שהתחיל בסימפוזיון שנערך לרגל 90 שנות וולקני
שנושאו היה הזנת רעבי העולם. ואני מטעה
קצת הכותרת ואיני טורח לבדוק את שמה האמתי
כיוון שלא השם העיקר בעניין הזה אלא הקונצפציה השגויה לדעתי לגבי יעדו של מכון
וולקני כפי שנוסח על ידי וולקני שהיה כלכלן חקלאי ואיש מחובר לקרקע המציאות כאחד
ממייסדי נהלל ובעל חזון המשק המשפחתי המעורב. וולקני וממשיכיו מאז לא הציבו לעצמם יעדים בלתי סבירים של פתרון
בעיית רעבי העולם לא לגבי המדע החקלאי שהם
שאפו לקדם וודאי לא לגבי חזון החקלאות
הישראלית ששאפו להגשים בעבודתם המחקרית במרוצת תשעים שנות וולקני. וכל תקוותם
וצפיותיהם מהמחקר החקלאי בארץ היה לבסס
כאן חקלאות שחקלאי הארץ בזמנם וגם בניהם בעתיד ירצו להתמיד ולעסוק בחקלאות
ולהתפרנס ממנה ברמה שאנשי העיר יכלו ויוכלו להתפרנס מעיסוקיהם.
והמעניין הוא שדווקא הנציג הסיני בפאנל שהזכיר שהוא מיצג מדינה של 1.3
מיליארד תושבים ששטחי החקלאות בה מצומצמים ובעיותיה החקלאיות גדולות בגלל נטישה
המונית של בני החקלאים המעדיפים להתפרנס מעבודה מכניסה פי כמה בעיר. ונראה לו כי העתיד שם טמון במיכון ובריכוז
שטחים לחלקות גדולות שניתן יהיה לעבד בכוח אדם מצומצם והוא היה המשתתף היחיד בפאנל
המכובד שהיה מחובר למציאות וליעדים ברי הגשמה. ואכן הסינים מחוברים לקרקע ולא רק
בסין אלא בארצות רחוקות והם רכשו ושכרו שטחי גידול רבים וגדולים באפריקה ובארצות
אחרות בהם יש משאבי קרקע ותנאי גידול מתאימים.
וכמובן שאין לי דבר נגד הזנת העולם ואני שמח בשמחת נטפים שתורמת רבות
בתחום זה אבל נטפים לא הייתה מצליחה לשווק את תוצריה ללא הפלטפורמה של חקלאות
ישראלית מצליחה וכך גם מפעלים ישראליים אחרים בתחום החלב והשתלנות פרסומם מושתת על
שיאי החלב של עדר החלב בארץ וכך חברות הזרעים בארץ בטרם נמכרו לחברות רב לאומיות.
ובתחום המעשי של שיפור
החקלאות הישראלית לנושא הכנס ולהרצאות הכנס הייתה נגיעה מעטה כי אין לנו בארץ
שטחים ענקיים בהם ניתן להתמודד עם עקות בדרך שתבטיח פרנסת חקלאים ברמה נאותה
ובשטחים המצומצמים העומדים לרשות החקלאים הישראלים הדרך היחידה לשרוד זה לא על ידי
שיפור כזה או אחר בעמידות לעקה אלא על ידי שינוי משטר ההשקיה ומתן מים שאובים או
מושבים או מותפלים והפחתת פגעי קרינה
מחייבת כיסוי רשת המפחיתים גם אוופואטרנספירציה ומצמצמת פגיעת חרקים מסוימים כולל
מעביר מחלות נגיפיות ומחלות שגורמיהן מוליקוטים ומונעת גם נזקי רוחות סופות וברד.
מחקרי ABA
חשובים ביותר להבנת דרכי התמודדות של צמחים עם
עקות ביוטיות ואביוטיות כאחד וזה נאמר בכנס. לימוד מנגנוני הבקרה להפעלת ABA חשובים וזה ברור וגם נאמר אבל הקשר שלהם
לבעיות של חקלאי ישראל רחוקים מרחק של
שנים לעומת בעיות אקוטיות אחרות של החקלאות הישראלית ואף כי הפער הזה אינו מוריד כהוא זה מחשיבות
המחקר האקדמי בתחום חייבים גם לחזור
להדגיש כי בין מחקר אקדמי מעולה לבין בעיות מעשיות לא תמיד יש קשר רציף
וציינתי גם שמוזר בעיני שמחד דיברו על עתיד החקלאות והמחקר החקלאי בכנס הסובב
במנגנוני בקרה פיזיולוגיים ואיש בפאנל
הנכבד (מלבד אולי הסיני) לא עסק בחקלאות.
ותשובתו של חוקר מוערך שגם בכנסי רופאים אין מזמינים חולים גם היא הוכיחה
חוסר חיבור למציאות, ראשית חקלאות היא
מפעל של אנשים בריאים ושנית בכנסים מדעיים בהם עוסקים בבעיות רפואיות להם יש עניין
לציבור החל ממחלות נגיפיות ובעיות הזנה מוזמנים
ומשתתפים גם קהל הפציינטים ובני משפחותיהם.
ונראה לי כי הפער המדעי הולך וגדל לא רק בין חוקרי פיזיולוגיה של עקות
לבין חקלאים אלא אפילו בינם לבין חוקרי
צומח אחרים והדיונים באולם הראו לא פעם שקיים פער כזה ותוצאות רבות ומנגנוני פעולה
לא מעטים בשרשרת המורכבת של הפעלת ABA הוצגו
אך לא נידונו כראוי . בעיית התמחות היתר, היא בעיה מוכרת וטמונה בה ברכה לא
מעטה של התמסרות טוטלית של חוקרים לתחום ספציפי ומאידך סכנה לא מעטה של פחיתה
במנגנוני בקרה ובתחומים מסוימים מתקרבים כבר למצב שבו החוקר היחיד המבין את המאמר
הוא האיש שהגישו לפרסום.
ובחזרה לדברים הטובים והיו
הרצאות מצוינות וכיוון שלא הגעתי לחלק מההרצאות אני מניח כי אלה היו אף טובות
יותר.
וכדי שהדברים לא ישמעו כביקורת לשם קנטור
אלא כביקורת בונה אני מציע בעתיד להימנע מפאנלים שיעסקו בעתידנות תחום שפשט את
הרגל בעולם לאחר הכישלון הקולוסלי של אי-חיזוי משבר האנרגיה שלאחר מלחמת יום
כיפור. ובמקום הפאנל עדיף יהיה בהקדמה לכנס להזמין מומחה בתחום להגיש הרצאת
פתיחה שתעסוק בידע הבסיסי בתחום הנידון
לדוגמה הרצאה על תפקיד ABA בוויסות מצבי עקה ובסיום הכנס הרצאת סיכום
שתבהיר את עיקרי הממצאים החדשים שדווחו בכנס. ואם רעיון זה ייקלט אצל מתכנני
מפגשים דומים בעתיד מובטח להם שהמאמץ הגדול שישקיעו וודאי בהכנת הכנסים
לא יהיה לשווא.
דר אמנון ארז חוקר רב זכויות בתחום הפיזיולוגיה של תרדמה בעצי פרי
ובעבר מנהל המחלקה והמכון למטעים במכון וולקני הגיב על הרשימה הזו שהועברה אליו
כטיוטה.
כשבאים לבחון את הקשר בין תחומי מחקר זכורה
לי הרצאתו של דה ויט אותו הביא יואש וועדיה למכון. מה שזכור לי ושנוכחתי משך השנים
כמה צדק, הוא שניתן ליצור קשר ברמה אחת למעלה או למטה מתחום העיסוק. הוא דיבר על מחקר
אקולוגי, מחקר באורגניזם הבודד השלם, מחקר באברי האורגניזם, בפיזיולוגיה, ברקמה, בתא,
באברוני התא והיום ודאי היה מוסיף ברמה המולקולרית. בתקופה בה עבדנו ברקמות ובאברי הצמח יכולנו
לקפוץ לצמח השלם. כשהגענו לרמה המולקולרית
הקפיצה הזאת עד לצמח השלם גדולה מדי, לכן לא מפליא אותי שנוצר כאן נתק והקשר עם הצמח
השלם והחקלאות בכלל לא יכול להווצר.
אולי זה צריך להיות האתגר של וולקני איך
לשמר את הקשר. אולי אם במקביל להעמיק במחקר המולקולרי ניתן היה לפתח במקביל תחום של
פיזיולוגיה הקושרת מחקר מולקולרי לצמח השלם. רק כך, לדעתי, ישמר הקשר עם החקלאות בשדה
ושמחתי לקבל גם את תגובתו של מארגן הכנס -פרופ הלל פרום:
ראשית ברצוני להודות לך על שטרחת וסיכמת את התרשמויותיך
ודעותיך לגבי הכנס בפרספקטיבה רחבה, כולל התייחסותך להתפתחויות בסין. בהחלט אפשר
ורצוי ללמוד מכך לעתיד. אני גם שמח שנהנית מההרצאות ומהמפגש עם החוקרים הסינים.
לגבי החלק על אתגרי החקלאות במאה ה-21, תרשה לי
לחלוק עליך שמדובר ב "עתידנות". רבות מפעילויותינו כמדענים,
או כמנהלים בתחום החקלאי, מבוססים על הסתכלות לעתיד, בין אם מדובר
בבקשות למענקי מחקר, בתכניות חומש, וכו׳. כל תכנון פירושו הסתכלות לעתיד, והימנעות
מהסתכלות לעתיד פירושה חוסר תכנון. כלומר, אנו מחויבים לחשוב ולתכנן לעתיד, בידיעה
ברורה, כפי שציינת, שלעיתים אנו טועים בתחזיות שלנו. מלבד זאת, מושב זה
בכנס הביא לדיון והבעת מגוון דעות, ועל כך אני שמח במיוחד, בעיקר
עבור הדור הצעיר, שטוב שיראה שהכיוונים העתידיים אינם
בהכרח ברורים ומוחלטים, ונתונים לפרשנויות, למחשבה ולשיקול דעת.
ועל כך הוסיף גם הבהרה:
הנושאים של מושבי הכנס השונים נקבעו גם על פי תחומי ההתמחות של החוקרים הסינים,
שהם החליטו לשלוח, ללא שהייתה לנו יכולת להתערב בהרכב חברי המשלחת שלהם. זאת אגב
גם הייתה הסיבה שבגללה לא היה ייצוג משמעותי של תחום הגנת הצומח, פשוט מכיוון שכל
חברי המשלחת הסינית עוסקים בעקות אביוטיות. בכל זאת, ניסינו לעשות כמיטב
יכולתנו לשלב חוקרים מהאקדמיה, ממנהל המחקר ומחברות אג-טק.
ובמענה למכתבו : ראשית שמחתי לקבל תגובתך , זה די נדיר במקומותינו שמתייחסים למכתב שיש בו אבק ביקורת . אציין רק שכל
אימת שהתבקשתי לשפוט תוכנית מחקר בהגיעי לסעיף תרומה לחקלאות ידי רעדו כיוון שבתחום
הזה אין היום כלים היכולים להעריך נכונה, ודווקא לכן אני מעדיף שפאנל בסוף יומיים גדושים
במדע יסכם את המדע ולא יעסוק בתחזיות בתחום שלא מהעניין שבו עסק הכנס . מאידך הרצאות
סיכום של דברי המשתתפים מקובלים מאוד לאחרונה וכך זה חזר בכל הכנסים בנושא הגרינינג
בהם השתתפתי בשנים האחרונות ומשתתפיו היו בעיקר חוקרים וגם אנשי הדרים פעילי שטח. באם
בכל זאת רוצים לעסוק בשאלה כללית היה אולי מקום לעסוק בשאלה האקוטית של מה דרוש שהמחקר
יהיה רלוונטי , כיצד מחברים בין אקדמיה לבין מחקר אפליקטיבי . בעיית המחסור המזון ובזבוז המזון מופיע לא מעט בחדשות וניתן לדבר עליו גם ללא השקעת מאמץ אינטלקטואלי
רב ובאשר לצעירים ,לדעתי יש להם גישה למידע
זה בלאו הכי.
================================================================
בהמשך לזמורות יבשות של דן אלמגור כתב מר טל עמית יו'ר
ענף ההדרים במועצת הצמחים ובן רחובות :
לשני הסיפורים הקשורים לראשית המושבה רחובות , יש לי נגיעה ויש לי
ידיעה קלה להוסיף .
לנושא ה"זמורות היבשות" - בין אם האירוע קרה כפי שאלמגור
מתארו , בין אם ניפח האירוע לצורך היצירה , ובין אם לא ארע כלל - אין ספק
שעולי תימן שעבדו במשקים החקלאיים ובמשקי הבית של חקלאי רחובות התפרנסו בכבוד וזכו
ליחס של כבוד .
לעשות "עניין" ממקרה יוצא דופן מאירוע קיצוני שלא בטוח שקרה
, בוודאי לא משרת שום גורם , מלבד מי שמחפש פרסום בכוח .
רבים מעולי תימן של אותה תקופה התבססו יפה בארץ בזכות הקליטה של
חקלאי רחובות שהעדיפו עבודה עברית ע"פ עבודה ערבית , ובמבט של מעל 100 שנים
אחורה , מצבם הכלכלי של חלקם - הרבה יותר טוב משל מעסיקיהם לשעבר .
אני מזדהה לחלוטין עם מה שכתבת בדברי הפרשנות שלך על הפרשה .
כולנו כחקלאים מכירים מקרוב את נושא הגניבות החקלאיות וכיצד החקלאי
שעבד כל השנה בשביל התוצרת מגיע ליום הקטיף וניצב בפני המציאות שתוצרתו נשדדה .
אני עצמי שייך למשפחת ה"חקלאי יונתן" וגאה שאחד מבני נשוי
לצאצאית של אותם עולי תימן .מעגלים תמיד נסגרים יפה .
שני סיפורים קצרים בנושא זה :
1. לסבי היתה חלקת אבוקדו ותיקה ( נטיעת תחילת שנות ה 60 ) שהקיפה בית
באר וישבה על ציר תנועה מרכזי ברחובות של לפני 40 שנה , כביש שהוביל ל"קרית
ההגנה " . עצי האבוקדו התפתחו יפה ונופם חצה את הגדרות לתוך ומעל הכביש .
נהגי האוטובוס בדרך לקרית ההגנה נהגו לעצור הנסיעה , לטפס על גג האטובוס ולעשות
"קטיף עצמי" .
יום אחד הסתבר לסבי כי בנוסף לליקוטים מעבר לגדר - ישנם גם חוצי גדרות
. יום אחד מצא בשטח ארנק של אדם , עם כספו ותעודותיו . הארנק נשמט מכיסו כנראה בעת
עבודת הקטיף המאומצת שנדרשה בעת הטיפוס על העצים .
סבי לא התבלבל , פתח את הארנק , מצא את כתובת האיש , התדפק על דלתו
והשיב לו את אבידתו , ללא מילה אחת של תוכחה .
2. לימים , בהמשך לאותה חלקה , נטע סבי עם שני חתניו עוד 25 דונם
אבוקדו ( שנות ה 70 ) . הרכב הזנים היה מודרני וכלל כבר מלבד הזנים אטינגר , האס
ופוארטה , גם זנים אפילים ופוריים - "עין ורד" ו"ריד" .
השנים הראשונות היו הצלחה מסחררת , אך הן לא ארכו זמן רב . הסתבר מהר
מאוד שהחלקה שלנו מאכילה ומפרנסת את רב משפחות דרום מזרח רחובות .
כל זמן ששיתוף פעולה זה היה בתחום ה"פיפטי -פיפטי " המטע
המשיך להתקיים . יום אחד ה"סטטוס קוו" הופר , ובבואנו בבקר למטע מצאנו
ש"שותפינו" שיכללו את ביצועיהם . את עצי ה"ריד" השופעים ביבול
"השכיבו" מסורי הגנבים לריצפה , וכך , ביעילות רבה בתוך לילה אחד גם
נקטף ונגנב כל היבול וגם עשו לנו "חידוש נוף " .
לגבי סיפור עליית סיטקוב , יש לעלילה סוף עם פואנטה יפה . מר סיטקוב
ישב שנים רבות כחבר במועצת התאחדות האיכרים . גם פה נסגר מעגל יפה, כאשר מי
שירש אותו בתפקיד ,היה צאצאו של אחד מאותם ה"חורנים" אותם הביא ארצה . אותו צאצא ומשפחתו יושבים היטב על הקרקע בה
נולדו וגדלו במזרח רחובות , וממשיכים בפעילות חקלאית ענפה עד עצם היום הזה ,
ודווקא הסיטקובים כבר אינם עוסקים בחקלאות.
========================================================
ועוד על עליית ציטקוב - סיפורי משפחות דוידוביץ והכט
דר יואל פיקסלר
מרדכי דוידוביץ נולד בשנת 1888 בכפר סרסאו ליד העיר סיגט שבטרנסילבניה.
הוא שרת בצבאו של הקיסר פרנץ יוזף
(הונגריה) במשך ארבע שנים במהלך מלחמת העולם
הראשונה. מרדכי שב לכפר ונשא לאשה את אטל והמשיך את עסקי המשפחה שעברו לידיו
בירושה אשר כללו יער גדול אשר שימש כמקור פרנסה שאת עציו כרתו ומכרו. לזוג מרדכי
ואטל נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות, והמשפחה ניהלה אורח חיים דתי (לא
חרדי). עם הזמן החל לחץ כלכלי מצד השלטונות אשר הלאימו את שטח היער ואדמות נוספות
ומקורות הפרנסה הלכו והצטמצמו. בקירבת מקום לכפר הוקמה הכשרה של הרויזיוניסטים
ומרדכי הלך לשם מדי פעם ושמע על הציונות והחלוצים ו"נתפס" גם הוא
לציונות וביטא זאת ברצונו לעלות עם משפחתו לארץ ישראל. בשנת 1934 הוא הביע זאת
בפני אנשי ההכשרה אך נדחה בטענה שהם מעלים לארץ ישראל רק צעירים שמתאימים לחיי
חלוצים בהתיישבות בארץ ישראל. בנסיונותיו להשיג סרטיפיקט לארץ ישראל הוא שמע על
יוזמת התאחדות האיכרים להעלאת משפחות שלימות שעסקו בחקלאות.
מרדכי ואטל. הילדים: אסתר, פעפי, ברנה (בתיה), יוסף אייזיק, ברוך
יעקב, דוד. משפחת דוידוביץ החלה בהתארגנות לעליה. מי שאמור היה לעלות הם: ההורים, הבן אליהו היה חייל בצבא והבת נעמי (זיסו) שהיתה נשואה, לא עלו עם כל
המשפחה. מרדכי הצליח למכור את הבית והחצר. בבא היום המיועד ארזה משפחת דוידוביץ את
מיטלטליה ורהיטיה, כולל כלי הפסח ומכונת תפירה שהיתה ברשותם, ושלחו אותם לפניהם לנמל קונסטנצה, כאשר כל בני המשפחה עלו על הרכבת בסיגט
לכיוון קונסטנצה. לקראת סוף השבוע הם הגיעו לנמל קונסטנצה יחד עם רבים אחרים שהיו
אמורים לעלות איתם לאוניה, והם אוכסנו באולם גדול ליד הנמל. במוצאי שבת פרשת בהר-בחוקותי , כב' אייר תרצ"ה 25/5/1935 הם עלו על
האניה "דציה"
והפליגו אל ארץ ישראל. לאחר חמישה ימי הפלגה עגנה האוניה בנמל חיפה וביום חמישי
כז' באייר תרצ"ה 30/5/1935 הם באו בשערי ארץ ישראל.
לאחר "טיפול" חיטוי שעברו העולים ע"י הבריטים, הם
הוסעו לבית עולים בעיר חיפה. מרדכי, אטל ושלושת הילדים הקטנים יצאו אל ביתה של
בת-דודה שגרה בחיפה ואילו שלש הבנות הגדולות יותר נשארו ללון בבית העולים. ביום
ראשון 2/6/1935 הגיעו
אוטובוסים לבית העולים אשר הסיעו אותם לרחובות. מרדכי נשאר בחיפה והמתין למשלוח
הרהיטים ואילו שאר בני המשפחה נסעו לרחובות.
משפחות העולים הגיעו לרחובות והתקבלו על ידי משפחות האיכרים
ב"בית המכבי" ליד שולחנות ערוכים. לאחר שהיטיבו
את ליבם במאכל ומשקה, חולקו המשפחות למקומות האיכסון, משפחת דוידוביץ הופנתה לבית
האריזה של ארבייטר. הבנות "התלבשו"
על המבנה וניקו אותו כך שיתאים למגורים, האמא אטל והבן דוד, אשר הפרידה מהאב היתה
קשה להם, ישבו בחוץ ובכו בבקשם לשוב לארץ מוצאם. בסוף השבוע, ביום שישי, חל חג
השבועות ובתיה הוזמנה על ידי חברותיה החדשות לחגיגת הביכורים שנערכה במושבה. ארוע
זה היה בשביל בתיה בבחינת חידוש, לקראת החג הגיע לרחובות גם מרדכי,
אבי המשפחה, עם כל הרהיטים וכלי הבית. בחוץ לארץ מעולם לא חגגו את חג השבועות כחג
הביכורים אלא כחג מתן תורה.
המגורים בבית האריזה ארכו ימים מעטים וכעבור מספר ימים שכרה משפחת
דוידוביץ צריף שהיה סמוך לבית האריזה ובו היה מקום לכל הרהיטים שהביאו עימם ובו הם
השתכנו. כעבור כשנה (שנת 1936) עברה משפחת דוידוביץ להתגורר בשכירות בבית בן שנים
וחצי חדרים בפינת הרחובות יעקב ויעבץ שהיה בבעלותו של אברהם מקוב.
בשנה זו התקיימה בארץ תערוכה חקלאית מטעם ממשלת רומניה. במסגרת
התערוכה הובאו לארץ פרות ותרנגולות. המלווים של התערוכה מרומניה העדיפו למכור את
בעלי החיים בארץ במקום להחזירם לרומניה. אחד המלווים היה יהודי מהעיר סיגט אשר
הכיר את משפחת דוידוביץ ומשפחה נוספת בשם לייכטר, העביר לרשותם פרה אחת לכל משפחה.
מכיוון שהרפת של אברהם מקוב היתה ריקה, הוא הרשה למרדכי דוידוביץ להכניס את הפרה
לרפת. כך החל משק עזר לחלב לשגשג בחצרה של משפחת דוידוביץ. המשפחה גרה בביתו של
אברהם מקוב כשלוש שנים ואחר כך עברה לבית ורטהיים ברחוב יעקב שהיה מול ביתו של
סמילנסקי. במשך כל אותן השנים (4) עבד מרדכי דוידוביץ בפרדס, תחילה אצל לוין ואחר
כך אצל מקוב. בחצר בית ורטהיים היתה רפת גדולה ומרדכי הרחיב את עסקיו ומלבד מכירת
החלב לתנובה, הוא עסק גם בקניה ומכירה של פרות למושבים בסביבה.
בשנת 1938 החליטה האחות נעמי ובעלה שנשארו בחו"ל, ושבינתיים
נולדה להם תינוקת בשם שרה, לעלות לארץ ישראל בעליה בלתי ליגלית. את הדרך הם החליטו
לעשות בנפרד. הבעל הצליח לעלות ולהכנס לארץ ואילו נעמי והתינוקת שלה נתפסו
ע"י הבריטים והושמו במעצר במחנה עתלית למשך חצי שנה. בינתיים אליהו, שהיה
בצבא הרומני, השתחרר מהצבא ועלה יחד עם חברתו אסתר (לבית פרל), שהיתה בת דודתו,
בעליה בלתי ליגלית. לאחר תלאות של 3 חודשים הם נחתו בחוף נתניה בשנת 1939. הם הצליחו להתחמק מהבריטים והגיעו לבית ההורים ברחוב יעקב פינת יעבץ.
עם שיחרורה של האחות נעמי והתינוקת שרה ממחנה המעצר בעתלית, התאחדה כל משפחת דוידוביץ
ועפ"י צו ההורים נשארו כולם לגור ברחובות כל ימיהם.
צעירת הבנות, בתיה, אשר הדברים לעיל מבוססים על סיפור זיכרונותיה,
היתה בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובגיל 16 התגייסה להגנה, עברה קורס איתות
ושירתה כמאותתת במורס, הליוגרף ודגלים.
ההורים מרדכי ואטל האריכו ימים. מרדכי נפטר בשיבה טובה בגיל 96 ואטל
נפטרה בשיבה טובה בגיל 100.
משפחת הכט
משפחת הכט התגוררה בכפר ריסקובה - מרמורוש והיא כללה את ההורים, יוסף
ואשתו ו – 9 ילדים: משה אליהו, רייזה, רבקה, אברהם ועוד חמישה ילדים: בת וארבעה
בנים.
המשפחה היתה עשירה ובעלת קרקעות. הבן משה אליהו, בהגיעו לגיל 18 היה
אמור להתגייס לצבא, במקום זאת הוא אמר לאביו כי הוא רוצה לעלות לארץ ישראל. אביו החליט לבדוק את האופציה הזו ולעלות עם ארבעה מילדיו כאשר הוא משאיר
את אשתו וחמישה ילדים בכפר. יששכר סיטקוב ביקר בכפר ריסקובה וכינס את תושביו
היהודים בבית הכנסת. סיטקוב אשר עמד על יכולתם החקלאית של תושבי הכפר, פנה אליהם
בנאום נרגש והציע להם להרשם לעליה לארץ ישראל, אך היהודי היחיד מכל הכפר אשר נענה
לקריאתו היה יוסף הכט.
יוסף הכט זכה בסרטיפיקט מידי
סיטקוב ועלה לארץ עם ארבעה מילדיו (משה אליהו, רייזה, רבקה, אברהם( באותו המסלול שעשתה משפחת דוידוביץ . יוסף הכט התגורר יחד עם ילדיו
בביתו של ארבייטר ועבד ברפת של ארבייטר. יוסף עבד
קשה לפרנסתו, עבודה שלא היה רגיל אליה מהבית וכעבור שנה ושמונה חודשים הוא החליט
לשוב לכפרו כאשר הוא לוקח איתו את הבן הקטן אברהם,
משה אליהו הכיר ברחובות את בתיה דוידוביץ והם נישאו ובנו את ביתם 3
בארץ. שאך זה מקרוב חגגו לו בר-מצווה. משה אליהו ושתי אחיותיו, רייזה ורבקה נשארו
בסמיכות לכל משפחת דוידוביץ. עד כמה שידוע להם, הם הזוג היחידי מבין "עולי
סיטקוב" שנישאו.
:
ועוד תמונה של משפחת הכט שאף הם לא ליקקו דבש
בעלייתם ולבושם החרדי לא מנע אותם מלעבוד בפרדסי רחובות
=============================================
דר עזרא דונקלבאום העיר והאיר: בגיליון האחרון מוזכר קונרד לורנץ. הפרטים שנמסרו אינם
מדויקים. הוא נולד ב1903 ובהמשך למד גם רפואה. הוא שרת במלחמת העולם השנייה ולא
בראשונה כרופא. היה חבר במפלגה הנאצית וגויס כרופא לצבא הגרמני. שרת בחזית הרוסית
ונפל בשבי והיה ברוסיה כרופא 4 שנים. בשבי והתנסות במשטר הסטליניסתי התפקח והתנצל
על עברו. קבל פרס נובל לרפואה ב1973 והתפרסם בעיקר בגילוי ופיתוח תופעת
"ההחתמה" IMPRINT בחיות.
-----------------------------------
וכתוספת לעיסוקינו בגיליונות הקודמים ביונה וענף של זית
חברי משה שוורץ הפנה
אותי לפיוט לסליחות לצום גדליה שחיבר משה אבן עזרא וזכה לניתוח פרשני
מעניין בסדרת הספרים לפרשות השבוע-אתנחתא
שכתב הרב בני לאו. והצצה בגוגל מגלה עוד כמה פרשנויות מרשימות נוספות
לשיר הזה
ואין סימן טוב יותר לטיבו של שיר מהישנותו על ידי פרשנים רבים
הסליחה – "יונת אלם רחוקים" של ר' משה אבן עזרא
יוֹנַת אֵלֶם רְחוֹקִים / מֵעַל קִנָּהּ
נְתוּשָׁה –
כְּאֵבָהּ הָיָה נֶצַח / וּמַכָּתָהּ
אֲנוּשָׁה.
כְּצִפּוֹר בְּפַח יוֹקְשָׁה / תֶהֱמֶה, וְנַפְשָׁהּ יְבֵשָׁה
מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה.
5 מַטַּע עָוֶל נָטְעָה / לֶאֱרוֹת יוֹם יוֹם
פִּרְיָהּ
וְזֶרַע מֶרִי זָרְעָה / לִקְצֹר תְּבוּאַת
מִרְיָהּ,
וְיַעַן מוּסָר פָּרְעָה – / עָרֹם הֻצַּג
גִּוְיָהּ
וּמַלְבּוּשׁ עֶדְנָה קָרְעָה / וַתִּתְנַצֵּל
אֶת עֶדְיָהּ,
וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ / כְּנוֹזְלִים
עַל יַבָּשָׁה.
10 שָׁקַעְתִּי וְשִוַּעְתִּי /
מִבּוֹר אֵין בּוֹ מַיִם,
וְקָרָאתִי וְנָשָׂאתִי / לֵבָב אֶל
כַּפַּיִם,
וְסָפַקְתִּי וְדָפַקְתִּי / עַל שַׁעֲרֵי
שָׁמַיִם.
לוּ יַקְשִׁיב אִמְרָתִי / בוֹרֵא נִיב
שְׂפָתַיִם –
וְאָז תֵּרֶא אוֹיַבְתִּי / וּתְכַסֶּהָ
בוּשָׁה!
15 הַבֵּט כִּי לְכָל מְסִלָּה / אַבִּיט – וְאֵין
לִי מַכִּיר,
וְצַר אוֹתִי חִלָּה / וְחִצָּיו בְּדָמִי הִשְׁכִּיר.
זָכְרָה בְרִית כְּבַתְּחִלָּה, / כִּי אֵין בִּלְתְּךָ מַזְכִּיר,
וְאַל נָא שְׂכַר הַפְּעֻלָּה / תְאַחֵר
חַטַּאת שָׂכִיר –
הִנֵּה כִי לְךָ הַגְּאֻלָּה / וּלְךָ
הַיְרֻשָּׁה!
ר' משה
אבן עזרא- הפייטן (מגוגל)
ר' משה אבן עזרא ( נולד בגראנאדה לכל המאוחר בשנת 1055- מת בספרד
הנוצרית בין השנים 1135 ל- 1140[1]).
אבן עזרא כתב בחייו שירים רבים- הוא מספר, לעת זקנתו, שלמעלה מ-6000
!!! בתי שיר מצויים בידי הקוראים[2].
בין שיריו הידועים לנו היום שירי חול: שירי יין, שירי טבע, שירי חשק, שירי נדודים,
שירי ידידות, קינות וכן אוסף מרשים של שירי קודש ופיוטים, בייהם מקום נכבד- בכמות
ובאיכות של פיוטי הסליחה. ר' משה אבן עזרא התפרסם בכינוי ה"סַלָּח"[3]
(- שורש ס.ל.ח. משקל קַטָּל לבעלי מקצוע) בזכות סליחותיו[4].
נושא הגלות והגאולה מופיע ברבים מפיוטיו, שבהם הוא מתאר את חטאי העם, סבל הגלות
כעונש מתמשך ולבסוף- את תחינת העם וצעקתו אל הקב"ה[5].
פיוטי הסליחה זכו למקום של כבוד במסגרת היצירה הפייטנית בכלל וזו של ר' משה אבן
עזרא בפרט. הסיבה לכך היא שימת דגש ביהדות הספרדית על הסליחות שקריאתן נמשכה מראש
חודש אלול ועד ליום הכיפורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה