גמלה-עט גיליון מס 28

גמלה-עט

עיתון  אינטר-עטי

 של גמלאי היום ומחר

פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש  ולקוראים חפצי דעת

לקהל הקוראים ולבני ביתם-חודש טוב

לחברינו המוסלמים –רמדאן כרים

הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר  ולתקן את  השגוי  והכל במידה ושפה מתוקנת.

נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לשולח. 

גיליון מספר 28

 ‏‏2015–06–17

מה בגיליון :

בשולי האקטואליה הבהמית

מעשה העז של עגנון –פרשנות

אקטואליה משמאל ומימין

יצחק בר-זכאי : סיפורו של הזן "אור" - מתובל בהומור.

צרור ברכות לכלתנו יפעת בר-יוסף לבית איליה  אשת בכורנו ואם הבנים אורי, שירה ועידו   לרגל אישור עבודת הדוקטור בתחום הגנטיקה ההומנית-

המשפחה

בשולי האקטואליה הבהמית

כבר סיפרתי כמדומני כי בכיתה ז' בבית הספר תחכמוני בנתניה שנה לאחר שעלינו לארץ הצטרפתי למועדון החקלאי בהדרכת המורה המיתולוגי מר צבי לוי זצ'ל המחנך שהשפיע על דרכי מאז.

והייתה לנו תקופה קצרה עז חולבת שאיני זוכר כיצד הגיעה וגדלה  בבית אליו עברנו משיכון הוותיקים לשיכון הציונים הכלליים על שם אבא הלל סילבר. ומכאן תבינו שכבר לפני הליכוד שבין חרות לציונים הכללים עוד בטרם נולדה שרת התרבות הסתובבו בהמות דקות בחצרות הציונים הכללים.  והעז הייתה מנתקת החבל ומתרוצצת בשיכוני עמידר , ההונגרים והפרוגרסיבים  ומניח שאם היה אז תאטרון בנתניה היא הייתה מבקרת גם בחצר התיאטרון.

והעז ששכחתי את שמה ולמי היא הצביע נהגה כבסיפור הילדים של עגנון –מעשה בעז לחמוק ולברוח, עד שבאחד הימים היא חזרה פצועה וחבולה לאחר שהסתבכה בחוטי תיל באחד החצרות בסביבה. וכדי למנוע סבל מיותר לא הייתה ברירה אלא לשחטה למרות  שאהבנו את רוח החופש שדבקה בה ואת החלב הרב שהיא שפעה.  

והזכרתי את העז של עגנון שאף הוא נשחטה אבל לא בגלל צערה של העז אלא בגלל צערו של בעל העז וכל מי שרגיל היה לגדל בעלי חיים בחצר ביתו, זוכר וודאי כי לעיתים צער העז וצער בעליו חד היו.

מעשה העז- ש"י  עגנון –

הסיפור מתחיל מעשה בזקן אחד........

… לאחר שהעתקתי את הסיפור כולו (קצר 2 עמודים) וכבר צירפתיו לגיליון גמלה-עט 28 המונח לפניכם, קיבלתי מייל מחברה שעסקה ביצירתו של עגנון וזה לשונו:

דבר נוסף ששכחתי לומר. מניסיוני, כל ציטוט ולו גם של משפט אחד מיצירת עגנון צריך רשות מבעלי הזכויות על כתביו-הוצאת שוקן. הם לא ממהרים לתת זכויות ואם כן הם גובים המון כסף. אתם ( ואין הכוונה לעוסק(ים) בגמלה-עט )  צריכים להתייעץ עם המו"ל שלכם אם יש לו מחלקה משפטית לבקש את הזכויות הללו. זו פרוצדורה שלמה. בספר שלי ,על ספורי חסידים , עורכת דין של הוצאת "ידיעות ספרים", טפלה בכך.

כיוון שגמלה-עט אינו ערוך משפטית להתמודד עם העז של הוצאת שוקן מחקתי את הטקסט של מעשה העז- והקוראים מופנים לקרוא את הסיפור בכתבי עגנון או בכל כתבי גוגל. 

================================================================

ולמרות שאסור להעתיק סיפור של עגנון ללא נטילת רשות מהמו'ל מותר לנסות ולפענח את מקורות הסיפור ולנסות ולתלות בהם דבר מה מהאקטואליה במיוחד באם עיסוקם בבהמה דקה שהשבוע  למדונו אנשי תרבות ובמאי תאטרון כיצד גורמים הם לליקוי מאורות.

כנאמר כבר בתלמוד הבבלי מסכת סוכה כט ע' א:

בשביל ארבע דברין מאורות לוקין:

על כותבי פלסתר,

על מעידי עדות שקר,

 על מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל

ועל קוצצי אילנות טובים

והנה קל לנו להבין את החומרה בה התייחסו חז'ל לפשקווילים וטוקבקים מעליבים והכרוניקה של החודש האחרון מזכירה וודאי לכולנו עד כמה חדים וקטלניים חיצי לשון הרע המופצים ברשת.

ועד כמה מזיקים ומטרידים דברי עדי השקר ולא פחות מכך חצאי אמת של אנשי תקשורת ודיווחים מהשטח שדבר אין להם עם המציאות .

וברור גם מה פסול ראו במי שפגע באילנות מאכל.

אבל כיצד ולמה כרכו במעשים הנלוזים הנ'ל את מי שעסק  בגידול של בהמה דקה בארץ ישראל??. 

ויש להדגיש כי האיסור הזה אינו מהתורה אלא תקנת חז'ל

 " אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל" ( תלמוד ירושלמי, מסכת בבא קמא פרק ז' דף לג,ב ).

 והתקנה מובנת בעיקרה  בהקשרה האקולוגי והחברתי (וראה הרב מלמד, הלכות גידול בהמה דקה  www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=1994 )  

אבל עד שאכרוך ונעמיק בהבדלים שבין מעשה העז של עגנון לבין העז שבתלמוד הירושלמי –תלמודה של ארץ ישראל, שעריכתו הסתיימה בסביבת שנת ארבעה מאות לספירה וראיתי שהקדימו לשנת 370, ננסה לדון בשאלה-  מה גרם לחז'ל להתקין בארץ ישראל תקנה כה קשה האוסרת קיומו של ענף חקלאי שנחשב לכלכלי ומצליח כמובא במסכת חולין דף פ"ד:

אמר רבי יוחנן "הרוצה להעשיר יעסוק בבהמה דקה".

 מתברר כי חז'ל ראו והבחינו בצדדים השליליים בהתנהלותם של עיזים  הניזונים מסוגי ירק שונים  ומטפסים על גזעי וענפי  עצים ושיחים ותולשים ופוגעים ככל שהם מגיעים.  עיזים גם אוהבים לחכך את קרניהם בגזעי עצים ופוצעים ענפים ועצים צעירים לפני שגזעיהם מתכסים בקליפה קשה ויבשה.

על החומרה הרבה בה התייחסו  חז'ל בתקופת המשנה והתלמוד לאיסור הזה ניתן ללמוד מהמדרש:

 מעשה .. בחסיד שהיה חולה.. ושאלו לרופאים ואמרו לו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו למיטה.

 לימים נכנסו חבריו לבקרו , כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המיטה חזרו לאחוריהם ואמרו:

לסטים מזוין בביתו ואנו נכנסין אצלו (תלמוד בבלי בבא קמא פרק ז' ).

עגנון מן הסתם,  לא חשב שהוא זקוק להגנה משפטית , כאשר הוא שאל את הרישא של סיפורו מעשה בזקן ואת המלצות הרופאים על חלב עיזים מהבבא קמא. (אגב חישבו את זכויות היוצרים שהעם היהודי יכול היה להפיק לו התנ"ך היה יוצא לראשונה בהוצאת שוקן?).

אבל לא רק כיוון שעגנון תלמיד חכם היה אלא לצורך תוכנו של הסיפור הוא  שתל את ביתו של הזקן בחו'ל ושם תקנת חז'ל לא חלה והזקן של עגנון יכול היה לגדל עז כרצונו ולהוציאו לרשות הרבים מבלי עבור על תקנות חז'ל

ואילו העז הבבא קמא נקשרה  לרגלי המיטה.

 ואל תרחמו על עז הבבא קמא שנקשרה למיטה

 כי המיטות בתקופת התלמוד לא מיטות סוכנות היו וודאי לא של עמינח היו.

 וכפי שראיתי בעת שביקרתי לפני כעשור ויותר כאשר יחסינו עם טורקיה נטפו דבש והוזמנתי לקמפוס אוניברסיטאי חדש בסמוך לעתיקותיה של חרן. שהיא עיר קטנה וציורית בדרום טורקיה שהייתה עד לכיבושה לפני כשמונים שנים חלק מסוריה הגדולה. למרות מאמצי ההתבוללות של המשטר הטורקי הלא סובלני, כלפי האוכלוסייה הסורית הכבושה, התושבים שם ממשיכים לדבר ערבית ואורחות חייהם בעניינים רבים ממשיכים עדיין כפי שנהג לבן הארמי לפני כ3500 שנים וכפי שנהגו בתקופת התלמוד לפני 1500 שנים,

 ובתקופת הקיץ המיטות שם משמשות לא רק לשינה בלילה אלא גם לבילויי היום והן מוצבות בחצרות כמעין מרפסות נודדות בגובה של כמטר וחצי ואף יותר.

ואל תרחמו לכן על עזים שהיו כרוכים סביב רגלי מיטות דוגמת המיטות שראיתי בחרן.  היה להן מרחב מחיה לפי אורך החבל שנמשך ברדיוס של 10 מטרים ויותר בחצר  בה הוצבה המיטה.  

בחישוב פשוט העז הכרוכה לרגלי מיטה כזו יכלה לרעות על שטח של כשליש הדונם.  וכדרכם של עיזים היא וודאי לא רק ליחכה בעשבים שצמחו בחצר אלא הייתה לה גישה  גם לעצים השונים ולגפנים המודלות שוודאי גם גודלו בחצר.  ואף שהייתה קשורה יכלה העז גם לטפס על העצים ועל הגפנים  בחצר עד לגובה של כשתי מטרים ולתלוש ולאכול את העלים ולנגוס גם בקליפות העצים והשיחים ולפגוע בהם ואף להמיתם.

 ונראה לכן כי את טענת חבריו של החסיד הצמא לחלב עיזים

לסטים מזוין בביתו אין לייחס לחשדם של החברים שמא העז הקשורה תלסטם בשדות אחרים, אלא שהם מוחים נגד שיקולי הזקן להחזיקה קשורה למיטתו  וללסטם את ביתו שלו ,על ידי פגיעת העז בעצי פרי והגפנים שהיו שם ואורחיו נהגו לשבת בצלם 

והנה העז משקה את הזן אך מחריבה את כל השלווה  הפסטורלית הזו.

ומכאן נמשך ונדרש כמובן תיקון  לשלווה פסטורלית , מושג אהוב על הוזים ואנשי תרבות, רועי עיזים לא ראו שלווה כלשהי כשליוו בהמותיהם הדקות למרעה וניתן להרחיב בכך ולמנות עוד מקובלות ספרותיות שדבר אין להם עם חיי מציאות.

 והפרוש דלעיל מתחבר יפה לחטאם החמור של קוצצי האילנות טובים . הממשיך מיד לאחר איסור הגידול של בהמה דקה בארץ ישראל. 

אבל עד שאגע בקצרה בעניינים שבאקטואליה ובדרשת הבהמות וההתבהמות של האמן הנחשב קוטלר אתייחס לפן אחר של המעשה בעז שבניגוד לעלילות קוטלר שהן סערה ברת-חלוף כשם שעלילות הח-זנות יחלפו וודאי. 

שהרי עניינו של עגנון וענייננו בעיזים בארץ ישראל  נוגע בשורשי אחת הבעיות הגדולות שביחסי היהדות החרדית לארץ ישראל ודנו בכך רבות ואסכם בתמצית שבתמצית.

 מחד ארץ ישראל יקרה לחרדים והם אוהבים אותה אהבת נפש  ומאידך החיים המציאותיים בה, קשים לחרדים ובמידה רבה בלתי אפשריים. ולא רק בגלל בעיית הגיוס לצבא  שהוא נושא מורכב הראוי להתייחסות מקיפה באחת הגיליונות הבאים אלא מכיוון שבאופן פרדוקסלי מצוות רבות התלויות בארץ מכבידות מאוד וכמעט מונעות את החיים  הגשמיים בארץ של חסידים שאת אורחתם אנחנו לומדים מהמדרש בבבא קמא.

ובסוגריים נזכיר כי חסידי הבבא קמא מלבד הכינוי המשותף לא היו דומים לא לחסידי גור ולא של בלז שהן חסידויות שצצו על רקע אסונם של יהדות אוקראינה ושל יהודי המדינות הסמוכות שחיו  כ1500 שנים מאוחר יותר. ואף עם חסידי הבבות בנתיבות והסביבה אין ממש דמיון.

וכך הזקן  של עגנון שאינו מוגדר כחסיד או מתנגד אבל סביר שידע פרק בהלכות שולחן ערוך חי לו בגלות פולין ועוד קודם בבבל ולא חלה עליו לכן  תקנתם של חזל לגבי איסור גידול בהמה 'דקה בארץ ישראל,.  ורק שם בגולה  פטור ממצוות התלויות בארץ ומתקנות המיוחדות לארץ יכול היה הזקן החולה להירפא בשתיית חלבה של העז  שגידל (אגב התקנה הזו כמדומני בטלה-אבל איני בטוח בכך וקוראים הבקיאים בקורות התקנה הזו מוזמנים להרחיב בכך באחד הגיליונות הקרובים).

והנה בסיפור של עגנון העז מצאה לה נתיב לארץ ישראל והיא נעה בין הגולה לבין ארץ ישראל, את מזונה היא לוחכת בארץ הקודש ואת חלבה היא מעניקה לזקן בגולה. 

והמספר מגלה לנו אבל לא לזקן שבסיפור כי העז  לוחכת את מזונה כאן בארץ ישראל  ומגיעה לכאן לא בשליחות אלא מתוך שיטוטיה העיזיים.  אבל העז אינה מתיישבת ישיבת קבע בארץ ישראל אלא חוזרת לגלות  והזקן מבלי שידע את המקור לחלבה  נהנה מאוד ממתיקות החלב של עז גלותית הניזונה מהחלב ודבש ושבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם.

מי שמכיר את יחסי הגומלין ששררו בין הגולה לבין העולים לארץ והנאחזים בה במאות השנים האחרונות יודע כי המצב העובדתי היה שונה ופרנסתם הדחוקה של אנשי הישוב הישן  הייתה מתרומות של אנשי הגולה. תאמרו החלב הטעים שהעז החזירה מארץ ישראל הייתה התורה הרבה שלמדו כאן ,שהרי התורה נמשלה לחלב ולדבש ככתוב חלב ודבש תחת לשונך.  והנה מסתבר (ראו בספרו של פרופ פרידמן מנחם, חברה במשבר הלגיטימציה –היישוב הישן האשכנזי 1900-1917 , מוסד ביאליק , 2001)  כי גם תורתם של יהודי הגלויות בתקופה האמורה עדיפה הייתה על זו של החיים מהחלוקה.

נשאר לכן להניח כי העז מביאה מארץ ישראל לא דבר חומרי וגם לא תורה במובן של לימוד מעמיק של סוגיה. את זה ידעו הבריסקאים  בישיבות ליטא טוב יותר מיהודי הארץ בזמנם , אלא שהיא העבירה והטעימה את הזקן ועדתו את מתיקותה של הארץ. והמתיקות הזו היה החלום והתקווה שנתנה טעם לחיי הגלויות. וחלומות ידע עגנון ויודעים כולנו יכלו לזרום ואכן זרמו לכל אורך הדורות מהגולה לארץ ומהארץ לגולה.   

סקרנותו של הזקן לגבי דרכי העז והליכותיה ואת קורותיה בעת העלמה, מובנים וודאי  והוא שולח בנו בעקבות העז לברר לו את מקור השפע. מעניין הזקן אינו חושד שמא מדובר בגזל והעז לוקטת מזונה בשדות לא לו ואין זה כמדומני מפתיע יהודים ראו עצמם בעלי בתים גם בהיותם בגלות על מה שיכלו ללקוט , היה זה אחד מחטאי הגלות,  היחס המזלזל בדברים שהיו חשובים לשכנים התהליך הזה היה קיצוני במיוחד בקרב שכבות חרדיות מסוימות וככל שנלחצו יותר בגלל צורתם הזרה והמוזרה כך הם ראו ולעיתים עודם רואים עצמם בעלי זכויות עדיפים (ולא ארחיב בכך כיוון שזה עשוי לגלוש לפסים אנטישמיים חלילה).

לחיפוש הנתיב המוליך את העז למקום המרעה הנדיב. יוצא הבן בסיפורו של עגנון במשיחה שהוא קושר לה ולעצמו. ועד שאבהיר את עיניינו של המשיחה אספר על חבר שלמד לפני במקווה ישראל שם חדרי הבנות והבנים היו נפרדים וכיוון שחרוצים היו גם חברי וגם חברתו מאז ועד היום וכך גם ממשיכים הילדים שנולדו להם והנכדים שנולדו לבניהם והנינים לנכדיהם בע'ר ובבריאות טובה. נדברו אז הסבא רבא והסבתא רבתא דהיום שהעלמה דאז תקשור חוט משיכה לידה ובהשכמת  הבוקר כאשר העלם דאז יתעורר ויצא מחדרו ימשוך  בחוט וחברתו דאז ועד היום תצטרף אליו וכך יתכוננו יחד לבחינה. והנה גילו חבריו השובבים את הקשר והם נהגו אחת לכמה ימים למשוך בחוט והסבתא רבתא דהיום הייתה יורדת ומגלה שמשיכת שווא הייתה והמשיח לא בא למרות שנדמה לה שהוא צלצל. 

ואכן חוט המשיחה בסיפור של עגנון אינה רומזת אלא צועקת  משיח,  אותה תקווה יהודית שיבוא ויראה הדרך אל מקום הטוב.  והבן של הזקן קושר את עצמו לתקווה המשיחית ומי שמובילו זו עז חיה בעלת חושי הישרדות אבל עדיין עז מבויתת  תלויית אדם וניתן להרחיב גם בכך.

והעז הולכת ומקפצת והבן  בעקבותיה והם מגיעים למערה .

רעיון המערה ורעיון המעבר מעולם מציאות לעולמו של משיח דרך מערה מוכר ממדרשים מוקדמים יותר והם הולכים שעות וימים ואף על פי שיתמהמה בכל זאת יבוא ואכן הם מפציעים מהמערה והבחור מוצא עצמו במקום של עצי חרובים . החרוב באגדות חזל הוא עץ פלאי שפרנס תלמידי חכמים בעבר ואכן פריו משתמר היטב ויש בו פחמימות וחלבונים ביחס סביר . אבל לתרמילי חרובים חיסרון גדול בגלל שהם מכילים חומרים הנקראים ספונינים המקשים על עיכול חלבוני החרוב. וניתן לכן לאכול מעט חרובים כדי אחוזים בודדים מתערובת אבל אין להפריז בכך. ואף שספק באם עגנון שמע על ספונינים בענייני משיח הוא היה בקיא.

 ובכל מצב  בשלבים המוקדמים של הופעת המשיח עניין זה וודאי לא צריך היה להפריע והחן והקסם של המקום בו גדלים חרובים שהם עצים מרשימים בצבעם ונופם מושכים ליבו של הבן השליח והוא מחליט להישאר במקום גידולם של חרובים בצפת ולהזמין את האב הזקן לעלות אל הארץ הטובה ולהצטרף אליו.

והידיעה על טיבה של הארץ והזמנת הבן את האב הזקן אינם מגיעים לידיעת הזקן כיוון שהבחור אינו מחובר בקווים מציאותיים למקומו של אביו - ואמשיך ואעסוק אי'ה  בגיליון אחר בתחכומו של מספר המעשה בעז.

 ועגנון היה בפירוש גם חוכם וגם אויבר חוכם וחמש מאות האנשים רוכשי כרטיסים שגדשו השבוע את בית העם ברחובות לשמוע הרצאות שהוקדשו ליצירתו של עגנון יוכיחו, עד כמה לא נס לחו ובוודאי בעיני המורים והגמלאים הרבים שגדשו את האולם המחודש של בית העם ברחובות.

==================================

אקטואליה 1 משמאל

והנה באותו היום בה עסקו רבים כל כך בסיפורי עגנון ואולי באותן שעות ממש, במקום אחר גדשו רבים אחרים חלקם צעירים יותר אירוע תרבותי שעסק בתרבות ובפוליטיקה ובפוליטיקה של התרבות.

  ולמשמע הכותרות שיצאה משם התגלה לי הסוד גדול של מה ראו חזל בהתקינם תקנה כה לא מתוקנת כאיסור גידול בהמה  דקה בארץ ישראל.

 והייתי מרחיב אותה וקובע כי אם בהמה דקה תקנו שתהיה אסורה כינוי של בני אדם כבהמות וודאי אסרו וחבל שאנשי תרבות אינם שומרים על תקינות הדיון והוויכוח הציבורי ולא ארחיב –ואסתפק  בהתקווה  ובבא לציון רועה נאמן.

==================================================

אקטואליה 2 מימין

חברה שלחה אלי תמונת פוסטר עליו היה כתוב :

בן אדם מוכן לעזוב סמים זונות והימורים בשביל לשרת הציבור  ואתם מתלוננים?

ותשובתי הייתה : גם אני הייתי צוחק אבל מדובר בסגן יו'ר הכנסת וחבר וועדת החוץ והביטחון של המדינה שלי. וזה האיש שראש הממשלה הציע כחבר כנסת.  אני לא מאשים את הבחור הזה - אבל מאוד מוטרד מיכולת השיפוט של שולחו. נראה שראש הממשלה טרם הפנים שניהול ממשלה אינו יכול להצליח באם אין לו צוות מעולה שיפשפש בעברם של אנשים שהוא מקרב וממנה. הארץ הזו הצמיחה אלפי אנשים צעירים שבזמן ששמנדריקים ניהלו בתי קזינו  עסקו הם בתפקידי פיקוד חיוניים וסיכנו חייהם  בצבא או עמלו  יום ולילה בפרויקטי  היי טק ועל תארים מתקדמים באקדמיה ובחלקם עסקו גם בפיקוד ובמילואים פעילים  וגם עמלו בהייטק וגם השלימו תואריהם  וקידמו את המדינה ולא רק את עצמם. והנה בא לו ראש ממשלה ובוחר מבין האלפים הרבים  לקדם תופעה  מוזרה כזו –עצוב.

חברים העבירו אלי את סיפורו המרגש והמצמרר של מוטקה גרוס מכפר מימון  https://youtu.be/A3ooQJY4THo

==================================================

אקטואליה 3 לא ימין ולא שמאל

לפני ימים אחדים העביר חברי פרופ' אליעזר גולדשמידט את הידיעה המשמחת  הבאה

 שלום לכולם, כידוע לכם, האגודה האמריקאית להורטיקולטורה ASHS

מציינת מידי שנה 1 -2  זנים חדשים ומשובחים,  המפתחים המשביחים זוכים ל-AWARD – מדליון המוענק להם על הישגיהם. החל ב – 2013 הגשנו את הזן 'אור' כמועמד לכבוד זה,

לציון פועלם של פנחס שפיגל-רואי ועליזה ורדי (כתבתי בעבר על מפעלם המדעי המבורך באחד מגיליונות גמלה-עט) – שניהם היו עוד בחיים, כיום זכרם לברכה. השנה הייתה זו הפעם השלישית – לא התייאשנו.

אמש קבלתי בשמחה את הידיעה שהזן 'אור' [רשמית 'Orri'] זכה בכבוד;

2 המדליות על שמם של פנחס ועליזה תוגשנה בטקס שיתקיים במסגרת הכנס השנתי של ASHS [4 -7 לאוגוסט 2015, ב - New Orleans].

בימים אלה, כאשר אנו נאבקים על מעמדנו הבינלאומי בכל התחומים,  לרבות התחום האקדמי והכלכלי, יש חשיבות לכל הכרה בהישגיה של ישראל.  הצלחתו של הזן 'אור' אחראים לא רק פנחס ועליזה ז"ל  אלא רבים אחרים שעמלו על הפיכתו של זן מצוין זה לספינת הדגל של הדרי ישראל.  יעמדו כולם על הברכה !

-------------------

בתשובתי לאליעזר כתבתי : לפעמים הצלחות גדולות מהוות את הפסגה ממנה נופלים ומתרסקים. ההתרשמות שלי שהמלחמה שפרצה לאחרונה בין ענף ההדרים לבין מכון וולקני סביב בעלות וזכויות תוצרי ההשבחה עלולים חלילה להשבית את השמחה הגדולה.

מהמכתב הזה יובן כי גם על הזן החדש והנפלא אור חל הכלל הישן של הכישלון יתום ולהצלחות אבות רבים ואכן להצלחת האור אבות רבים.

========================================

חברי יצחק בר –זכאי שהיה בעבר מנהל המחלקה להדרים בשה'ם כתב כמה ימים קודם לבשורתו של אליעזר את הרשימה הבאה ואיני יודע מה היה הטריגר למועד כתיבתה אבל כאמור היא הגיע יחד עם ההכרה של הצטיינות הזן אורי על ידי האגודה האמריקאית להורטיקולטורה.

סיפורו של הזן "אור" - מתובל בהומור

--------------------------------------------------------

יצחק בר-זכאי

נדמה כאילו חלפו שנות אור עד שהפציע אורו של הזן "אור" בענף ההדרים. למעשה, מאז ראשיתו המסחרית לא ידע ענף ההדרים בארץ עוד זן כמותו. מעט זני הנפח לייצוא הם שתפסו את עיקר הנפח והנתח בפרדסי ישראל לאורך כל שנות התפתחותו של ענף ההדרים ב 170השנים האחרונות.

בתנאי התחרות של הענף מול מתחריו הקשים(ספרד ומרוקו) מחד, ומאידך הצטופפות והזדקנות העצים, הלכו ודעכו ב30 השנים האחרונות אותם זני נפח ופינו את מקומם לשורה של זנים קליפים ובראשם ה"אור".

זן השמוטי שהוביל את הענף מאז ימיו הראשונים עם המותג ג'אפה הפך ברבות הימים לזן "זקן" שנזקק לשיקום מתמיד וגם הרצון לשנות את שמו ל –"שקמוטי"(שקמו אותי) לא עמדה לו. המחלקה להדרים בשה"מ נזעקה אף היא לנסות ולעצור את גל העקירות של השמוטי תחת הכותרת שנשלחה לחקלאים -"עצור בטרם תעקור", תוך מתן תמיכות ממנהלת ההשקעות להמשך התחזוקה של זן זה.

האשכולית האדומה - סטאר רובי - ששמה השיווקי הוא סן-רייז(זריחה), הובאה ארצה בתחילת שנות ה-70, אך הספיקה לזרוח רק כ-25 שנה ומאז החלה שקיעתה. כל הניסיונות להחיותה נסתיימו בקול ענות חלושה והיא הפכה להיות ראויה לקבל את השם "סן-סט"(שקיעה) .

האשכולית הלבנה אף היא ירדה מנכסיה ומהיקף שטחיה והפכה בעיקרה לזן תעשייה.

בסוף שנות ה-70 הגיע רגע האמת בכל הקשור לעתיד ענף ההדרים. קברניטי הענף הבינו כי אם לא יפותחו או ייובאו זנים חדשים ומוצלחים,  ענף ההדרים יקרוס מסחרית כענף יצוא.

מומחי המחלקה להשבחת מטעים במכון וולקני, בראשותו של פרופסור אליעזר שפיגל ז"ל(שהלך לעולמו השנה בשיבה טובה), נכנסו למהלך של צורך בשינוי אינטנסיבי במפת זני ההדרים והוציאו תחת ידם מספר זני קליפים חדשים שהם תוצרי הכלאות של זני מנדרינות למיניהן.

גם מדריכי ההדרים ובראשם שמואל(סם) אשכנזי(ז"ל), אצו רצו על פני כל העולם כדי לנסות ולהביא זנים מוצלחים מאי שם.

כאן גם החל לבקוע "האור בקצה המנהרה" הארוכה של תהליך ההשבחה. המאמצים כאמור נשאו פרי, ובעיקר לגבי פרי עתידי אחד שקיבל את השם "אורה" - זן מכלוא של הזנים הוותיקים דנסי X טמפל. 

אלא מאי? לזן אורה - בצד יתרונותיו המובהקים(פרי גדול עם איכות פנימית משובחת) - היו גם חסרונות שלא ניתן היה להתעלם מהם. העץ היה מאוד קוצני וסירוגי ופירותיו כמעט ומתפקעים מרוב זרעים(10-25), ובלשון אחרת זה היה זן "אורע" עם פוטנציאל לטוב - לכאורה.

חסרונות אלו היו בבחינת "אור אדום" שעצר ועיכב את קצב פיתוחם של חלק מזני המנדרינות, עד שבסוף שנות ה-80 נדלק סוף סוף ה"אור הירוק" בדמותו של תהליך הגורם למוטציה מושרית שעברו כמה מהזנים, ואשר הוביל ליצירה ראשונית וגטטיבית של הזן "אור". זה היה הרגע המוצלח של "ויהי אור".

ריבוי ראשוני מסחרי של הזן בתחילת שנות ה-90, הביא, בקצב איטי למדי(בניגוד למהירות האור), להפיכתו לזן חשוב שהחלו לעמוד על תכונותיו הייחודיות, האיכותיות ועל סגולותיו השיווקיות.

בעבודת מו"פ מואצת של מדריכי ההדרים וחוקרי וולקני (שניתן לכנותה "עבודה מו"פיונרית") ובמערכת מורכבת של "ניסויים ונפלאות", פורקו  אט אט כמה מוקשים וניתנו פתרונות לגידולו המסחרי של האור.

היה צורך להתגבר על בעיות פוריות וסירוגיות בעזרת שימוש בהורמוני צמיחה או במקרה של האור ב"אורמוני צמיחה", ובעיקר על ידי טיפולים בג'יברלין ועל ידי חיגור הגזע ו/או הזרועות. פעולת החיגור מחיבת מיומנות רבה, אחרת זה "חיגורע" במקום חיגור טוב.

לאחר כמה שנות לימוד וניסוי הפך האור לזן המוביל ו"נותן הטון" בענף.

  הביקוש לנטיעתו הלך וגבר וההמלצה לנטיעתו הייתה ברוח – "אם תטעו "אור" לא תטעו". הדבר חייב הדרכה צמודה של המדריכים כדי לעמוד בדרישות השוק הגבוהות. המדריכים הפכו ל"אורים ותומים" בכל הנוגע לשיטות גידולו. הפרדסנים השכילו להתגבר על הסירוגיות ולקבל יבול גבוה יותר באופן עקבי עד לכדי שנים רצופות עם שפע פרי שלא היה מוכר כל כך, דבר שכונה "אור-גוזמה".

חברת העיבוד והשיווק הגדולה בענף ההדרים - "פריאור" (שהחליטה כנראה להצדיק את שמה), נקטה בצעד מרחיק לכת בנטיעת הזן בשטחים עצומים עד שהפכה תוך פרק זמן קצר יחסית לממלכת ה"אור" עם יותר מ-50% מההיקף הארצי שלו.

השוק, הן לייצוא והן המקומי, הכיר אט אט ביתרונותיו הברורים של הזן: פרי מועט זרעים, טעים מאד ובעל מתיקות גבוהה - כמאמר קהלת( י'א, ז') "ומתוק האור וטוב לעיניים" - פרי אפיל המתאים למחציתה השנייה של עונת השיווק בה הביקוש הטבעי גבוה יותר; פרי בעל חיי מדף ארוכים מאד(עד לכדי חודש); ומעל לכל – תמורתו הגבוהה. כאן גם המקום לציין ששמו המסחרי-שיווקי של האור שונה לאורי(ו' בחולם).

נוכח הצלחתו השיווקית המרשימה של הזן בחו"ל - אור לגויים - וההשתהות ברישומו כזן פטנט  באירופה, היה חשש מגניבתו על ידי מתחרינו. ואכן כך היה. הספרדים, מבלי משים(אך יש את מי להאשים), הצליחו לשים את ידם ולגנוב מתחת לאפינו את הזן החשוב ביותר כיום לענף ההדרים. תוך פרק זמן קצר ניטע הזן אור בספרד על פני אלפי דונמים, ועד שענף ההדרים בארץ התעורר ורשם את הפטנט - שטחי ה"אור" שם הלכו וגדלו.

הסחף בספרד נעצר מעט עם רישום הזן וקביעת זכיין מקומי, בעזרת בית משפט, שיהיה אחראי על גביית תמלוגים ממגדלי האור בספרד בגין הגידול ושיווק הזן.

אך כאן בישראל החלו להופיע צללים ראשונים שהלכו, האפילו וכיסו את פוטנציאל ה"אור" נוכח מלחמת בני אור בבני אור. במה דברים אמורים? בחלוקת התמלוגים כמובן.

הנהלת מכון וולקני וחוקרי ההשבחה טוענים "כולה שלי", כי הם השביחו את הזן. מנגד - מועצת הצמחים ומגדלי ההדרים טוענים כי הם ומערכת ההדרכה קיבלו זן "גולמי" והפכו אותו ברבות השנים לזן מסחרי מעולה ומכניס, ומבקשים אף הם את חלקם בהכנסות הצפויות מהתמלוגים.

בסופו של דבר סוכם על מתווה של חלוקה ביניהם, אך במציאות כל אחד מנסה להרוויח יותר על חשבון השני. והספרדים, בינתיים, ממתינים בצד לראות מה ילד יום.

ולסיום -

עלינו לזכור שהאור יכול גם לתעתע ואל לנו להסתנוור ממנו. יש לנו את הזן הטוב ביותר בעולם ושומה עלינו לשמור עליו מכל משמר ולהמשיך לטפחו.

ואז יתברר כלשונו של הרב קוק כי – "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך",

וכדברי א. ד. גורדון "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."