יום שני, 8 בפברואר 2016

גמלה-עט גיליון מס' 32

גמלה-עט
עיתון  אינטר-עטי
 של גמלאי היום ומחר
פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש  ולקוראים חפצי דעת
הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר  ולתקן את  השגוי  והכל במידה והשפה מתוקנת.
נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לעורך.
גיליון מספר 32
בעריכת משה בר-יוסף
 ‏‏2015–10–12
מה בגיליון?
שער הזכרון - דברים לזכרו של פסח קציר  1943-2015
מכתבה הזועק של מרים פיין על מצבם העגום של חקלאי ישראל
שוקי קנוניץ - נוסטלגיה
שער המים - על חלקו של יעקב מוטס בפיתוח שיטת הטפטוף
משה ביאלי ואמנון גרינברג על ניסויים מוקדמים בשיטת הטפטוף שנערכו ביוטבתה
Dov Pasternak- The Evolution of Drip Irrigation-A Personal Account
 פרופ' יעקב קטן - השפעת הטפטוף על בריאות הצומח
 מישאל מור - טפטוף ונמטודות
שער הפרדס - אבירם לב מקונן על מצב הענף. עוד מכתב של אבירם ותשובות של הרב
יואל פרידמן ושל הרב שניאור רווח מהם הסתבר שרשתות חברתיות מפיצות הבלים.
שער הסיפורים מהבוידעם
פוצ'ו - בחיי - זיכרונות אחרונים מהנגב
ד"ר יעקב עמיר - אנו אנו הפלמ"ח
משה בר-יוסף - השעון המעורר שהחזיר את מכנסי מגדר הגבול בנחאביר
שער הפרשה - משה בר-יוסף - נח איש צדיק בדורותיו




  שער הזיכרון         


                 
                                     פסח קציר 1943-2015

דברים לזכרו
משפחה יקרה, חברים יקרים,
כשעתיים לפני תחילת תפילת קול  נדרי בערב הקדוש של יום הכיפורים עזב אותנו האדם היקר והמיוחד פסח בן פסח ומינה קציר (ריצקר) . התפילה מתחילה בפסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ואכן פסח היה  צדיק וישר לב.
אקריא לכם 2 מכתבים קצרים ששלחו חוקרים צעירים הנמצאים כעת בפוסט דוקטורט בדיוויס קליפורניה, שם יום כיפור התחיל 10 שעות לאחר שכבר התחיל בארץ, והיה להם זמן עוד בטרם התחיל היום הקדוש להגיב בכאב על ההודעה המצערת שהעברתי להם. כך כתב ד"ר אוזגור בטומן:
Oh Nooo! I'm terribly sorry to hear Pesach's passing. He was really a unique personality. He's been one of the people who made me feel welcomed in Volcani, and not only once but every single day when we met.  I will always remember him!
ד"ר עודד כהן כתב:  הצטערתי מאד לקרוא על פטירתו של פסח. הכרתי אותו עת הייתי סטודנט במחלקה, ואליו הייתי נוהג לברוח בכדי לנהל שיחה ולקטר על הבוס.  תמיד מצאתי אצלו אוזן קשבת ועצה טובה. למדתי ממנו שיעור או שניים על צניעות והלכות שבין אדם לחברו, תמיד ברוח טובה ובסבלנות. גם לאחר שיצא לגמלאות יצא לנו להיפגש באקראי מספר פעמים ושמחתי על כל אחת מהן. יהי זכרו ברוך.
אני יכול  להעיד שגם אוזגור וגם עודד כתבו את שכתבו לא בגלל שפסח הכין את שתילי ההדרים שצרכו אלא בגלל האור המיוחד שקרן מפסח, אור שהקרין גם על אנשים שלא עבדו ממש עמו.
הכרתי אותו מאז הסתיו של שנת  1961 כאשר התחלתי ללמד, קבוצת נערים שגמרו שלוש שנות לימוד על-יסודי  בכפר אברהם ליד פתח תקווה ובאו לפני הגיוס לשנת עבודה ולימודים בקיבוץ סעד.  אצלי הם למדו בימי שישי בבוקר כמה שעות חקלאות - רובם לא התעניינו בחומר שהעברתי  אף כי השיעורים היו מעין העתקים של שיעורי הפיזיולוגיה של צמחים שלמדתי כמה ימים קודם בפקולטה.
פסח היה יוצא דופן- מהבודדים שטיפל בחלקת הניסוי שהכנו ליד צריף הלימוד. לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי בא לוולקני וחיפש עבודה. פגשתי בו במקרה ומיד סיפרתי לפרופ' גד לובנשטיין והוא קיבלו לעבודה. היה משהו מופלא בשותפות שהתפתחה לאורך השנים הרבות שפסח וגד שיחיה עבדו יחד. גד היה מנהל קפדן שדרש הרבה מהעובדים עמו.  פסח ז"ל היה אדם שדרש הרבה רק מעצמו אבל לא מתוך ויתור או ביטול עצמי חלילה אלא מתוך יושר פנימי ויכולת התמדה מופלאה עם חריצות וקפדנות יוצאי דופן.
מי שלא ראה את פסח ביום חם עם גופיה ופיסת נייר מעל המצח מתחת לכובע לא ראה מסירות נפש לעבודה. הוא היה ממלא עציצים מסדר ושותל בהם את השתילונים העשבוניים, כל שבוע מחזור אחר מחזור ותמיד באותה מסירות ובאותה הקפדה.
פסח עבד במעבדת מחקר אבל לא מתוך רצון להתפרסם ועשיית קריירה כחוקר. את גידול השתילים לשימוש כצמחי בוחן הוא  ביצע במסירות ובדייקנות בלתי מתפשרת  ואמר לי פעם חוקר שצמחי המבחן הם העיניים של הפעילות המעבדתית בוירולוגיה. ביקרתי במעבדות רבות ולא ראיתי אדם שידע ואהב לגדל צמחי בוחן כפי שפסח ידע.
באחת השנים פסח נבחר כטכנאי מצטיין, אבל פסח לא היה הטכנאי המצטיין לשנה מסוימת אלא בכל שנות עבודתו! לא בגלל פריצות דרך טכנולוגיות, אלא בגלל ההתמדה והמסירות והיכולת לבצע עבודה לא קלה בתנאים לא קלים, מתוך רצון לעזור לפעילות מעבדת המחקר בה עבד.
פסח גידל לא רק צמחי בוחן, אלא גם דורות של סטודנטים שהבוסים שלהם לחצו אותם והם היו זוכים אצלו למילה טובה.
פסח ידע גם לפשר בין חוקרים לטכנאים אחרים ובין חוקרים לחוקרים אחרים ולפעמים בין חוקרים לעצמם. כולם ידעו שפסח זו אוזן קשבת. כשאני חושב במה באה לידי ביטוי צדיקותו של פסח - נראה לי קודם כל כיוון שידע כל כך הרבה על כל הבעיות של כולם ועל המריבות של כולם, אך לא ריכל ולא הוסיף שנאה אלא הקשיב בדיסקרטיות של אנשי מקצוע מדופלמים בתחום.
פסח נולד מתוך התופת של טרנסניסטריה, מקום אליו גורשו כ150 אלף יהודי בוקובינה ובסרביה, ושרד בדרך נס עם אמו האהובה והמסורה את התקופה הנוראה.  פסח גדל לימים והיה לאיש משפחה למופת, בעל ואבא מסור. מי שלא ראה את הדרך שהיה אוסף ושומר את הפרחים וענפי הקישוט לקראת הבאתם לביתם בסופי השבוע לא ראה אהבה גדולה בכלים צנועים, כפי פסח ידע להעניק.
פסח היה בן אדם בעל רוח טובה, בעל מזג טוב, צנוע ואהוב.  הכרתי אותו למעלה מחמישים שנים וכך במשך רב חיינו היינו קרובים, גם אם לא נפגשנו בשנים האחרונות לאחר שיצאתי לגמלאות כמה שנים לפניו וכעת איננו עוד. נזכור אותו לעד.
תנחומי לציפי רעייתו ולבנותיו שיחיו. תנחומי אנשי המחלקה בעבר ותנחומי כל בני משפחותינו, כולל הבנים שעבדו אצלו בחופשות והנכדים ששמעו על כך.  כולם הכירו אותו ואהבו את האיש המופלא הזה. יהא זכרו  ברוך!

ועוד דברים על פסח - המתנדב המסור שנפטר בגיל 71
פסח קציר ז"ל החל את התנדבותו במד''א לפני 36 שנים. הוא הותיר אחריו אישה ושלוש בנות. "מד"א היה הבית השני שלו".
פסח קציר ז"ל, תושב ראשון לציון, מתנדב שירותי הדם של מד"א, נפטר בערב יום כיפור והוא בן 71. פסח ז"ל הותיר אחריו את ציפי אשתו ושלוש בנות: אפרת, יעל ואלינור. פסח שעבד במכון הוולקני ועסק במחקר בחקלאות, החל את התנדבותו במד"א בשנת 1979 כחובש רפואת חירום בתחנת מד"א בתל אביב, ובהמשך סיים בהצלחה קורס מתרימי דם של מד"א והחל להתנדב בשירותי הדם. הלוויתו נערכה בהשתתפות עשרות רבות מבני משפחה וחבריו מהמכון הוולקני ובמד"א.
פרופ' אילת שנער, מנהלת שירותי הדם של מד"א, אמרה כי "פסח היה אהוב על כולם, אני מצטרפת לדבריה של ציפי אשתו שאמרה שכולם אהבו את פסח ושלא היו לו אויבים, הוא היה אדיב מאוד וקיבל את כולם בסבר פנים יפות עם חיוך רחב. "ההתנדבות במד"א הייתה בנשמתו, מד"א היה הבית השני שלו. גם כשהחלו הטיפולים במחלתו פסח ז"ל המשיך להתנדב בתחנת מד"א בראשון לציון למרות הקושי. פסח היה מגיע בימי ראשון ורביעי לתחנת מד"א בראשון לציון וסייע רבות להתרמות הדם. מעל הכל פסח ז"ל היה איש מקסים, חייכן, אדיב, צנוע וישר לב והוא יחסר לנו מאוד", סיפרה.
*    יו"ר ועד עובדי שירותי הדם של מד"א, ליאת ציון, סיפרה גם היא על פסח ז"ל. "בכל התקופה הזו, מאז היוודע דבר מחלתו והטיפולים שעבר, בכל שיחותיי עמו פסח נשמע תמיד אופטימי, תמיד הייתה לו תקווה שהטיפולים יעזרו. תמיד סיפר באדיבות על הממצאים הרפואיים ועל חוות דעת הרופאים וכל הזמן בליבו תקווה שהוא ינצח את המחלה. הוא היה אדם מיוחד שיחסר לכולנו". דרור ריכטר, מנהל מערך ההתרמות של מד"א, העיד כי "פסח ז"ל היה מתרים דם מסור שפתח פעם בשבוע את תחנת התרמת הדם בראשון לציון. הוא התנדב במד"א למעלה מ-35 שנים. עשרות אלפי בני אדם חייבים לו את חייהם".אלי בין, מנכ"ל מד"א, הוסיף כי "פסח קציר ז"ל היה אדם מיוחד, מתנדב למופת שההתנדבות הייתה בדמו ושימש דוגמא למלח הארץ. במשך למעלה מ 30 שנה שבהן הקפיד להתנדב במד"א סייע להתרים עשרות-אלפי מנות דם ובמעשיו סייע להציל את חייהם של רבים".
*        לתולדות משפחתו:
*         : Pesach Rizkerאביו  נולד ב Seret שב Romania בשנת 1907 למשה ואסתר. אביו היה נשוי למינה לבית הרר. לפני מלחמת העולם השניה התגורר ב  Suceava שב Romania . בזמן המלחמה הוא היה ב Transnistria שב Ukraine (USSR)   נרצח: 1943.
*     מקור המידע: ספר יזכור Rikhaty ,Varvarovka, Nikolayev, Ukraine
*     הפרטים נמסרו על ידי מינה, אימו המסורה של פסח קציר הבן ז"ל.
*        
*       על זוועות טרנסניסטריה ראו 'דרך לא ארץ' / סיפורה של חנה מלר YOUTUBE
=============================================================
עוד על מצבם העגום של חקלאי ישראל 
מכתב שהעביר אלי חברי אבירם לב,  מגדל הדרים ואיש המושב בילו. הוא מנסה בכל כוחו לעצור את הסחף והרגשת האבדון שרבים מחקלאי ישראל שנותרו מרגישים בשנים האחרונות, לנוכח ירידת מעמד החקלאות בארץ והבעיות הכלכליות הקשות שחקלאי ישראל מתמודדים עמם, כולל העלייה הבלתי פוסקת במחירי התשומות ומחירי התוצרת הגבוהים לצרכן והנמוכים ליצרנים. אבירם העביר לחבריו הרבים העתק מכתב שכתבה גב מרים פיין לראש הממשלה. בימים אלה של מחירי ירקות גבוהים וחיטוטי פוליטיקאים במדפי מרכולים ריקים, כדאי להקשיב לכאבם המתמשך של חקלאים רבים ששנה אחת של משבר קשה עלולה להשאירם עם חובות ששנים רבות של עמל לא יצליחו להחזיר. אין זו בעיה ייחודית לישראל - היא מוכרת מארצות רבות, כולל מארצות הברית. מאידך, בארצות אירופה היכן שחשיבות המרחב הכפרי לרווחת כלל האוכלוסיה, כולל הערים והישובים התעשייתים, הקימו "רשתות הגנה" שיבטיחו כי גם בשנה בה היבולים דלים או המחירים נמוכים, עדיין ימצא לחקלאים די הון לא רק לצורך מחייתם אל גם לא להפוך לעבדים נרצעים לבנקים.




וקצת נחת ונוסטלגיה – מכתב של שוקי קנוניץ
כמידי שנה בחול המועד סוכות מקימים עובדי משרד החקלאות את סוכת הנשיא במתחם 'משכן נשיאי ישראל' בירושלים ומציגים בו שפע של פירות, ירקות , פרחים – מכל הזנים הקיימים  וזנים והחדשים. ענף ההדרים  בשה"מ  הקים תצוגת זני ההדרים בעיקר של הזנים המבכירים.  ציבור המבקרים, עולי הרגל, הגיע בהמוניו להנות מחווית המפגש עם נשיא המדינה, ומהביקור במשכן נשיאי ישראל ,ובהזדמנות זו התרשם וודאי גם מהאוסף המגוון של פירות וירקות שהוצגו, ומהאווירה החגיגית והצבעונית בסוכה.  כבכל שנה, אנו אנשי שה"מ,  עמדנו בסמוך לתצוגת הפירות וענינו על שאלות המבקרים. והנה השנה זומנה לי הפתעה נעימה: כאשר זרם המבקרים נרגע משהו, ניגשו לתצוגה שתי עלמות חן חמודות ויפות, אוחזות בידן בילדיהן הקטנים ומתבוננות  דקות ארוכות בתצוגת הזנים כאשר מפעם לפעם הן מתארות ומסבירות לפעוטות/ים על פומלו, אשכולית, לימון ומנדרינה. בעודי עומד מתבונן בשתי העלמות הצעירות , המסבירות בסבלנות רבה לילדיהן, מתפעל מהידע שלהן בהדרים, פונות אלי השתיים בחיוך רחב: 'היה לנו פעם סבא, ולסבא היו עצי הדר בחצר'. יפה, אני משיב. מכאן אני מבין את מקור ההתעניינות והידע הרב שלכן בהדרים. היכן גר סבכם, אני שואל? 'בעיר רחובות', עונות הן. למרות שלא הדרכתי מעולם ברחובות וסביבתה ניסיתי לחשוב על פרדסן מרחובות שהצליח להטמיע כה עמוק את אהבת הפרדסנות בנכדותיו? 'שמו היה שאול', הן חושפות את התעלומה. 'סבא שאול מונסליזה... סבא פימי...'
אווהו אמרתי. איזו הפתעה! תגידו פרופ' שאול מונסליזה. מורינו ורבינו שגידל וחינך דורות של חוקרים ואנשי מקצוע בהדרים. איש האשכולות הצנוע והענו שייצג את ישראל בעולם והביא כבוד רב לענף ההדרים הישראלי... ההתרגשות של הנכדות הייתה רבה מאד וניכרו בהן געגועים ואהבה רבה לסבא שהרי כאשר פרופ' מונסליזה ז"ל נפטר לפני 29 שנים הן היו תינוקות, ולמעשה לא זכו להכירו. כל הזיכרונות שלהן מ'סבא פימי' הן וודאי רק מהסיפורים ששמעו מסבתא תבדל"א ומשתי הבנות. בתמונה שולחן התצוגה היפה של זני ההדר המקדימים  בסוכת הנשיא.
.  



  

שער המים והטפטוף - המשך לגיליונות 29,  30, 31
ד"ר יורי לשם שרשימתו על מערכת הטפטוף של ציזיק בגיליון 29 פתחה את הדיון המעניין על המצאת הטפטוף כתב לי : אני שמח לראות שנושא הטפטפות ממשיך להיות בכותרות. אם-כי לאחר קריאת התגובות והמשובים בשלושת הגליונות האחרים, אני מתחבר יותר ויותר מאוד להערת הביניים שהוספת לגליון הקודם. זוהי דוגמא קלאסית כיצד האקדמיה לא רק שאינה פורצת ומובילה אלא מזדנבת בסוף המחנה. אני חושש שגם כיום זה קורה בתחומים רבים אחרים. בנימה אופטימית זו ברכת חג שמח ופתקא טבא ו- שנזכה לחורף גשום ופורה.
ובתגובה כתבתי (מב-י) כפי שכתבתי בגיליון הקודם  לאחר עיון בספרו של שמואל דסברג למדתי כי האקדמיה לא פרצה את הדרך בתחום הטפטוף אבל בהחלט ביססה את ההבנה  הבסיסת בסודות הטכנולוגיה הזו בכל הכרוך לתנועת המים בקרקעות בהם משקים בשיטה הזו. ואף כי ספק באם הנוסחאות המתמטיות המסובכות מובנות ונדרשות לחקלאים המשקים בשיטת הטפטוף  למהנדסי מפעלי ההשקיה המתכננים את הדורות הבאים של הטפטפות ולאנשי שירות השדה  ומפתחי מערכות ההשקיה הממוחשבות צמחה וודאי תועלת רבה מנוסחאות הזרימה וספיגה של מים בקרקע מושקית בטפטוף שחוקרי וולקני פיתחו.
פרופ' יוסי שלהבת בעבר מנהל המכון לקרקע ומים  במכון וולקני העביר מכתב ששלח לאחרונה לבנו של יעקב  מוטס ז"ל שמהיכרותו ארוכת השנים עמו הוא מעיד שאף שהיה מהראשונים לעסוק בשיטת הטיפטוף הציבור והמערכת אינם מודעים לתרומתו (ראו רשימה של דב פסטרנק המצטרפת לעדות זו)
שלום עדי,
 מעשה אציל אתה עושה לתת לאביך יעקב מוטס ז"ל את הזכות והכבוד הראויים לו לאחר שנים רבות של התעלמות מצד אלה שהעסיקו אותו ועזרו לו בניסיונו להביא את השיטה למימוש ויישום. הוא היה האדם הראשון במדינת ישראל שהתחיל בפיתוח רעיון של השקייה בטיפטוף אשר תוך מספר שנים קצר הפך לשיטה נפוצה בעולם כולו ולשם דבר כהמצאה ופיתוח ישראלים.  מוטס לא הספיק לפתח את השיטה לשלב של מיסחור, דבר זה נעשה ע"י המהנדס בלאס ובנו בשיתוף קיבוץ חצרים. הם שרשמו פטנט על השיטה והיו להם אמצעים גדולים שלא היו בידי מוטס. מאידך הראשוניות בחשיבה ובפיתוח מגיעה למוטס.  
אני הייתי מנהל המחלקה להשקייה במכון וולקני בעת שמוטס הציג לנו את השיטה. מצאנו תקציב צנוע לבחון בניסוי קטן בשטחי הפקולטה לחקלאות ברחובות בעבודה משוטפת של החוקר יוסי הלר ז"ל ומוטס ולאחר מכן בניסוי רחב ממדים בפרדס מכון וולקני בבית דגן בביצוע ד"ר אלי רביץ ז"ל. הגישה הייתה של השקייה תת קרקעית. הטפטפות של מוטס היו תיכנון מתוחכם אבל לא חסין מפני חדירת שורשים והמערכת פשוט ניסתמה והניסוי הופסק. יותר מאוחר היה זה יהודה זוהר, עובד שרות שדה בבאר שבע שהעלה את המערכת לפני השטח בניסוי בקיבוץ חצרים אשר בסופו של תהליך נהפך לחברת נטפים הידועה בכל העולם.  
אין ספק שהיה זה מוטס שהתחיל בפיתוח הרעיון של השקייה בטיפטוף והוכיח את היתרון של השיטה בחסכון במים ורק הנסיבות של הזמן, המקום והאמצעים מנעו ממנו להפוך את השיטה להצלחה מסחרית.  אני מאחל לך הצלחה ומקווה שמנהל שה"מ חנן בזק ימצא דרך נאותה לתת למוטס, עובד שרות שדה, בפרט ולמשרד החקלאות בכלל את הכבוד הראוי ולציבור בכללו את ההכרה בפועלו של אביך.  


ובתגובה למכתבו של יוסי -  
פועלו של יעקב מוטס ז"ל אכן לא הגיע אלי  (מב-י) אף כי  שמו ופועלו הוזכרו ברשימה ששלח  ד"ר יורי לשם שכזכור התחילה את הדיון המעניין בסוגיית הטפטוף. אשמח באם תבקש מבנו של יעקב מוטס ז"ל פרטים ביוגרפיים על אביו ועל פועלו. האם תוכל לשחזר שנים בהם נוסתה שיטתו של מוטס בוולקני?
מעבר לכך, תרומתו של בלס היא בטכנולוגיה של פיתוח הטפטפת אותה יצר בנו. נראה לי, כפי שכבר כתבתי, שהצלחת הטפטוף כוללת כמובן את הרעיון ומסחור השיטה והפיכתה ללהיט בינלאומי עם כניסת התעשייה.  נגעתי בהבדלים ובתרומות השונות קודם.
 לדעתי, סיכם יפה את הדברים עמי חריטן בגיליון הקודם, אך חסר לי עדיין רשימה של חבר משק חצרים מהימים ההם כדי להבין כיצד הם הפכו רעיון למוצר כה מוצלח. ובעקבות המכתב חיטטתי בגוגל ומצאתי במשוב את המידע הבא:
חלקו של יעקב מוטס ז"ל בטיפטוף
(חסר מידע על כותב הרשימה  והיכן היא פורסמה במקור)
30.06.2015
המאמר אינו בא לערער על תרומתם החשובה של שמחה בלאס, עורב, ולוז וזוהר, שיתכן שללא עבודתם, טכנולוגיית הטיפטוף לעולם לא הייתה מבשילה. עתה, לאחר שהשיטה התפרסמה בארץ ובעולם, הגיע הזמן לתקן את העוול שנעשה להוגה ומיישם הראשון של רעיון הטפטוף, יעקב מוטס ז"ל, לזכותו בהכרה על פעלו
מתוך מגע עם אנשים רבים הקשורים לחקלאות במשרד החקלאות ומחוצה לו הבחנתי באי-ידיעת חלקו של אבי, יעקב מוטס ז"ל, בטיפטוף. הדבר נוגע גם לאנשים המכירים את מוטס באופן אישי. לגבי רבים המושג טיפטוף קשור למהנדס שמחה בלאס כממציא השיטה ומפתחה וכמי שהעניק אותה למדינה.
אינני בא לערער כאן על חלקו העצום של שמחה בלאס בקידום הנושא ובהפצתו שללא ספק שירת באופן החיובי ביותר את טובת המדינה. כמו כן, אינני בא לערער כאן על זכותו המשפטית של בלאס על הטפטפת שהוא המציא (זכות פטנט). ברצוני להבהיר כאן את ראשוניותו של מוטס בטיפטוף בארץ כהוגה וכמבסס השיטה, ולתקן בזה עוול שנגרם לו, אולי בהסח הדעת, ולהציע להכיר בעניין זה באופן ציבורי.
בחלקת עצי הפרי בראשל"צ
לפנינו תיאור העובדות: בשנת 1956 החל מוטס לבחון באופן מעשי השקיה בטיפטוף בחלקת עצי פרי בראשון-לציון.
הרעיון בא לו כתוצאה מגילוי תופעה של התפתחות וגידול מופרז של צמח החזרת שגדל מתחת לברזיה בחצר ביתו. בהמשך שם לב שקיימת נזילה קטנה ואיטית באחד מחיבורי הזוית של צינור המתכת שלה.
הוא התעקש להשאיר את המצב כמו שהוא ולא לתקן את הנזילה אלא לחכות לתוצאות המעניינות עם הגידול, שכבר נראו לעין באופן בולט ומשמעותי ביותר. הצמח פשוט התפתח בצורה מדהימה ובלתי רגילה ביחס לגידולים אחרים דומים. זה נתן לו את הרעיון, ההשראה והכוח המניע לפיתוח הדבר שהצליח ליישם אותו בקנה המידה הביתי אצלו בגינה, בבניית מערכת מושלמת שהשקתה שורה של עצי פרי והתוצאות דיברו בעד עצמן.   
כעבור כשנה, ב-1957 הוא עניין בכך את א' אהרוני, חברו לעבודה בשירות השדה. אהרוני ביקר בחלקת הניסוי בחצר ביתו של מוטס, התרשם עמוקות וניסה לענין את ד"ר יעקב רובין, מנהל האגף לקרקע ומים בתחנה לחקר החקלאות ברחובות.
בביקור חוזר הביא עימו את ד"ר רובין וכמו כן שני מהנדסים שעבדו בצוות הטכני של הסוכנות בבאר שבע, מיכה חרמוני ויצחק (איצ'לה) קרופניק. ד"ר רובין משום מה לא נטה להכנס לעניין. בין היתר ניסה אהרוני לעניין גם את יעקב (בודה) עורב, משימור הקרקע בבאר-שבע, אשר כעבור כשנתיים (1959) החל לנסות את השיטה (בגירסה שונה במקצת).
במאי 1980 עם הענקת פרס ישראל למהנדס שמחה בלאס על אמצאת הטפטפת המסחרית הראשונה שלו ופריצת הדרך שבעקבותיה, כתב אהרוני מכתב עדות מרשים על פועלו וראשוניותו של יעקב מוטס באמצאת שיטת הטפטוף.
המכתב הופנה אז למנהל שה"מ בבקשה למציאת הבמה המתאימה לתיקון המעוות ביידוע הציבור לגבי זכות הראשונים של מוטס באמצאת הטפטוף. לצערנו, אז וגם עד היום טרם נמצאה לכך הבמה הראויה ולכן ההמשך מחזק את הצורך לעשות זאת כבר וללא כל דיחוי נוסף.
אין ספק בכלל שהשמועה על הרעיון שהגה, המציא ופיתח יעקב מוטס בתנאים הביתיים שעמדו לרשותו עברה מפה לאוזן מקצה לקצה של הארץ. היו ביקורים רבים שהתקיימו בחצר ביתו של מוטס בכדי לראות ולהתרשם ממערכת ההשקיה "המיוחדת" ומתוצאותיה, שבנה והרכיב במו ידיו ובאמצעים הדלים שעמדו אז לרשותו. ביניהם היו אנשים רבים שעבדו אז בשרות שדה של משרד החקלאות ובתחנות לחקר החקלאות ברחובות ובבית דגן.
בין המבקרים שהגיעו אליו היה גם מהנדס ההשקיה יצחק האוזנברג ז"ל, שביקר פעמים רבות אצלו בביתו בחלקת הניסוי והיה מלא התעניינות ברעיון. באחד הביקורים שלו אצל מוטס, הוביל האוזנברג כמדריך קבוצה של מדריכים משתלמים ששירתו אז במדרשה החקלאית של הנח"ל, ליד באר טוביה.
 ראיתי צמחים מושקים בטפטוף הרבה קודם
להלן ציטוט מסיפור העדות של אחד מהם שהיה שם ושמו בישראל הוא איתן אוריאלי המתגורר היום במושב כפר אביב, ליד גדרה: "תודות רבות מגיעות למר שמחה בלאס, על שזיהה את הפוטנציאל הגדול בשיטת הטפטוף והמציא את הטפטפת הראשונה בשנות הששים, אך אני ראיתי צמחים מושקים בטפטוף הרבה קודם. בערב חורפי בסביבות פברואר 1958 בראשון לציון – בביתו של מר יעקב מוטס.
"וזה סיפור המעשה: בשנת 1957 הוצבתי כמדריך חקלאי למדרשה החקלאית של הנח"ל (היה פעם מוסד כזה). בתחילת שנת 1958 הצטרף אלינו, כמדריך נוסף, מהנדס מים יצחק האוזנברג (ז"ל) . הוא לימד אותנו רבות בנושא ההשקיה – מקצוע חדש באותם זמנים. בין היתר 'גרר' אותנו ערב אחד לבית קרקע בראשון לציון, שם פגשנו את מר יעקב מוטס. הם הראו לנו מערכת השקיה בטפטוף  שבה הישקה מר מוטס עציצי נוי בביתו מזה שנים אחדות.
"הצינור הראשי היה צינור גומי דק. בצינור זה נקב מר מוטס חורים בעזרת מרצע והשחיל צינוריות פלסטיק דקיקות ארוכות. עם פתיחת הברז טפטפו המים ישר דרך הצינוריות לעציצי צמחי הבית. עציצים גדולים זכו לצינורית קצרה (יותר מים) וקטנים לצינורית ארוכה (פחות מים). כך יצר מר מוטס ספיקות שונות בעזרת החיכוך. כמובן שהמערכת הופעלה רק בלחצים נמוכים, שכן כשהברז נפתח לעוצמה חזקה מידי הצינוריות הדקות נטו להתפרק מצינור המים הראשי.
"בהמשך הערב יצאנו לחצרו והוא הראה לנו שכך הוא משקה עצים אחדים בגנו. שאלתי את מר מוטס מה חשיבות שיטת ההשקיה הזו והוא ענה לי שכך הוא מקווה לחסוך מים רבים, בהשוואה לשיטות ההשקיה שהיו מקובלות ומכיוון שהוא מרטיב רק חלק מהשטח ויפסיד פחות מים, הן בהתאדות מהממטירים והן מפני השטח.
"לא התעמקנו בפרטים, לא שיערנו את גודל חשיבות ההמצאה. אפילו לא הייתי בטוח אם מר מוטס צודק בטיעוניו או לא. לימים נתקלתי בטפטוף שוב כשיצא קיבוץ חצרים (במקור: נטפים) עם הטפטפת המסחרית הראשונה הגדולה והמסורבלת. מר בלאס השתמש ברעיון שיטת הטפטוף של מוטס, החליף את הצינוריות הארוכות והרגישות במבוך משוכלל בתוך מיכל שקיבל את השם 'טפטפת'. "בהמשך הזמן הטפטפות השתכללו עוד ועוד. אז החלה פריצת הדרך המסחרית. אין לי ספק הזכות הראשונים על הטפטפת מגיע למר שמחה בלאס ובצדק. צר לי מאוד על ששמו של מר יעקב מוטס כפורץ הדרך הראשון להשקית גידולים בשיטת הטפטוף נשמט לאורך כל הדרך".
המאמר הראשון
את הבחינה המעשית לטיפטוף שהחל מוטס ב-1956 תאר במאמרו בעיתון "השדה" מפברואר 1962 (6 שנים לאחר שהתחיל), שהוא הפירסום הראשון על השקיה בטיפטוף בארץ. המושג טיפטוף לא היה עדיין בשימוש, ובמקום זה כונתה שיטת השקיה זו 'השקאה תת-קרקעית', למרות שמוטס השתמש בטפטפת המונחת על פני הקרקע (ומטפטפת לתוך קידוח הממולא בחצץ).
המושג "תת קרקעית" התייחס לכך שהמים התפזרו מתחת לפני הקרקע לכל הכיוונים, ללא הרטבת כל פני השטח. ואכן מנהל שרות השדה, משה בועז, בחוברת שפירסם על השקיה בטיפטוף בישראל (נובמבר 1973), ציין שטיפטוף על-קרקעי הוצע לראשונה על-ידי מוטס.
להלן הציטוט: "הגישה העל-קרקעית של ההשקאה בטיפטוף הוצעה לראשונה על-ידי יעקב מוטס, ואחר-כך נוסתה, שופרה והוכנסה לחלקות מסחריות על-ידי יהודה זהר וגו'".
לכן, בנוסף לכך שעל פי העובדות היה מוטס הראשון להציע ולבצע, גם היה הראשון שנתן לעבודה בטיפטוף פירסום ("השדה" כרך מ"ב חוברת ה', פברואר 1962), שש שנים לאחר תחילת העבודה.
במקביל (8/2/62) פורסמה עבודתו של עורב ב"הארץ" ובו ציין שהוא הלך בעקבות מוטס. רק לאחר מכן פורסם ב"מעריב" מיום 5/3/62) מאמר על עבודתו של בלאס בנושא.
ראוי לציין שמוטס לא עשה מעבודתו סוד. הוא עניין בנושא את אהרוני ואחרים, כפי שצויין לעיל. בנוסף לכך ניסה מוטס ב-1960 לענין שוב את פרופ' רובין ואת המהנדס א. רביץ בנושא.
פירסום המאמר ב"מעריב" על העבודה של בלאס בנושא הטיפטוף, מבלי שהוזכרה ראשוניותו של מוטס (בניגוד לפירסום שנעשה כחודש לפני כן ב"הארץ" על עבודתו של עורב, שם צויינה במפורש ראשוניותו של מוטס), גרמה צער לאבינועם ורד (עד נוסף לעבודתו של מוטס) והוא ביטא זאת ב"מעריב" במכתב למערכת שפורסם, ושמסתיים במילים אלה: "לאור עובדות אלה וביודעי זה שנים את עבודתו של יעקב מוטס, נדהמתי בקראי את כתבה זו, שבה הושמטו והועלמו כליל זכויותיו של יעקב מוטס. הרשות בידי כל אדם לפתח שיטה זו לטובת החקלאות והכלכלה הלאומית, אך אין להעמיס את הכתר במקום הלא-נכון ונמצא כאן עיוות רב".
אינני בא לערער על תרומתם החשובה של עורב, בלאס ולוז לפיתוח קידום ודחיפת הנושא. יתכן מאד שללא כניסתם לעניין הטיפטוף ויותר מאוחר כניסתו של יהודה זוהר ושכלוליו המסחריים, לא היו הדברים מתגלגלים בקצב ובצורה כפי שהתגלגלו.
עתה, בחלוף זמן רב, לאחר ששיטת ההשקיה בטיפטוף התפתחה, התפשטה והתפרסמה בארץ ובכל העולם והביאה וממשיכה להביא תהילה וכבוד רב למדינתנו, אני חושב שהגיע הזמן להפר את השתיקה על העוול שנעשה להוגה הרעיון והמיישם הראשון של השיטה ואני מציע לזכות את יעקב מוטס בהכרה ובהוקרה על פעלו.





תרשים טפטוף יעקוב מוטס ז"ל


================================================================
תוספת חשובה להיסטוריה של הטפטוף נשלחה על ידי משה ביאלי  שהיה עד  1964  חבר קיבוץ יטבתה. וזה לשון מכתבו של משה:  לפני עזיבתי את הקיבוץ הייתי אחראי על נושא ההשקייה ביטבתה שהייתה אז מרכז הפיתוח של שיטת הטפטוף בעזרתם של יהודה זוהר ז"ל ומנחם שמואלי ז"ל. לאחרונה הייתי בקשר עם אמנון גרינברג  חבר יטבתה ומנהל מו"פ ערבה דרומית. אמנון  כתב   בשנת  2011  סקירה היסטורית  על החדרת שיטת הטיפטוף לחקלאות  במכתב  ששלח לפרופ'  דב פסטרנק (מצורף)  .
---------------------------------------------------------------------------------------





כך כתב אמנון בתגובה לרשימתו של לדב פסטרנק  על הטפטוף (מועתקת להלן)
הייתי מכותב לחילופי המכתבים בינך ובין פרופסור אריה איסר. קראתי בעיון את המאמר שצרפת, The Evolution of Drip Irrigation- A Personal Account. המאמר שופך אור על הקשר האישי שלך לפיתוח הטפטוף. הפתיח למאמר שבו כתבת:
"I am trying to bring justice to the people that were  responsible for the evolution of drip irrigation but their achievements were taken from them by others", דרבן אותי לפשפש במקורות, וכן לשוחח עם אנשים שהיו מעורבים בערש פיתוח הטפטוף.
הלל גורדין, חבר יטבתה, מדווח על פגישה שהייתה לו, כמרכז משק, יחד עם משה הס ז"ל (חבר קיבוץ חולדה, ומלווה קיבוץ יטבתה בשנותיו הראשונות) בתום קדנציה של ריכוז משק ביטבתה בשנת 1961, עם שמחה בלאס בביתו של שמחה, שבעקבות הפגישה הובאו ליטבתה מערכות טפטוף ראשונות מורכבות מצינוריות דקות. דוד איתיאל מיטבתה היה אחראי על נסיונות שנערכו בשלחין של הקבוץ בשנים ההן, ושמחה בלאס אף הציע ליטבתה להקים מפעל לייצור טפטפות אך הקבוץ דחה את הצעתו.
בשנת 1964 הוקמה תחנת הנסיונות "ערבה" ביטבתה ע"י המועצה האזורית חבל אילות, משרד החקלאות והסוכנות היהודית. החוקר הראשון שהגיע לכאן עם משפחתו היה מנחם שמואלי, איש המחלקה להשקיה של הפקולטה לחקלאות ברחובות.
כבר ב-1964 בוצעו תצפיות בהשקיה בטפטוף בהשוואה להשקיה בהמטרה.
בארכיון יטבתה ובארכיון המו"פ מצאתי דו"חות מסודרים על נסיונות ומחקרים שנערכו בתחנת הנסיונות ע"י צוות המחקרים בראשותו של מנחם שמואלי ופרופ' דן גולדברג.
1.     השקאה של פלפל בהמטרה ובטפטוף (חוברת מס' 13), יוני 1968 בהוצאת הפקולטה לחקלאות, המחלקה להשקאה.
2.     השקאה וחיפוי בתירס מתוק אביבי (חוברת מס' 14), יוני 1968, הפקולטה לחקלאות.
3.     א. ניסוי עומד של תירס מתוק המושקה בטפטוף (חוברת מס' 15), יוני 1968, הפקולטה לחקלאות.
ב. צפיפות צמחי הפלפל וההשקאה בטפטוף (כנ"ל)
4.  סיכום נסיונות בערבה עונת 1968/69 (חוברת מס' 20), אוקטובר 1969, הפקולטה לחקלאות.
5.  סיכום נסיונות בערבה עונת 1969/70 (חוברת מס' 24), נובמבר 1970, הפקולטה לחקלאות.
6.  ב-1970 פורסם מאמר של פרופ' דן גולדברג ומנחם שמואלי בשם:
"Drip Irrigation: a method used under desert condition of high water and soil salinity."
מאמר זה התפרסם ב: American Society of Horticultural Engineers.
זהו המאמר הראשון בעולם בנושא השקיה בטפטוף שהתפרסם!

מאמרים נוספים בנושאי השקיה בטפטוף שהתפרסמו בעקבות המחקרים שנערכו בתחנת הנסיונות "ערבה" שביטבתה:
Goldberg, D., M. Shmueli, B. Gornat, (1966) Nat'l. Univ. Inst. Agric. Israel, 507
Goldberg, D., M. Shmueli, (1968) Ketavim 18:3-12
Goldberg, D., M. Shmueli, (1969) Proc. Int. Arid Lands Conf., Tucson, Arizona
Goldberg, D., M. Shmueli, (1970) Trans. Amer. Soc. Agr. Eng. 13:38-41
Shmueli, M., D. Goldberg, B. Gornat (1967) Ketavim 17:271-279
Shmueli, M., D. Goldberg, Y. Zohar (1967) Volcani Inst. Agric. Res. Bull. 12-2
Shmueli, M., D. Goldberg (1969) Proc. Israel Soil Sci. Soc.
Shmueli, M., D. Goldberg (1971) Hort. Science 6: 557-559
בשנת 2001 יצא ספרו של JANICK בשם: Classic Papers in Horticultural Science ובו מאמרים רבים. ההקדמה מעידה על החשיבות שמייחסים העורכים למאמרים המתפרסמים, ובתוכם המאמר של פרופ' גולדברג ומנחם שמואלי (מצורף).
כמי שחרד לכך שהתהילה והכבוד הקשורים לפיתוח השקיה בטפטוף ילקחו ע"י אחרים, ראוי שתתייחס לעובדות שהעליתי במכתבי זה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------
ומשה ביאלי  סיכם מכתבו-
הנושא: פיתוח שיטת ההשקייה בטפטוף בראשית שנות השישים של המאה הקודמת
בנוסף למידע הרב שאמנון גרינברג שלח לך, אוכל רק להוסיף את הפרטים הבאים:  
לפי עניות דעתי מפתח השיטה שהפכה להיות מסחרית הוא שמחה בלאס.  
ראשית יישום השיטה בשטחי החלקאות הישראלית נתונה ליהודה זוהר  (איש שרות השדה של משרד החקלאות בנגב) שהאמין בשיטה
המשך הפיתוח החקלאי נתונה לד"ר מנחם שמואלי שערך הרבה ניסויים על מנת להוכיח את חשיבותה של השיטה.  
מספר ניסויים בוצעו בעין גדי, נאות הכיכר, עין יהב אולם עיקר הניסויים בקנה מידה מסחרי בוצעו בתחנת הנסיונות של יטבתה (שעדיין הייתה קטנה. 
מאוחר יותר הצטרפו עשרות חוקרים, מדריכים וחקלאים להמשך העבודה ופיתוח השיטה המוכרת לנו כיום.
 נ.ב. שוחחתי עם העוזרת של יהודה זוהר (רבקה אופנבאך) והתעניינתי לקרוא את הפירסומים של יהודה זוהר, לטענתה יהודה היה איש העשייה ופחות איש הכתיבה.
לכן אין כמעט פירסומים של עבודותיו בשטח זה
--------------------------------------------------
ובתשובה  למשה ואמנון  ( מב-י)
ראשית תודה לדברים החשובים  שהוספתם  מניסיונכם האישי והמידע הרב שאמנון אסף מהניסיונות שערכו חברי יוטבתה וצוות מו"פ ערבה,  כפי שתראו שמם של אחדים מהמוזכרים במכתבו של אמנון הוזכר בגיליונות קודמים אבל בתיעוד חסר לעומת החומר המפורט  שאמנון  כלל  במכתבו לפסטרנק.
איני איש השקיה, אף כי נרטבתי מדי פעם ממתזי צינורות הפרפורן שפעלו בפרדסי מקווה ישראל בעת לימודי שם לפני 60 שנים, ולכן דברים רבים בנושא הטפטוף לא היו מוכרים לי. אף כי לחוסר מעורבתי האישית  בנידון יש יתרון מסוים בתחום האובייקטיביות , ספק באם זה מחפה על החיסרון במידע  ההיסטורי. אני מתנצל על כך שלא ידעתי על המאמר של פסטרנק ולא שמעתי על ההתכתבות בינו לאיסר. אשמח לקבל העתקים של ההתכתבות הזו וכן עותק של מאמרו של פסטרנק.  
הוספתי פניה לאמנון - כפי שתמצא בגיליון 29, לפני כעשור ומחצה הצעתי להקים פארק טפטפות בתחומי תחנת הנסיונות גילת. הרעיון לא התממש למרות שפארק כזה היה מאפשר שהייה ובילוי של יום שלם לילדים והוריהם בצפון הנגב, אזור שאינו עשיר במיוחד באטרקציות מים.
יוטבתה והאזור קרובים למים אבל בפארק המוצע ניתן יהיה לבלות בצורה הרבה יותר משעשעת מאשר במי ים, וכן בביטחון אישי גדול יותר לילדים ולהוריהם. נראה לי שהקמת הפארק בקרבת המשק תתקן ראשית את הטעות ההיסטורית של אי הצטרפות ליוזמת בלס לפתוח מפעל אצלכם, וחשוב לא פחות, תדגיש את תרומתה של יוטבתה וחבריה להתבססות הטכנולוגיה הזו ששינתה במידה רבה את החקלאות המדברית. לא הייתי מתחיל באופן גרנדיוזי, אבל יחסית בהשקעה לא גדולה ניתן לדעתי להקים מפעל תיירותי חינוכי וערכי .

The Evolution of Drip Irrigation-A Personal Account
הרשימה מועתקת מהאינטרנט, פניתי לד"ר פסטרנק לפי כתובת המייל המצוינת ברשימה לקבלת רשות לפרסם.
Dov Pasternak
16/12 Harav Goren St. Rishon Letzion, Israel. Email: dovp@bgu.ac.il
Abstract
Drip irrigation is probably the most water efficient irrigation technology with greatpotential to help solving the coming global water crisis. Drip irrigation also increasesyields and allows the better use of saline water and of poor soils.  The original developers of the drip technology and its management are highlighted. The paper describes the evolution of the drip system from the early sixties to our days. It mentions the many elements that comprise a drip system starting with the evolution of the individual drip emitter and ending with the automated control and recording of all the operations of the drip system.  The article ends with the highlighting of the low pressure drip system that allows poor farmers in developing countries to enjoy the advantages of drip irrigation.  It is written in first tense as a personal description by a scientist that was involved with drip irrigation from its onset.
Background
Drip irrigation is the most water efficient irrigation technology known. With drip irrigation more than 95% of the water applied is absorbed by the plants whereas with many surface irrigation methods irrigation efficiency is only around 50%. This means that drip irrigation can solve much of what is now called the world’s “water crisis”.
Equal distribution of water and soluble nutrients to all plants in the field significantly raises yields as compared with other technologies, resulting in very high water use  efficiency. Drip irrigation is particular important for low fertility soils and when saline water is applied.  In spite of all these advantages drip irrigated fields occupy today only 1% to 8% (depending on whose estimate it is) of the world irrigated area (Postel at all, 2001) but its dissemination is being accelerated especially in the Indian sub continent.
A lot has been written about drip irrigation but to the best of my knowledge never before was there an account made of the evolution of this fascinating irrigation technology.  .
By chance I happened to be present in many important junctions in the progression of the drip irrigation technology and this is my personal account on the development of this outstanding technology in Israel.
How it all started
The first article about drip irrigation in Israel appeared in the journal “Hassadeh” from February 1962. It was written by Yaakov Mottes that is known as the inventor and promoter of tensiometers, suction tubes to extract soil solution and more. His drip system was made out of ¼” plastic lines buried in the ground with a split metal tube (the drip emitter) inserted vertically into the plastic lines at regular intervals
The Engineer Simcha Blass, the “father” Israel’s National Water Carrier started to develop the drip system at about the same time. His big achievement was the invention of the spiral drip emitter where water velocity is broken down by traveling over a long spiraling micro-channel in the emitter. This emitter in analogue to an electric resistor allowing equal distribution of water along the drip lateral and hence equal application of water (and soluble fertilizers) to all plants in the field. Simcha Blass conducted many trials with drip irrigation alone or together with the Israeli Ministry of Agriculture.
However for some reason or other these trials were not fully successful. (In 1977 I encountered a drip system in some commercial glasshouses in south England produced by an English company that claimed that drip was their invention. This is just to add confusion to the story…)
Simcha Blass sold his patent to Kibbutz Hatserim that started the first drip irrigation factory in Israel called “Netafim”. Apparently Hatserim looked at this “factory” as a solution for employment of old fathers and mothers of kibbutz members because when I first visited Netafim in 1965 I found a group of elderly people in a wooden hut sitting on rough wooden benches around rough wooden tables assembling by hand the cumbersome huge drip emitters while others, stronger ones, were forcing the emitters by hand into plastic tubing at regular intervals. This was the beginning of Netafim.
And here is where my personal story with drip irrigation started. On July 1964 after completing my first degree at the Faculty of Agriculture in Rehovot, I moved to Ein Yahav that was a very young agriculture settlement in the making in the center of the Arava in the great African-Syrian rift valley, as a technician for the Department of Vegetables of the Volcani Institute (the Israeli Agriculture Research Institute). I carried out a series of trials with sprinkler irrigated tomatoes and eggplants based on research plans provided by Volcani scientists. About a month after my arrival a man in a noisy Citroen de Chevaux came to visit me in the field. He introduced himself as Yehuda Zohar from the Field Service of the Ministry of Agriculture telling me that he wants to install 0.1ha plots of what he called “the Blass system” in four settlements (Ein Gedi, Neot Hakikar, Ein Yahav and Yotvata) along the Arava valley. Yehuda asked me to look after the field that he wanted to install in Ein Yahav. I reluctantly agreed to it without telling my superiors at the Volcani Institute knowing that they will reject my involvement with this totally unknown technology. The eggplants varieties were much more important… Yehuda Zohar came up with the three principles that made the drip irrigation what it'S stoday
He told me to irrigate every day, to irrigate according to evapotranspiration and to add soluble fertilizer with each irrigation event. He might have received these principles from others, but he was the one who implemented them.
A month after planting the vegetables that Yehuda brought I saw a “miracle” developing in front of my eyes. The vegetables of the Volcani trial that were sprinkler irrigated just refused to grow. However the drip irrigated vegetables in the “Blass System” grew so fast that I had to ask the settlement people to help me pick the huge quantity of tomatoes produced by the system. The single row of sweet pepper in the field also gave very high fruit yield, the first sweet peppers “commercially” produced in the Arava Valley that today practically lives from drip irrigated peppers.
Yaakov Mottes and Simcha Blass invented the “hardware” but it was Yehuda Zohar who came up with the “software” that allowed drip irrigation to express its potential l.  Water saving was the original idea behind the drip system. For this reason Mottes and Blass buried the drip laterals in the ground. But the outstanding results obtained in 1964/65 in four Arava sites clearly showed that the advantages of the drip system, especially in non fertile soils go far beyond the mere saving of water. The buried drips at Ein Yahav were continuously clogged by the plants roots and we knew that drip irrigation could not be up-scaled if this problem is not solved. By accident the drip laterals in Yotvata were not buried because the trencher did not come on time. But the yield results were the same as for the buried drip in the other three sites. So this is how the drip system “came up to the surface”.
Milestones in development
1. Use of saline water
The water used in Ein Yahav was saline and I came to a conclusion that the drip system is probably superior to sprinklers for using saline water. This is when I decided to dedicate my life work for research into the use of saline water using drip irrigation.  When I returned from Australia in 1971 with a Master and a PhD in my hand I established together with my colleague Yoel De Malach a research plot near in the center of the Israeli desert highlands to study how to use the water of the saline aquifers that underlines the central Negev desert, for crop production. The salinity of water of these deep aquifers water is very high ranging from 2,600 mg/liter TDS (Total Dissolved Solubles) in the east to 4,800 mg/liter TDS by the Egyptian border. Previous work at Riverside-California using surface irrigation showed that very few crops can grow with such levels of salt in the water.
At that time I realized that Shmueli and Goldberg (1971) working in the Southern Arava valley also came across the advantage of drip for saline water irrigation. This findings reinforced my determination and over a period of 30 years of intensive research I and
Yoel with others joining in, laid the ground for the use of highly saline water for irrigation. One of our findings was that when using saline water on sandy soils pulse irrigation gives superior results as compared with a single daily irrigation.
2. The labyrinth dripper
The original spiral dripper had a serious flaw. It was easily clogged by small sand grains that penetrated the drippers. Yigal a director of the Israeli Institute for Water Equipment (MIAM) came across this problem and invented the labyrinth dripper in which water finds it way around clogging elements through the many alternative pathways in the labyrinth.
3. The inline drip
Drip emitters inserted on top of the plastic tube are fragile and break easily during handling. Insertion of drip laterals into the tube allows rolling of laterals on large rollers without causing damage to the drippers and extends the life of the drip lateral. This was yet another important milestone.
4. Soluble fertilizers and fertilizers pumps
With the expansion of drip irrigation and of the knowledge on plant nutrition, various fertilizer companies started manufacturing a range of soluble fertilizers mixes containing all or part of the macro and microelements at various proportions to suit various crops, developmental stages and different soils.  The introduction of soluble fertilizers necessitated the adaptation and creation of fertilizer pumps to inject the fertilizers into the irrigation systems. Many fertilizer pumps were developed and some were introduced from the industry. The most common pumps are those that inject fertilizer proportionately to the quantity of water that passes through the system meaning that throughout the whole irrigation cycle the concentration of fertilizers in each liter of water is constant.
5. Filters and other gadgets
Drip emitters require filtering and a whole range of filters based on various principles were developed. The sand and gravel filters allow the use of very turbid water such as river water, reservoir water or partially treated sewage water. All filters require frequent cleaning. Hand cleaning is costly in labor and not very precise because one must be there when the partly clogged filter starts reducing the pressure in the irrigation system. As we will see later the development of automation provided solutions to this and other problems. The development of the irrigation dosing valves combined with a water “counting” meter was yet another important milestone. In its simplest use the dosing valve is set at a given quantity of water to be given to the field and it turns of automatically after the set amount of water was delivered. Later on with the development of automation the water counting meter became an important tool for serial control of  irrigation amount. Other gadgets were fertilizer control valves, pressure regulators, one-way valves, hydraulic valves, DC solenoid valves and more.
6. Pressure regulating emitters
These emitters that are based on a small elastic diaphragm inserted in the dripper were a very important development. It allowed the installation of drip system in an undulating topography compensating for height difference from one spot to the other giving drip irrigation an advantage over other irrigation methods, particularly surface irrigation technologies that requires a flat surface. The action of the diaphragm gives also a drip emitter cleaning action dealing better with unclean water than the regular emitter. The pressure regulating emitters allows in many cases the extension of the drip lateral to longer distances than with regular emitters thus saving in distribution lines
7. Buried drip irrigation
As mentioned before, drip irrigation started its history as a buried system but it was discontinued due to the clogging of the drippers by plants roots. This problem was solved by the introduction of an herbicide called treflon. This herbicide does not spread in the soil and forms a protection zone around each emitter that lasts for many months. Every root that advances towards the emitter is killed by the herbicide. The development of large-scale buried drip started in Arizona where buried drips are used for irrigation of large alfalfa fields  Burying the drip laterals significantly extends their life span. A dry soil surface is important not only for reducing weeds but it significantly reduces spoiling of fruit of plants like melons that otherwise are in continuous contact with a wet soil. Buried  drip irrigation is also very practical for large landscaping projects, lawns of football fields etc.
8. Irrigation automation
Irrigation automation is yet another Israeli contribution to the world of irrigation. How and why it started and where it is going is a subject for yet another article. I will mention here only the end-products and their importance for drip irrigation regulation and control. Automation of drip irrigation probably started with the electronic controller produced in Kibbutz Heftsi-Ba called Gal-1. Later on the much improved Gal-2 controller was developed. At this stage Motorola-Israel, who pioneered central irrigation controlling for large fields, realized the potential of small “irrigation computers” particularly for drip irrigation and came up with the “Metarol” series. Soon followed by Talgil. An irrigation computer can do the following
:  1. Controlling the amount of water to be given to any particular field and automatically starting irrigation of a second field followed by a third etc, for 24 hours of the day. This saves on the pump size, on sizes of leading lines, allows maximum exploitation of low discharge boreholes etc.
2. Controlling the amount and timing of soluble fertilizer injection
3. Controlling automatic cleaning of filters
4. Allowing easy implementation of pulse irrigation
5. Stopping irrigation and fertilization automatically in case of water leaks or of
filter clogging
6. Recording all the actions controlled by the computer. These computers can be
connected and controlled by a central regional computer with a significant saving
in manpower and professional supervision of irrigation.
The irrigation computers can now be monitored and controlled from far away using
cellular phones, radio or internet. Theoretically all irrigation computers around the world
can be monitored and controlled from one single knowledge center using the internet.
Together with four other partners I was involved in the development process of this latter
application.
9. Low pressure drip irrigation
Here is where I again enter the picture
Following all these “high tech” developments of the drip system, many people,
particularly the drip irrigation companies, started believing that drip irrigation is only for
the rich and the technology minded operators. Definitely not for resource poor and non
educated farmers and I followed along….
My mind was changed in 1984 when I conducted together with Israeli and Egyptian
scientists a tour of the Egyptian Western Desert. Somewhere between El Allamain and
Marsah Matruch we came to a small experimental station where the farm manager,
looking like a typical Egyptian Fellahin, showed us an operating drip system that he has
assembled by himself to irrigate a small olive orchard. I was amazed!! the man was
undermining my pre-concepts about the suitability of drip irrigation to the poor and the
non-educated. I asked him how he did he do it? (at that time there was hardly any drip
system in Egypt). He answered that someone told him about drip irrigation. He traveled
to Alexandria bought all necessary lines including thin micro-tubes that he inserted on
16mm laterals and served as drip emitters. He built a cement block reservoir on top of a
sand dune, three meters above the orchard filled it up with water using a small motor
pump and that’s it.
I learnt two lessons from this accidental finding: 1. Drip irrigation can easily be mastered
by the less educated and experienced farmers and it can be affordable by the poor. 2. One
needs only a few meters of pressure to operate a small field of drip irrigation (these latter
observations were also made by Uri Or and Dan Rimon published in 1991). What a
revelation this was!
I kept this information in mind for the next 12 years. In 1996 and in 1997 I visited a few
Sahelian countries in West Africa and became aware of the appalling situation of their vegetables gardens. All were hand irrigated with watering cans and similar devices, hardly any fertilizers were applied and as a consequence yields were very poor and vegetables quality was very low.
After returning to Israel I started developing together with Amnon Bustan a low pressure drip system for African vegetables producers that came with a holistic crop management package. I called it “The African Market Garden” (Pasternak and Bustan 2003).
An important finding from this first exercise was that at low rates of drip discharge(~0.5liters/hr) typical to the low pressure system, water diffuses more horizontally rather then vertically resulting in significantly less leaching of nutrients as compared with higher discharge drippers typical to pressurized systems. This means that one can apply nutrients in the form of low solubility fertilizers (that exist everywhere) as a basic dressing in places where some or all macro and micro nutrients are not available in a soluble form, a situation typical to many African countries
The long duration of the irrigation cycle is yet another advantage of the low pressure systems particularly in regions with high rates of evapotranspiration. It took me and my partners at ICRISAT (International Crops Research Institute for the Semi Arid Tropics) nine years of trial and error in West Africa to develop a workable AMG that started spreading fast in the region (Woltering et al 2011).  Labor saving is the most important advantage of the AMG in places where small scale irrigation is carried out through the use of watering cans or their likes. With the evolution of drip irrigation for resource poor producers this technology went a whole circle, back to its origin. Low pressure drip is becoming a very important lever for poverty alleviation in Africa and South Asia. Who would believe it?

10. Marketing of drip irrigation
Netafim was the first drip irrigation company in Israel and was followed by quite a few good ones such as Plastro, Naan, Metzer, Lego, etc. But (again personal impression) Netafim led the international marketing drive. You could find them everywhere, Europe, USA, Australia, Africa, India, China, South America the Middle East etc, etc. Amnon, a friend of mine once toured one of the most desolate places on earth in south Ethiopia. People there go half naked and hardly saw a white man. One day he came across a sign by the dirt road, stopped the land cruiser to find to his amazement an advertisement for a Netafim irrigation project.
Netafim should have asked Neil Armstrong to fix one of their signs on the moon….just in case.  I wrote this article in order to share with the international community my admiration of drip irrigation and to all the thousands of Israelis who turned drip irrigation into a success story. I apologize to the many that were not mentioned and of probable inaccuracies that always come with historical descriptions.

Literature cited:
Mottes Y. (1962). Underground Irrigation. Hassadeh,  42
Or, U. and Rimon, D. (1991) Advanced Technologies in Traditional Agriculture. J.
Sustainable Agric. 2: 1-10.
Pasternak, D. and Bustan, A. 2003. The African Market Garden 2003. In, Encyclopedia
of Water Science. B.A. Stewart and T.Howell (eds). pp.9-15. Marcel Dekker Inc. NY
Postel, S., Polack,P., Gonzales F. and Keller, J. (2,001). Drip irrigation for small farmers,
a new initiative to alleviate hunger and poverty. Water International 26: 3-13
Shmueli, M. and Goldberg, D. (1971) Emergence, Early Growth and Salinity of Five
Vegetable Crops Germinated by Sprinkle and Trickle Irrigation in an Arid Zone. Hortic.
Sci. 6 , pp. 563-565.
Woltering, L., Pasternak, D., Ndjeunga, J. The African Market Garden: Development of
a low-pressure drip irrigation system for smallholder producers in the Sudano-Sahel.
Irrigation and Drainage (In Press) Sustainable Agric. 2 , pp. 1-10.
================================================================
טפטוף - שאלת המחיר-
איני מתכוון לנושא הכלכלי שיהיה מעניין לדון בו בנפרד אלא בכלל ההיסטורי לפיו כל התפתחות טכנולוגית חשובה נושאת בחובה לצד הברכה הרבה הנראית גם את הגרעין של בעיה עתידית  כלשהיא. ודנו כבר באמת הזו בעבר והזכרתי כי המבחן הוא מידת התועלת אל מול הנזק בדומה  לאינדקס התראופוטי של ארליך בתחום התרופות כך  גם בטפטוף ובכל טכנולוגיה חדשה והשאלה היא שאלת המידתיות .

להלן התייחסותו של פרופ' יעקב קטן לאפקט הטפטוף על בריאות הצומח:
 יש לציין שנעשו מעט מחקרים על נושא זה. ישנם דווחים רבים על השפעת פעולות חקלאיות (השקיה, דישון, עיבוד, גידול במבנים מוגנים ועוד), לטובה או לרעה, על מחלות צמחים. לפיכך, יש לבחון את ההשלכות של הכנסת שיטה אגרוטכנית חדשה על מחלות צמחים. למשל, הכנסת שיטת הגידול מתחת ליריעות פלסטיות (אשר מגבירה את הרטיבות במבנה) גרמה לריבוי מחלות נוף רבות. להלן רעיונות ושאלות פתוחות לגבי ההשלכות של הכנסת שיטת הטפטוף על מחלות צמחים:
1.         להבדיל משיטת ההמטרה, שיטת הטפטוף אינה מרטיבה את הנוף. לפיכך, היא מביאה במקרים רבים להפחתה בשיעור מחלות נוף.
2.         שיטת הטפטוף מאפשרת בקרה טובה על משטר המים, האוויר והדישון בקרקע. לגורמים הללו השפעות פוטנציאליות על מחלות, במיוחד מחלות שורש. לפיכך, ניתן תאורטית למצא משטר השקיה המבוקר ע"י טפטוף שיהיה מיטבי לגידול הצמחים ושלילי לגבי גורמי מחלות.
3.         השקיה בטפטוף מאפשרת החדרה מבוקרת של חומרי הדברה ודישון (בפורמולציה מתאימה). זאת, בתנאי שננקטים אמצעים למניעת חדירת הכימיקלים למערכת ההשקיה. ניתן לצמצם בדרך זו את השפעות השליליות של הכימיקלים.
4.         שיטת הטפטוף מצמצמת את הסכנה של סחף קרקע ע"י מי השקיה, ובכך היא מצמצמת את הסכנה של הפצת פתוגנים ע"י זרמי מים, תופעה אשר הוכחה בשיטות השקיה אחרות.
5.         בשיטת הטפטוף הקרקע נשארת לחה ליד צוואר השורש למשך זמן רב, וכך היא עלולה ליצור תנאים אופטימליים למספר פתוגנים.
6.         בשיטת הטפטוף מערכת השורשים מרוכזת בשכבת קרקע דקה ולכך עלולה להיות השפעה שלילית על יחס נוף/שורש. במקרה זה קיימת סכנה של התמוטטות צמחים והגברת שעור המחלות אשר מוגברות ע"י עקת מים.
7.         עלינו ללמוד את ההשלכות של שימוש בטפטוף טמון על מחלות צמחים. להעמקת השורשים וצמצום הרטיבות בשכבת הקרקע העליונה פוטנציאל בהפחתת מחלות.
לסיכום, אין לעשות הכללות לגבי ההשפעות הפוטנציאליות של שיטת הטפטוף על מחלות צמחים. ההשפעות, לטובה או לרעה, תהיינה ספציפיות לגבי כל צירוף של גידול, פתוגן ותנאי הסביבה. עלינו להמשיך ולחקור נושא זה כדי להימנע מתוצאות לואי שליליות. עדיין לא מיצינו את מלוא הפוטנציאל של שיטת השקיה זו להפחתת מחלות.



חברי, מישאל מור, גמלאי וולקני, היחידה  לנמטולוגיה, התייחס לאספקט הנמטולוגי :
כנקודת מוצא ראוי להזכיר כי בגידול עצים בתנאי בעל,  נזקי הנמטודות  מתונים והרכב אוכלוסיות מיני הנמטודות מוגבל.
בגיליון גמלה-עט 31, פרופ' בן עמי ברבדו דן בהיבטים של מנגנונים פיזיולוגיים המעורבים בהשפעת שיטת ההשקיה בטפטוף על הגידול והפוריות של עצי מטע. בהמשך לנושא זה, מובאות להלן מספר הערות והארות הנוגעות לשיטות השקיה, מהאספקט הנמטולוגי.
במאמר נאמר "השקיה בטפטוף גורמת להגבלת נפח הקרקע המורטב וכתוצאה מכך להיווצרות מערכת שורשים דקים צפופה ורבת הסתעפויות וקדקודי צמיחה פעילים. חלוקת תאים מהירה האופיינית לקודקודי הצמיחה של השורשים בתנאי מטע בשטח, מתקיים נפח קרקע מורטב בעל נפח קבוע בצורת בצל המאופיין, תוך שימוש במרווחי השקיה קצרים ללא דליפת מים לשכבות קרקע עמוקות. גודל בצל ההרטבה וצריכת המים היומית ניתנת לבקרה ולהתאמה בשלבים השונים של הגידול הווגטטיבי".
נמטודות זקוקות ללחות בקרקע לשם תנועה, הן ניזונות בעיקר משורשים צעירים, מקודקודי צמיחה ואזורים סמוכים מעל אזורי ההתארכות של שורשים, הנמטודות פעילות בעיקר בשכבת הקרקע העליונה. כאמור, מאחר שהשקיה בטפטוף השורשים הפעילים מרוכזים "בעוגת הבצל" וזמינים  בשכבת הקרקע העליונה, תנאים אלה מיטביים באופן רציף להתפתחות וריבוי אוכלוסיית נמטודות טפיליות על צמחים. בבדיקות  רבות שערכנו  בחלקות  המושקות בטפטוף שהיו נגועות בנמטודות   נמצאו בדרך כלל מגוון רחב של מיני  נמטודות ורמות אילוח גבוהות של הקרקע והצמחים; ככל שהדגימות נלקחו רחוק מהטפטפת - אוכלוסיות הנמטודות ירדה.

להלן מספר דוגמאות המייחסות למגוון משפחות וסוגי נמטודות:
 נמטודות אקטופרזיטיות מובהקות ממשפחת  Longidoridae- סוגים מהמשפחה הנ"ל כמו Xiphinema  ו-Longidorus מוכרים בעיקר כטפילים בקצות שורשים, עקב כך השורשים דלילים וצמיחתם נפסקת, רק לאחרונה דווח על מטע תאנים שמפגע קשות מ-  Longidorus.
 נמטודות טפיליות פנימיות נודדות ממשפחת Pratylenchidae, כמו מינים מהסוג Pratylenchus נפוצים מאד במטעים כמו תפוחים. כבר בשנת 1995 העלה דודו אופנהיים מלשכת ההדרכה בצפת, את החשד למעורבותן של נמטודות בניוון מטעי תפוחים בקיבוץ מנרה. מאוחר יותר נבדקו על ידינו מטעים צעירים של תפוחים בקיבוצים מנרה, יפתח, יראון, צובה ובאזורים נוספים. בחיפוש אחר גורם הניוון במטעים הללו נמצאו בעיקר אוכלוסיות גדולות של P. vulnus  (עד 80 נמטודות לגרם קרקע ו- 5,500 נמטודות לגרם שורשים), דיווחים בספרות מעריכים את סף הנזק בעשרות עד מאות נמטודות לגרם שורש.
נמטודות ישובות היוצרות עפצים (root-knot nematode) מהסוג Meloidogyne נפוצות במטעים רבים כמו כרמי זיתים וענבים, במטעי גלעיניים ובגידולים רבים אחרים. בשניים 2010-2004 בוצע סקר ב-21 משתלות זיתים, מתוכם 13 היו נגועות (מור וחוב', 2010). נטיעת שתילים אלה בחלקות בהשקיה בטפטוף זירז את ניוון המטעים.
נמטודות חצי ישובות - בהדרים נפוצה נמטודת ההדרים מהמין Tylenchulus semipenetrans. בנטיעות הדרים בצפון הנגב המושקים בטפטוף, אוכלוסיית  נמטודות ההדרים (שמקורם במשתלות נגועות) הגיעה לרמה גבוהה מאוד של 24,000 זחלים של T. semipenetrans לגרם שורש כעבור חמש שנים מהנטיעה; רמות גבוהות כאלו לא דווחו בספרות המקצועית (מור ושפיגל, 1998).  כאמור, מצב דומה נמצא גם במטעי תפוחים, בכרמי ענבים ובמטעי זיתים המושקים בטפטוף (מור 1998; 2000; 2010).
יתכן שהתופעה מחמירה בנטיעות באזורים צחיחים, כאשר הקרקע מחוץ לעוגת הטפטפת יבשה, או באדמות בתוליות וחוליות שכן, הן דלות בחומר אורגני ובאנטגוניסטים ביוטיים כנגד נמטודות. בביקורי במצרים בשטחים מדבריים ואדמה חולית, הסתבר שגידלו בננות וזיתים בהשקיה בטפטוף (של חברת נטפים) הנגיעות בנמטודות יוצרות עפצים הגיעו לרמות כאלה שלא נותרה ברירה אלה לעקור מטעי זיתים לפני שהעצים נשאו פרי.
ראוי לציין ששיטת ההשקיה עלולה להשפיע על נזקים הנגרמים ע"י חרקים שוכני קרקע לדוגמא: נזקי הצבתן העקוד בשדות אגוזי אדמה באדמות כבדות המושקות בטפטוף (בן-יקיר וחוב' 2004).
טפטוף טמון: בבקעת ערד היו נטועים כרמים הנגועים בנמטודות יוצרות העפצים, חלק מהחלקות מושקות בטפטוף טמון והגפנים נראים בריאים בהשוואה לחלקות הסמוכות המושקות בטפטוף עילי. הנחת העבודה היא כי בשיטת הטפטוף הטמון השורשים צומחים בעיקר לעומק בעוד שאוכלוסיית הנמטודות מרוכזת ברובה ב- 40  הס"מ העליונים והיא הולכת ופוחתת  בעומקים מתחת ל-50 ס"מ (Cohn ,1969). אולם, הנושא הזה עדיין לא נחקר דיו וחשוב יהיה  לבחון את השפעת שיטת ההשקיה בטפטוף טמון מההיבט הנמטולוגי ביסודיות.
  מכל האמור לעיל, לשיטות ההשקיה השפעה רבה על רמת הרטיבות בפרופיל הקרקע ועל פיזור מערכת השורשים. לכן, לשיטת ההשקיה יש השפעה רבה  על קצב התרבות הנמטודות ועל הנזק שהן מסבות לצמח. ראוי לציין כי  בחלקות הנגועות בנמטודות, שיטת הטפטוף עלולה להוות בעיה (מור, 2007). בעבר דווח כי  בעקבות  השקיה מתמדת לאורך שנים בשיטת הטפטוף הייתה ירידה בטיב הפרי ובחיוניות העצים (זרם, א'. 1997; שפילר, ג'. 1997). בהמשך, הוצע כי הטפטוף יוצר תנאים  אידיאליים להתרבות הנמטודות ומקל  על תנועתן בקרקע לשם מציאת הפונדקאי, מצב המחריף את פגיעתן בצמחים (מור, 1998; 2000; מור ושפיגל, 1998; מור וחוב', 2010 ). 
            




 
                                                                                                                                                 
שתיל זית נגוע בנמטודות יוצרות עפצים
שער הפרדס           
אבירם לב מקונן על מצב ענף ההדרים
בעקבות יום צוות הדרים שנערך בבית דגן ב 1 לספטמבר ש.ז. שלח חברנו  אבי לב מכתב למנהל תחום ההדרים ניצן רוטמן ולמנהל ענף מטעים בשה"ם שוקי קנוניץ ושיתף בתוכנו חברים רבים הקשורים לענף.  קראתי המכתב הנשמע בחלקו כקינה על ענף הולך ונעלם וביקשתי רשותו להביאו בגיליון.

נער הייתי וגם....."בגרתי",  בשנים האחרונות  הייתי  מגיע לפעמים ליום צוות ההדרים בשרות ההדרכה  כ"ידיד המחלקה",  מה שגרם לכל מי מחבריי שניהל אותה, מבוכת-מה מדי פעם,  כי לא בהכרח מתאים להזמין גם את מי שיחד עם פרץ מונה ע"י נדב (שהיה מנהל היחידה בערב) לרכז את ועדת הקליפים של המח' להדרים בשה"מ. לאחרונה אני מוזמן לימי צוות באופן קבוע ולו לפחות בתור חבר ועדה- ענפית במועצה, אני חלק מהענף [ולא כבן פרדסן], משנת 62, שנים מספר לפני שהחלפתי לראשוני הקליפים,[טמפל, טופז מינאולה ועוד] את חלקות משקי וחלקות רבות מפרדסי כפר בילו.  אז גם יזמתי ודחפתי להקמת ביא"ר לקליפים בבילו, כיו"ר ועדת המגדלים של אזור רחובות, [ואגב, גם כשהייתי חבר הנהלת "תנובה- אקספורט" או אח"כ חבר הנהלת המועצה לשווק פרי הדר, מטעם ארגון המגדלים, לא ביקרתי בימי צוות וגם לא חשבתי שאני צריך לעשות כן.
כעת כפנסיונר, אני פרדסן במשרה מלאה, לאחר שמשנת 66 אני רץ בפרדסים עם מרססים וזכוכית מגדלת, בודק מזיקים ועושה ניסויי שדה מסודרים למופת!!! אם במסגרת אחים מילצ'ן, בלמידת פעילות תכשירים חדשים ושילובם במערכי ההדברה וכרפרנט לפרדס ומטע, או כמפקח הפרדס המשותף ועוד חלקות חברים בכפר [כ 2000 דונם], ובהתנדבות.!!!
בתור שכזה וגם כרכז ועדת מגדלים מחוז רחובות ראיתי מדריכים צעירים שהגיעו למחלקה כמדריכי גידול וכאנטומולוגים, שיתפתי איתם פעולה בעבר ., והנה הם היום כבר פנסיונרים ותיקים ולשמחתי, אנו יושבים יחד בימי צוות ההדרים.
לקראת הפגישה של היום הייתי די אדיש כי רוב ההרצאות לא עסקו בהדרים, אבל למזלי, נכונה לי הפתעה רבתי. בראשונה- ,לשמוע משוקי חברי, שלא הצלחנו לשכנע מנכ"ל מקצועי של המשרד "שלנו", שכנראה מקובע ויודע כבר הכול. ניסיתי ואמרתי שאיני רואה תוחלת לאיש מקצוע בשדה, אם אינו שואל שאלות –ועושה ניסויים "במו קצה אצבעותיו" כדי לקבל תשובות- "מפי השדה עצמו". לו היו באמת מנסים למנוע זאת מכל אחד מאיתנו , היינו מאבדים את כבודנו המקצועי. [כך נהגתי אני כשנזרקתי למים בגיל 26 , כשלא הייתה לי תשובה מנומקת ומניחה את הדעת.] או כשלא מצאתי חוקר שייתן לי אותה תשובה.
ביום הצוות הוצגו עבודות מרשימות, ד'ר אבי סדקה בנושאי הרשתות הצבעוניות וד'ר עמוס נאור בתחום ההשקיה. וזאת לאחר סקירה מעוררת קנאה של ענף התמרים וההשוואה שאי אפשר להימנע ממנה בין רווחיות  המג'ול וזני התמר לביו האור וזני ההדר.
כדי להוסיף כאב על עצב בא הכלכלן סלומון ובחש לנו את מצב הרוח, כדי שנתעורר מן החלום- ישר אל הבהלה.. שהרי לא שאיננו יודעים את רוע המצב אבל חקלאי תמיד מאמין שעונתו הבאה תהיה טובה, אחרת אנא הוא בא...
פרק הדיווח לסיום שהיה מועט המשתתפים משראיתי אי פעם, השרה עליי צער ואפילו מעט כעס., פעם כשבכל לשכה היה אנטומולוג או שלושה היו כולם נשמעים לעצות שנתן ומזמינים חומרי הדברה שהמליץ ומרססים. היום, אין אף אנטומולוג העוסק רק בענף ואם יש  אז הוא לא מועסק על ידי המשרד אלא על ידי חברת עיבוד. חומרי ההדברה יקרים וחמור מכך כמעט שלא נשאר במה לרסס וגם אלה שקיימים עדיין מחר מן הסתם- יוצאו אל מחוץ לחוק הסחר של רשתות השווק. עלות החומרים שעלה במאות אחוזים, הוא עדיין כאין וכאפס לעומת יוקר עבודת הריסוס במפוח ולמרות החיסכון בחומר עדיין מחיר הריסוס גבוה מהחיסכון בחומרים. 
זה שנים שאני מדבר ובחלקותיי גם עושה, היום אני מעבד מעל מאה דונם ובעבר כמאתיים. ואכן היו שנים בהם ההכנסה הייתה  יפה מאור ביבולים של 4.5 טון /ד' ובמחיר 4.5 ש/ק"ג במיכל ברוטו בגבעת ברנר.
שנים הטפתי לבחינת חיסכון על ידי שילוב תכשירים, ולמרות שהצטבר אצלי ניסיון רב בתחום טרם הצלחתי לשכנע אחרים, וכשסיפרתי היום שבשילוב עם  אלפנול הוספתי אבאמקטין הרימו חברים ותיקים וגם צעירים יותר מבניי, קול תהיה כאילו אני מרסס סתם.  והרי גם אם  אקרית החלודה טרם נראית לעין הרי "דור המייסדים" שלה ודאי כבר כאן, ובכן "מה מני יהלוך" אם אוסיף בכמה שקלים 100 עד 120 סמ"ק לדונם אבאמקטין כשאני ממילא משלם למרסס יותר מ50  שח לדונם,!! ומונע מדור  המיסדים לפתח מושבות של אקרית חלודה,  ואם תאמרו סכנה בכך להופעת עמידות כמי שעוסק כבר 50 שנים במזיקי פרדס יכול אני להעיד כי טרם ראיתי התפרצות  אחת ולו הקלה ביותר להיפך מאז ועד הים אני רואה צרעות וטורפים מתחת לזכוכית שלי וכל התכשירים שפיתחתי עבדו יפה בשילובים שונים וכולם נרשמו בטבלאות מורשות.
והשאלה היא מה הגישה הנכונה והדיון המושכל להטמעת הניסיון הפרקטי לצעירים שימשיכו אותכם  כמדריכים בענף וכיצד מדביקים אותם בלהט האהבה והביקורת הבונה להמשך שגשוג ענף ההדרים בארץ. ואסים בנימה אופטימיות של מי שכבר עבר  בתחנות ובעמדות רבות בענף הזה. 
בתשובה לאבי   (מב-י)
אציין כי בניגוד לאבי, הפלא בעיני אינן בעיות הענף אלא שרידותו המופלאה – לא היה אף ענף חקלאי ששרד שנים כה רבות וזה ללא ספק פלא גדול. לגבי התחשיב הכלכלי שאבי מתייחס אליו - אכן ניתן היה להרגיש כבסרט העוסק בניתוח של פציאנט גוסס באיזמל מנתחים עשוי כרטיס תזרים מזומנים. ייחודו של ענף הפרדסנות בארץ לא היה בהחזר מזומנים רבים למשקיעים חיצוניים בענף,  אלה ברובם וברב השנים הפסידו לא מעט, ורק המעטים בהם שלא מהרו למכור את חלקות הפרדס שרכשו במשברים התכופים שהענף לא פסק לספוג זכו לאחר שנים ופדו כסף רב ממכירת האדמות.
הענף עצמו חי ממשכורות שזרמו למנהלי הפרדסים ולעובדים היומיים שהתפרנסו ממנו וגם אם לא תמיד המשכורות היו גבוהות, לא חסרו לפרדסנים חוויות קיומיות והנאות שרק מי שחי הדרים ידע. ולכן משק שיש לו פרדס של 500 דונם גם אם אינו מכניס רבות בשוטף לחשבון המשק והוא מפרנס מנהל פרדס ב- 570 שקל ליום וברכב צמוד - באור ובאשכולית וזה בהחלט תמלוג סביר. אם וכאשר חלק מהפרדס יופשר ייהנו כולם מהכנסה שלא נכללה באקסל שהוצג.. (כי זאת לזכור אדמות פרדס הן שטחי המגורים העתידיים וההיסטוריה של יפו ושל רחובות נס ציונה וראשון לציון יוכיחו ואם תרצו לראות זאת בסרט ולא באקסל בקרו בלוס אנג'לס סאו-פאולו וולנסיה - כולן היו פרדסי פאר בעבר. 
                                    ==============================
ועוד מכתב של אבירם לב ממנו ניתן ללמוד עד כמה מערכות הקשר המהירות בימינו מצליחים  להעביר מידע אמת מחד והבלים גדולים ומטעים מאידך.
וכך התחיל המכתב : איני יודע חבריי החקלאים אם ידעתם, את תוכן הודעה זו. אבל חזקה על המביאים אותה שהביאוה מדו"ח המבקר המתפרסם בימים אלה. ואוזניו של מי לא תצילנה, למשמע הודעה זו? ולוואי ואינה נכונה כלל ונשמח כולנו.. אנא תקנו אותי אם הוטעיתי.
פוטין השמיד מוצרי מזון... הרבנות אצלנו עושה את זה אצלנו כל יום
============================================
למי שלא יודע, בכל יום ויום (חוץ משבתות וחגים) הרבנות בישראל משמידה פירות וירקות, בשווי שנתי של כ- 110 מיליון ש"ח.
איך הם עושים את זה ?  פשוט. הרבנים מגיעים לחקלאים עצמם ולמחסנים של הסיטונאים ומשווקי התוצרת, בוחרים 1%, מהכמות הנמכרת, חלק מהתוצרת מועבר לגני חיות ואת רוב הכמות מעבירים למזבלה ושופכים עליה סולר. זאת כדי שאף אחד לא יוכל להנות מהתוצרת.
הרבנים מקפידים, שהסחורה המועברת להשמדה, תהיה סחורה איכותית ולא מוכנים לקבל להשמדה תוצרת שנפסלה לשיווק. ההשמדה נעשית על חשבון החקלאים והיא מנוכה מן התשלומים המגיעים לחקלאים מהמשווקים.
למה מסכימים לכך החקלאים? כי בלי ההשמדה הזו, לא תקבל התוצרת הכשר ולא ניתן יהיה לשווק אותה ברשתות ובחנויות.
נשמע מוטרף? כן, גם אני חושב כך, במיוחד כשמבינים את הסיבות. שורש הענין הוא במעשר, שעל פי התורה, יש להפריש מכל תוצרת חקלאית ולהעבירו לכוהנים ולווים. הסידור הזה נקבע היה כאשר הלווים והכוהנים כיהנו בבית המקדש. המעשר היה בעצם מס שנועד לספק להם פרנסה.
כיום אין בית מקדש ואין בו כוהנים.
לאלה יש עיסוקים אחרים ובדרך כלל גם פרנסה מספקת, אבל הרבנים תובעים להפריש את המעשר ומאחר ואין למי לתת אותו, מושמדת התוצרת, כדי שחלילה לא ייהנה ממנה סתם ישראלי רגיל, למשל עניים ומעוטי יכולת. ומדהים הדבר שעד היום לא נמצא רב, או מוסד הלכתי, שיעשה צעד אמיץ ויחליט על הפסקת המנהג המשונה הזה.
*
תוספת לפוסט: מתברר כי מבקר המדינה בדו"ח שפורסם במאי 2015, ביקר בחריפות את התופעה. להלן ציטוט מהידיעה בעניין זה ב
YNT: "המבקר מצא כי מדי שנה כמויות המוערכות בעשרות אלפי טונות בשנה של פירות וירקות הראויים למאכל אדם, ולעתים אף באיכות גבוהה, מושמדות מטעמי כשרות - תרומות ומעשרות, איסור ערלה, שנת שמיטה - בלי שמשרד החקלאות, מועצת הצמחים, המשרד לשירותי דת או הרבנות הראשית יודעים באילו כמויות ובאיזו איכות של תוצרת מדובר.
המבקר מצא כי לא נבחנה על ידי גורמים אלה האפשרות להפנות, בכפוף לדרישות ההלכה, תוצרת זו להאכלת נזקקים, יהודים או לא-יהודים, והיא מופנית, רובה ככולה, להטמנה באתרי פסולת - על כל ההשלכות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות הכרוכות בכך.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4653859,00.html

תשובת הרב יואל פרידמן ממכון התורה והארץ
איני יודע מניין ומה מקור המידע, אך הנקודה המרכזית בידיעה אינו נכון. אין בהנחיות הרבנות דרישה לקבלת תוצרת איכותית הראויה לשיווק אלא להפך הדרישה היא לקבלת תוצרת נחותה שראויה למאכל רק בשעת הדחק, כדי למנוע השחת מזון שלא לצורך. וזהו דין מפורש בשולחן ערוך יורה דעה, סימן שלא סעיף נב: 'אין תורמין אלא מן היפה. ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה, אין להקפיד בכך'. 
יתר על כן לאחר הבירור עם ראש מדור למצוות התלויות בארץ ברבנות הראשית אפשר לומר בוודאות שאלו גם ההנחיות של הרבנות הראשית.
לכן כל הביקורת אינה במקומה שכן כאמור החקלאים יכולים להביא תוצרת שאינה ראויה לשיווק., 
תשובת הרב שניאור ז. רווח, רב אזורי מ.א. גזר וראש המכון למצוות התלויות בארץ
ברצוני לציין, שהרבה מהציטוטים ששלחת מדברי המבקר הם מעוותים, ולא נכונים.
וכאחראי על הכשרות של השוק הגדול במדינה [שוק סיטונאי צריפין], אני יכול להעיד, וכך עשיתי בשידור בתוכנית אצל גב' חיימוביץ שתקפה את הנושא הזה, ובעוד כלי תקשורת נוספים,
וראשית לעובדות:
א. אנו עושים מאמץ אדיר שהתוצרת לא תילקח מסוג א, אלא רק ממה שהחקלאי מכין, כל שזה ראוי למאכל אפילו בשעת הדחק, [להוציא תקלות, כאשר חקלאים לא שולחים או שמים אבנים במקום ירקות]. כך שהתרומות הם מאכל שאינו ראוי למכירה או לחלוקה לכל ארגון מכל סוג שהוא.
 ב. גם את התוצרת הזו, אנו מוציאים ברמה של משאיות מידי יום לגני החיות באר"י ומשקיעים בכך סכומים הגונים, כולל משגיח המיוחד לפעילות ניתוב זה.
ג. לבסוף, תוצרת כעין זו, שהופרשה כתרומה, ולא היה לה מקום להישלח לבעלי חיים, היא אכן מושמדת לבל יכשלו באכילתה באיסור אכילת תרומה, ואכן אנו עושים זאת בלי להתנצל לפני אף אחד שאנו מקיימים את מצוות ה', אולם כאמור כל דרך אחרת לפני ההשמדה אנו מבצעים ואפילו במאמץ רב.
ד. אם יש איזו תופעה של משגיח שלוקח תוצרת דווקא מסוג א', ולא כפי שההלכה מתירה בימינו, אכן זה נגד ההלכה, וגם בל תשחית, ועל תופעה כזו אם קיימת, יש למחות, גם לנו כשומרי תומ"צ, אולם לכתוב: " כי לא נבחנה על ידי גורמים אלה האפשרות להפנות, בכפוף לדרישות ההלכה, תוצרת זו להאכלת נזקקים, יהודים או לא-יהודים", אלו במחילה מכב' הכותב דברי הבל וריק, תורתינו הקדושה שאין דומה לה בחמלתה על בני אדם, היא זו שאסרה אכילת תרומה לזר, ואין אנו אמורים לכופף את דיניה מחמת החמלה שלנו, כאילו אנו רחמנים יותר ממנה.   ומה מאד חבל כי המבקר ניזון מכלי התקשורת, ולא ירד עמנו לבקר בפועל בשווקים הגדולים ולראות בעיניו את המאמצים שאנו עושים בתחום הזה, ולא יתכן שבמקום הגדול ביותר הוא לא יבוא לבקר, לפני שהוא מבקר!
--------------------------------------


ובמכתב לרב פרידמן ולרב רווח (מב-י)
העולם מרבה לעסוק  בשנתיים האחרונות בבעיה של בזבוז תוצרת חקלאית כתוצאה ממיון, אחסון, שינוע וטיפולים גרועים, והקף הנזקים מוערך עד לכחמישים אחוזים מהתוצרת. דיני הפרשת התרומה ותרומת מעשר, כפי שלמדתי מתשובותיהם, מאפשרים לכן ניצול מרבי של התוצרת הפחות משובחת מבלי לפגוע בפרנסת העמלים בשדה
אני מציע לכן לחזור בדחיפות ולתת לדברים פרסום נרחב כדי שהחקלאים ידעו ויבינו כי אין בקיום המצווה כדי לפגוע בהכנסתם ועל המשגיחים להבין כי הם מסתכנים חלילה בבל תשחית במידה ואינם נוהגים כהלכה
ואם נשיג זאת אז המכתב הקשה הזה, שלא במתכוון, ישיג מטרתו לקיים מצווה כהלכה תוך שמירה ולא מתוך חלילה שבירת מטה לחמם של החקלאים.
==========================================================



שער הסיפורים מהבוידעם
זה כמה חודשים מפרסם ישראל ויסלר, המוכר יותר כפוצ'ו, את סיפור חייו בעלון הדו-שבועי של הסופר אהוד בן עזר. והנה הגעתי לפרק הדן בימים בהם בילה במשלט ליד קיבוץ בארי ונזכרתי בסיפור שנכתב על אותה תקופה ממרחק של קילומטר או פחות משם על ידי ד"ר יעקב עמיר שפרקי זכרונותיו כתובים בספרו היפה  פריחה ובצורת ובאתר אינטרנט שהקים ובו סיפורים קסומים על עברו  כפלח בקיבוץ בארי ותובנות מימיו כחוקר פלחה בתחנת גילת של מכון וולקני - והכל בחן רב.
  גילוי נאות - עבודתי הראשונה בתחנת הניסיונות גילת הייתה אצל יעקב עמיר כבר בתקופת השל'ת בשנת 1959 ונשארנו ידידים מאז, אף כי ואולי בגלל, שתחומי מחקרינו היו רחוקים. ובהזדמנות אכתוב גם אני סיפור על ניסיון קלאסי במרווחי זריעה של חיטה שנקצר באחד מימי חודש מאי או -יוני 1960על ידי בדואיות ביום השבת שקדם למועד בו תוכנן הקציר, ומי שלא ראה את שברון הלב  והאכזבה הקשה של חוקר פלחה חרבה שעבודתו ירדה לטמיון לא ראה לב שבור מימיו. 
================================================================פו
פוצ'ו
בחיי (פורסם לראשונה בחדשות בן-עזר)
פרק  מ"ט, זיכרונות אחרונים מהנגב
ארבעת ימי החופשה עברו ללא אירועים מיוחדים.  עם מי נפגשנו באותם ימים? כמובן עם החבר'ה של ההכשרה, שעימם בילינו את כל שלושת החודשים האחרונים. עד היום יש לי באלבום תמונה של כל ההכשרה, שהיתה נפגשת באופן קבוע על  המדרגות של "הבימה". יושבים קצת, רואים מי בא ואחר כך הולכים לאלנבי ליד הים לאכול גלידה, או  לראות סרט.
לפני הפגישה ב"הבימה" הייתי יוצא מביתנו ברחוב שמריהו לוין ויורד ברחוב הנביאים בתקווה לפגוש במקרה את זיוה פריצקר, החניכה היפיפייה שלי. אחר כך, משתוחלתי היתה נכזבת, הייתי  ממשיך לרחוב פינסקר, מתוך תקווה לפגוש במקרה את דינה, חניכה אחרת שלי, שגם עליה ובייחוד על לבבה התפוחי, שמתי עין אוהבת.
רציתי לעבור גם ליד ביתה של לאה זלצר, הסגנית שלי בחג"ם , שאותה הכי רציתי, אבל היא גרה רחוק ליד גימנסיה הרצליה ואם הייתי הולך לשם, לא הייתי מספיק להגיע למפגש ב"הבימה".
ידעתי בדיוק את כתובת הבית שבו גרה כל אחת משלוש הבנות, אבל אז לא היו טלפונים  ואני, הפלמ"חניק האמיץ,  לא העזתי  לעשות אפילו צעד אחד לכיוון חדר המדרגות שלהן. במחשבה שנייה, גם להרים את השפופרת ולחייג לא הייתי מעז. פעם היה נדמה לי שאני רואה את זיווה באה ממול בחצאית כחולה. מרוב התרגשות קיבלתי הלמות לב שכזאת, עד שאם היינו נפגשים, אני בטוח שהייתי בקושי אומר לה שלום ומתנצל שאני נורא ממהר. למזלי זו לא היתה זיוה אלא נערה אחרת שאני לא מכיר, ואני חלפתי לצידה בראש מורם ובמבט של מישהו האץ לנערת חלומותיו, המחכה לו בקוצר רוח בפינת הרחוב.
בתום החופש נפגשנו לעת בוקר ליד "הבימה" ומשם הוסענו למחנה הבריטי בית דרס הסמוך לבאר טוביה. אם חשבנו שסוף סוף מצאו לנו בסיס קרוב למרכז הארץ, הרי התבדינו מהר. כבר בצהרי היום הודיעו לנו להתארגן, לארוז את כל הציוד, כי אנחנו חוזרים לנגב, למשלט הגופרית שליד קיבוץ בארי.
למזלנו, הודות לבלגן שהיה מדי פעם בפלמ"ח, לא נמצאה לנו משאית ואנו נשארנו ללון במקום. למה למזלנו? כי בארוחת הערב התבשרנו שהצ'יזבאטרון מגיע למחנה ואנו מוזמנים לראות את תוכניתם החדשה "החופש תם".  
עכשיו אני חושב על חוסר ההתחשבות של המפקדה שלנו. איך ייתכן  שהתכוננו לשלוח אותנו בחזרה לנגב, כשידעו  שבערב מגיעה להקת הפלמ"ח? הסתירו מאיתנו את העובדה הזו, מחשש שנתמרד, כי בכל תקופת המצור בנגב נבצר מאתנו לראותה.
את הלהקה זכיתי לראות עד כה רק בתל אביב, כתלמיד בגימנסיה הרצליה, ואחר כך כשהייתי בקורס המ"כים ליד נתניה, אבל לנגב, בכל חודשי המצור הקשים והחפים מתרבות, לא הגיעה אלינו אף להקה.
באותו ערב בבית דרס ראינו לראשונה את רבקה'לה  קרמר צהובת השיער,  ששרה את "הן אפשר" וכבשה את לב כל הבנים. את נעמי פולני, שייקה אופיר, גדעון זינגר ושלמה בר שביט, כבר היכרנו כשהופיעו בסרפנד, אבל אז הם הסתפקו בלשיר את "היו זמנים" ו"בת שבע", וכדי להאריך את המופע, גם לימדו אותנו  לשיר אותם. עכשיו  בבית דרס, הם ניסו בעיקר להצחיק, אבל למרות כישרונם המשחקי שאין עליו ויכוח, היו המערכונים  רדודים למדי, כי במערכונים מצחיקים לא היתה ידו של חיים חפר על העליונה. מה לא הייתי נותן כדי להצטרף לאותה להקה, ככותב מערכונים ואולי כשחקן? היתה זו משאלת לב שלא העזתי לספרה לאיש. חשבתי אז, ואני חושב גם כיום, שאין דבר יותר יצירתי מאשר להיות צמוד ללהקה חיה ופועלת, המאפשרת ליוצר לכתוב מערכון או שיר ולמחרת כבר לבחון אותם מול קהל. האם חיים חפר ידע להעריך את המזל הטוב שנפל בחלקו?
למשלט הגופרית, הנמצא דרומית לקיבוץ בארי, אנחנו מגיעים במשאית עם מ"מ חדש, מישקה. גבר מבוגר רחב גרם,  כבן שלושים וחמש, חבר קיבוץ קיסריה. בינינו לבין עצמנו התלוצצנו ואמרנו שמכיוון שבמטה הפלמ"ח יודעים שכל המ"מים שלנו עתידים להיהרג, העדיפו לשלוח אלינו מפקד בא בימים שכבר לא נשארו לו הרבה שנים לחיות. יענקלה חי, בתור חובש, מצטווה לחפור עמדה ליד המ"מ ואני מקבל את אלי מני כפיאטיסט מיספר שתיים, במקומו של מימי.
מישקה הוליך את המחלקה בהיקף המשלט ומדי פעם הורה לצוות זה או אחר, היכן לחפור את עמדתו. לאליהו מני ולי הוא הורה להתחפר בצידו המערבי של המשלט והציע לנו לחפור עמדה עמוקה ונרחבת, כי היא עתידה להיות ביתנו במשך השבועיים הקרובים. כשהתחלנו לחפור, התחיל לרדת גשם ואנו כיסינו את עצמנו ביריעות אוהל הסיירים, שאחר כך שימש גג לבור  שחפרנו. היה זה בור בעומק של מטר שתוכנן לשכיבה צפופה של שניים. למזלנו, הגשם פסק עוד לפני שהצליח למלא אותו, ואנחנו הספקנו להידחק לתוכו  מכוסים בשק שינה מצופה בברזנט.
בחצות הלילה, כשרק נרדמתי, העירו אותי לצאת לשמירה. במשך שעתיים הסתובבתי בשטח עם רובה ביד ולא ראיתי כלום. בשתיים בלילה הערתי את אלי מני שביקש רחמים, כי רק עכשיו הצליח להירדם. כמובן שלא הסכמתי והמסכן יצא אל החושך הקר. בשעה ארבע, כשחזר לישון, לא יכול היה להתאפק והעיר אותי כדי לספר לי איך כמעט העיר את כל המשלט ביריות. מסתבר שכשעבר לאורכו של המשלט, ראה פתאום מולו דמות שחורה. כיוון אליה את הרובה וצעק:
"סיסמה או שאני יורה!"
הדמות, שהיתה חבית דלק ריקה, לא זעה ולא ענתה לו.
אליהו דרך את הרובה, הכניס כדור לבית הבליעה וצעק שוב: "סיסמה!"  
כמעט לחץ על ההדק, אך למזלו, בדיוק שנייה לפני שהיה הופך לבדיחת  המשלט, נשלף הירח מתוך העננים, ואלי הבחין שהוא צועק על חבית הניצבת בצד השביל. כשנכנס לתוך שק השינה, היה עדיין נרגש מהפגישה המסוכנת עם החבית, והיה מוכרח להעיר אותי כדי לספר לי את הסיפור. לשווא צעקתי עליו שייתן לי לישון. הוא לא היה מסוגל להירדם לפני שיספר את מלוא החוויה לפרטי פרטיה. הרווח היחידי שלי היה שעוד באותו שבוע, ביום שישי, כשהזמנו אלינו את חברת הנוער הרומנית ששהתה בקיבוץ בארי, הצגנו לראשונה את המערכון הייצוגי של ההכשרה: "אליעזר והחבית, או החבית ואליעזר."
בין הבנות של חברת הנוער בבארי שבתה את ליבי נערה דקת גזרה עם חזה בינוני וחיוך ביישני. כנראה הרגישה שאני מסתכל עליה, כי אחר כך, כשגמרנו לרקוד הורה, ומורדי פתח בקרקוביאק, היא ניגשה והזמינה אותי.
כשאמרתי שאני לא יודע את הסיבובים, אמרה: "אני אלמד אותך."
אני חושב שאחר כך היא התחרטה, למרות  שאני התנהגתי בנימוס ועזרתי לה לקום מהרצפה תוך בקשת סליחה. למזלה, מורדי  עבר לצ'רקסייה כפולה  ובמחול הזה, שאין בו סיבובים, עוד איכשהו היא הצליחה להחזיק מעמד.
בלילות השמירה הבאים  תיכננתי להציע לה להתחיל להתכתב (בכתיבה היה לי הרבה יותר אומץ), אבל לא יצא לנו להתראות ביחידות, ומול אוזניים נוספות לא העזתי להציע לה כלום.
בשנים הבאות המשכתי לחשוב עליה מדי פעם, וכששמעתי שחברת הנוער  של בארי הצטרפה לקיבוץ בית ג'וברין, הקרוב לנתיב הל"ה, תיכננתי לא פעם לחפש אותה שם, אך מעולם לא העזתי לעשות יותר מאשר לתכנן. כך הצטרפה הפנינה הזאת לרשימה הארוכה של בנות שהרביתי לחלום  עליהן בתוך שק השינה, בלי לממש  בהקיץ.
בהצגת הבכורה של "אליעזר והחבית" השתתפו יענקלה חי החובש, יגאל הלמן המ"כ – בתור שומרי לילה, ואני בתור אליעזר הגיבור. את תפקיד החבית מלאה החבית האורגינלית, שלפי דברי החבר'ה היא שיחקה הכי טוב.
יגאל הלמן קטן הקומה היה מ"כ חמוד מלא הומור. באחת הפעמים שנשלח על ידי מישקה עם המשאית להביא מצרכי מזון טריים מהקיבוץ, עלתה המשאית על מוקש, הוא עף ממנה ועשה סלטה, למזלו, על החולות. אחר כך היה מרבה לספר איך היה פעם בחור גְּבַהּ קומה, עד שנפל על הראש והתכווץ. 
במשך השנים, כשהמשכנו להציג את המערכון בנתיב הל"ה, מילא את מקומו של יגאל פחפח הגבוה, שקיבל עליו את האחריות למציאת ולהבאת חבית. במקרים שההצגה היתה נכשלת, היינו מאשימים אותו שהביא חבית לא מוצלחת, והוא היה מבטיח שבפעם הבאה, יביא רק חבית שעברה אודישן. למערכון זה, שליווה את ההכשרה ואחר כך גם את המשק כמעט בכל אירוע חגיגי, היתה עדנה ממשית, כששלחתי אותו  ללהקת הנח"ל. מי שביים אותו שם היה בומבה צור, ושלושת השחקנים הנבחרים היו חנן גולדבלט, פולי ופופיק. לא פלא שהמערכון לווה בתרועות צחוק ובמחיאות כפיים סוערות. אחרי כמה שנים, כאשר דני ליטאי ביים את להקת חיל הים, הוא "גנב" את המערכון מהנח"ל  ועשה ממנו מערכון חדש הנערך על אונייה בלב ים.
החיים על משלט הגופרית מתנהלים בימים הראשונים על מי מנוחות. מישקה המ"מ החדש מתגלה כמפקד נעים הליכות האוהב לשיר. ביום שישי הראשון שהיה לנו עימו, לימד אותנו שיר חדש, שאח"כ  נודע כשיר ישן מאוד: "ירדה השבת על בקעת גינוסר." מורדי האקורדיוניסט קלט את המנגינה בלי בעיות, אבל עלינו עברו כמה ימי שישי נוספים עד שהצלחנו לתפוס את הלחן המורכב עם המלים הבומבסטיות.
הישיבה במשלט היתה  יכולה להיחשב כנינוחה, אלמלא נחתו עלינו סתם ככה, בלי הודעה מראש, שלושה פגזים ומאותו רגע הפכו חיינו למתח מתמשך. כל זמזום קל שבקלים, נשמע לנו כנחיתת פגז ואנו היינו קופאים במקומנו, או רצים לתפוס מחסה. ימים אלו החדירו בי את ההכרה, שמי שהיו הגיבורים האמיתיים של מלחמת העצמאות, הם תושבי הקיבוצים הנצורים, שחיו בפחד מתמיד מפגזים הנופלים פתאום. נוסף לזאת, בין פגז לפגז, היו חייבים גם להחזיק את המשק, את גן הירק, הרפת, הלול, לחפור עמדות עם תעלות קישור ולהשתתף בתורנות שמירה.
לעומתם, אנחנו במשלט ממש עשינו חיים. נכון שבימים הראשונים הזענו קשות  בחפירת עמדות, אבל בהמשך עסקנו רק בשמירות, או בסיורים באזור,  ועוד נחשבנו לגיבורי האומה.
אחרי ששלושת הפגזים החרידו אותנו, הרים מישקה טלפון אל המטה, סיפר על ההפגזה וביקש שיפגיזו את אזור תל ג'מע, המקום שממנו  נורו עלינו הפגזים.
כששמעתי את השיחה, די נבהלתי, כי פחדתי שעכשיו הם יפגיזו אותנו בחזרה וסיפור חירבת מחאז יחזור על עצמו. התותחים שלנו אכן ירו כמה פגזים, ולהפתעתי המצרים לא השיבו באש. כנראה שהתגובה הזאת נסכה עוז בלב הפיקוד העליון, ואחרי שלושה ימים, ביום שני, 6.12.48  – ראינו מהמשלט, כמו בסרט, איך שיירת זחל"מים של גולני מקיפה את תל ג'מע, מפגיזה אותו ובסופו של דבר מסתערת וכובשת אותו ללא התנגדות.
כשנה לאחר מכן עלתה הכשרת הצופים, שהכילה רבים מבני מחזורי, להתיישבות בקרבת התל והם הקימו את קיבוץ "רעים". מי שנותר כיום בקיבוץ מחברי לגימנסיה הוא יהושע אורן (שסי), אותו אני רואה יום אחד בשנה כשהוא בא ליום הלימודים של מחזור תש"ח בגימנסיה הרצליה.
באותו יום של כיבוש תל ג'מע, כשלושה שבועות אחרי שעלינו למשלט הגופרית, אנו מתבשרים בפעם השלישית, שהערב באים להחליף אותנו. אנחנו כבר לא מאמינים שזה יקרה, אבל הפעם זה קורה. עם חשכה באה משאית עם המחליפים. מישקה לוקח את המפקד החדש לסיור בגבעה, מראה לו את כל העמדות שחפרנו בשבילם, ואנו עולים בשמחה על המשאית המרוקנת.
בדרך עוצרים ליד בית הביטחון המנוקב של קיבוץ בארי ושמחים לראות את הבנות הרומניות שבאות לנפנף לנו. בין הבנות אני מבחין בפנינה שלי, השולחת לי נשיקה באוויר. אני מסתכל לצדדים לבדוק אם היא מתכוונת אלי ורואה שמוישלה המרשמידט יפה התואר, מחזיר לה נשיקה אווירית. איזה פספוס, גנב ממני את הנשיקה שלא הייתה מיועדת אליו.
=================================================
הזיכרונות של ד"ר יעקב עמיר- אנו אנו הפלמ"ח
המתייחסים לאותם אירועים בשעות ובימים בהם ישב פוצ'ו במשלט הסמוך.
 בתום ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור החליטה הממשלה הזמנית לגייס את שנתון 1931 כדי לתגבר את כוחו של צה"ל. הקבוצה שלנו שהיתה בהכשרה בגבעת השלושה, ביקשה להתגייס לפלמ"ח. באותם ימים החליט בן גוריון לפרק את הפלמ"ח ונתן הוראה לכל לשכות הגיוס שלא לגייס לפלמ"ח. במקום הפלמ"ח הוקם הנח"ל כעתודה להתיישבות חלוצית.
הרקע למהלך הזה היה פוליטי. רוב המפקדים וההכשרות בפלמ"ח השתייכו לאחדות העבודה ולשומר הצעיר. פעילים בקיבוץ, חברי מפא"י, הפעילו מכבש לחצים כבד על חברי ההכשרה, והתוצאה היתה פילוג שבעקבותיו התגייסה לנח"ל קבוצה קטנה. חברי אחדות העבודה בקיבוץ הציעו דרך מקורית לעקוף את הגזירה: ההכשרה תרד לנגב ושם תגייס אותה לשורותיה חטיבת הנגב פלמ"ח.  מאחר שהנגב היה נצור על ידי הצבא המצרי עברנו רגלית בשיירה לילית מנגבה לברור חיל, תוך עקיפת המשלטים המצריים. מברור חיל הלכנו לרוחמה שהיתה מרכז העצבים הצבאי של הנגב הנצור. כשהגענו לרוחמה התברר לנו שאין כל אפשרות להתגייס לפלמ"ח.
הוחלט לשלוח אותנו כתגבורת למשלט נחאביר, שלימים הפך להיות קיבוץ בארי. משלט נחאביר ומשלט הגופרית שלידו כללו בקושי פלוגת לוחמים, כאשר מולם עמד הצבא המצרי ובו חטיבה הפרוסה בחפירות ממערב, בסיוע תותחים בתל א-מונטר בעזה.
צורפנו לגדוד המשקים חטיבת הנגב, שכללה את י"א הנקודות שעלו להתיישבות בנגב ב-1946. בדיעבד התברר שמבחינה משפטית לא היינו חיילים בעלי זכויות. כל הלוחמים, כולל אלה שהגנו על בארות יצחק, נגבה, יד מרדכי וניצנים, לא זכו לאות הקוממיות, והיא ניתנה ליישובים בלבד.  את האימון הצבאי במשלט העבירו לנו מדריכים יוצאי פלמ"ח. אני שימשתי כמפעיל פיאט (נשק אנטי-טנקי בריטי מימי מלחמת העולם השנייה) וכרגם במרגמה 81 מ"מ, היחידה במשלט. המקום שהוקצה לנו לשינה היה בונקר מספר 4.  לפני שהנחתי את ראשי על המזרון דפקתי אותו כדי להוציא ממנו את האבק. עננה לבנה גדולה עלתה ממנו.
"מה זה?" שאלתי את חברי. "זה דד"ט שישמור עליך מפני פרעושים, כינים ושאר כולרות", הוא השיב לי.  כמובן, הוא צחק. זה היה אבק מהקירות החשופים של החפירה, בתוספת קמצוץ של דד"ט.
הבעיה הקשה ביותר במשלט היתה הפצעים המוגלתיים בשל חוסר ויטמינים במזון שהיה מבוסס על קופסאות שימורים בלבד. בגלל הפצעים לא יכולנו להתגלח וגידלנו זקנים, ומכאן הומצא הכינוי שלנו "חיות הנגב". רק כאשר נפרץ המצור המצרי הגיעה אספקה טרייה של מזון. ברגע שזו הגיעה התנפלנו על ארגז של פלפל ירוק וחיסלנו אותו כהרף עין. התוצאה היתה מדהימה. כל חברי המשלט קמו למחרת בבוקר נקיים מפצעים. 
ההפגזות וההתקפות מהאוויר היו מפחידות ומתסכלות. חשנו חסרי אונים. להפגזה מתותח מאה פאונד (פגזים של 50 ק"ג) הגבנו בפגזי מרגמה 81 מ"מ (פגז של 3. 5 ק"ג), ונגד מטוסים ירינו בנשק קל ומקלעים מ"ג.  השגרה במשלט היתה ארבע שעות של שמירת לילה, ארבע שעות של חפירת עמדות ותעלות קשר, סיורים ומארבים בלילות. את הזמן הפנוי ביליתי במשחקי שח אינסופיים עם חברי עזריה.
שנת תש"ט היתה גשומה מאוד, מעל 400 מ"מ. בשנת תש"ח ירדו רק 230 מ"מ גשם, ובתש"ז רק 90 מ"מ. זו היתה שנת בצורת איומה בנגב שבעקבותיה נדדו הבדואים צפונה או שעבדו בסלילת "כביש הרעב", יוזמה של ממשלת המנדט.
הגשמים המרובים הציפו את תעלות הקשר והבונקרים, הדרך למשלט נחסמה, אבל הנגב פרח בכל הדרו. האזור נצבע בשלל צבעים והפריחה והצמיחה השופעת כיסתה את הנוף המדברי. היינו באופוריה. היינו חוזרים ממארבים וסיורים, רטובים עד לשד העצמות, אבל מצב הרוח היה במרומים. האמנו שהנגב יהיה אסם התבואה העתידי של המדינה ומקום חלומי לגור בו. לא ידענו אז שהתמונה הפסטורלית היא מקסם שווא.
המלחמה הסתיימה. שני לוחמים שלנו נפלו במשלט נחאביר. רפא פראנק ז"ל ויצחק בן-יהודה ז"ל. ההכשרה שלנו נשארה לעזור בהקמת היישוב החדש בארי, שהוקם קילומטרים אחדים מזרחית למשלט נאחביר. שמרתי בשדות היישוב, עבדתי בבניין ולבסוף הגעתי לענף הפלחה. כאשר עבדתי על ה-TD-9 החדש הייתי ברקיע השביעי. הייתי נכנס לחדר האוכל אחרי משמרת, מכוסה בלאס ואבק, מרוח בגריז ושמן ומרגיש כמו מלך.
בסוף השנה התאחדנו עם קבוצה מהנוער העובד ועלינו להתיישבות בבית גוברין.
באותם ימים בית גוברין היה מקום מסוכן. הקיבוץ היה נתון תחת התקפה מתמדת של ערביי הר חברון. הם ירו לעבר היישוב, הניחו מוקשים, גנבו, והיה גם מקרה של רצח של רועה של הקיבוץ. בית גוברין הוקם מיוצאי הפלמ"ח, חטיבת יפתח וחטיבת הראל. ההכשרה שלנו ייצגה את חטיבת הנגב. לפלמ"ח לא הצלחנו להתקבל, אבל מצאנו נחמה פורתא בהקמת יישוב של יוצאי פלמ"ח.
      =======================================================

כעשור לאחר שפוצ'ו ויעקב לחמו בנאחביר התיישב כארבעה ק"מ מזרחה לשם הגרעין המושבי של בני עקיבא שהקים את כפר מימון. חברי הטובים עודם שם, מי בביתו ומי בבית עולמו ולזכר הימים ההם הסיפור הבא:
השעון המעורר שהחזיר מכנסי מגדר המערכת ליד נאחביר
משה בר-יוסף
חודשים ספורים בטרם פניתי ללימודים בירושלים התגוררתי יחד עם קבוצת חברי הגרעין המושבי שהקים את כפר מימון במרכז הכפרי הסמוך תושיה. היו שם כעשרים בתים שיועדו למורים ואנשי שירותים שחלקם הגדול טרם אוכלס וחברי הגרעין אכלסו את הבתים הפנויים בצפיפות  של כחצי תריסר חברים לכל יחידת מגורים שכללה 2 חדרי שינה קטנים הול-סלון  ומטבח. בימים ההם הגרעין הפסיק לפעול במתכונת קיבוצית וכל חבר חיפש ומצא עבודה בהתאם לעניינו. התקיימנו מהמשכורת הצנועות שקיבלנו ואת העודף שחסכתי שמרתי לתקופת הלימודים בעתיד. לאחר חיפוש קצר ובהמלצת חבר הכפר שכבר עבד בגילת, התקבלתי לעבודה כעוזר טכני בתחנת הנסיונות "גילת" אצל יעקב עמיר שהיה עדיין בעל תואר מוסמך אבל היו כבר בהתנהלותו כמה גינונים של ד"ר גמור (לפי הגדרתו המפורסמת של עגנון).  המרחק ממרכז תושיה לכביש היה (ועודנו) כשלושה קילומטרים אותם רכבתי על אופניים שהייתי משאיר ליד הבית הקיצוני במושב זמרת. משם נהגתי לצעוד לתחנה שבצומת ומשם באוטובוס לגילת - מהלך של כחצי שעת נסיעה. בדרך חזרה הייתי עוצר בעזתה, כיום נתיבות, ועוסק שם בהדרכת משקי עזר. עד היום, מי שנכנס ברחוב המרכזי ופוגש עצי זית בחצרות ראוי לו שידע שאלה הם השרידים האחרונים של העצים שחילקתי לעולים החדשים שם. באחד הבקרים התעוררתי במרכז תושיה וכדרכי עמדתי לצאת לתפילה ולעבודה והנה נעלמו מכנסי אותם תליתי על כסא בהול. תחילה חשבתי שחברים מאחת הדירות הסמוכות החליטו להתלוצץ ולסדרני והרי נהגנו לעשות מעשי קונדס חמורים מכך! אבל, לאחר שהערתי משנתם את כל דיירי הבתים הסמוכים וכולם לא הבינו על מה ולמה אני מטרידם בעסקי מכנסיים שנעלמו התחלתי להפנים שהמכנסיים פשוט נגנבו. בימים ההם הגניבות באזור של מסתננים מהרצועה היו רבות וכללו סילוק בגדים תלויים על חבלים ליבוש, ואף נועזות פי כמה, כולל גניבת מנועי מכונות לערבול ביטון ששקלו כל אחת כשמונה מאות קילו וחייבו את הגנבים להביא עמם גמלים להסעתם .אבל עד האירוע במכנסי מעולם לא נתקלנו עד אז בגניבות בגדים וחפצים מתוך חדרי המגורים. חזרתי לדירה ולאחר שהבנו שנעלמו כמה חפצים נוספים הורה לי מזכיר הישוב דאז שעלי להגיש תלונה רשמית למשטרה. היה זה המפגש הראשון שלי עם משטרה במקום כלשהו והתברר כי התחנה היחידה המטפלת בתלונות מהסוג האמור הייתה משטרת אופקים. יצאתי על אופני לזמרת ומשם באוטובוס לצומת גילת ומשם בטרמפ עד פתחה של התחנה שנמצאה אז בסמוך לכניסה לעיירה. למרות הזמן שערכו החיפושים והתחקירים המוקדמים שערכתי בחיפוש אחר מכנסי הגעתי כבר בשעה תשע וחצי למשטרת אופקים ועדיין הקצין החוקר טרם הגיע. נאמר לי לחכות מחוץ לבניין ומצאתי שם אדם נוסף כבן שלושים שאף הוא חיכה להגשת תלונה. שאלתי לאבדתו והבנתי שהאיש לא איבד דבר מלבד את מנוחתו. לדבריו, אישה צעירה במושב ליד מבטחים מציקה לו על ידי כישוף. ביררתי קצת פרטים והוא סיפר שלפני כמה שבועות האישה הצעירה נסעה לעכו וקיבלה שם מרב ומקובל המומחה בקמעות מגילה אותה היא הטמינה בין שדיה ומאז שחזרה ליישוב עם הקמע שעל גופה נמשך המסכן כל ערב וערב  בחצות הליל לעבר ביתה ונעמד ליד חלונה ומיילל כמו תן.
כששמעתי את הסיפור המוזר נדמה היה לי שהאיש ירד מהפסים וניסיתי להסביר לו כי אין תופעה כזו של כישוף ושלא יתייחס אליה ואל הקמעות שהיא מחזיקה. עוד בטרם גמרתי את דרשת הלוגיקה בעניין כישופים וקמעות  הבנתי שאיני מבין דבר. האיש שלא נראה גדול ממני כמעט הרגני במבטו הנרגז ומהר התברר לי שאם אחזור ואכחיש את אפשרות הכישוף שהטילה בו הגברת - דמי בראשי.  זזתי הצידה וכמעט והתחבאתי והנה כעבור כמה דקות הגיע קצין החוקר והאיש המכושף ניגש אליו וחזר וסיפר גם לו את סיפורו התמוה. הקצין ,בניגוד גמור לגישתי, רשם מפיו מילה במילה והוסיף ושאל פרטים על המכשף שכתב הקמע ועל מקום החבאת הקמע, והכל ברוח טובה ומבינה וכשהאיש גמר להעיד ולחתום על פרטי התלונה הקצין הבטיח לו שהוא יגיע אישית ליישוב על מנת לבדוק את פרטי התלונה החמורה. והאיש יצא מהתחנה רגוע ומפויס ואני המום מהרצינות בה התייחס השוטר לתלונה המוזרה.
עניינה של התלונה שלי היה מהיר פי כמה - הקצין שאל לערך הדברים ותוך דקה יצאתי בהרגשה שהנסיעה לאופקים הייתה בזבוז זמן אבל שיעור מצויין עד כמה טרם הכרתי את האנשים שבסביבתם עמד הכפר לקום. והנה חלפו כחודשיים מאז שהתלונה הוגשה והמכנסיים נשכחו מזמן וגם הכסף שאבד עם המכנסיים לא הטריד כבר, ואני כבר משוחרר מהשל'ת אך עדיין מועסק בגילת, והנה מתקבלת הודעה במזכירות הכפר שבנאחביר (היכן שסיפורם של פוצ'ו ושל יעקב קרה כעשור קודם לאירוע המדובר), בסמיכות לגדר המערכת, נמצא שק ובו כמה פרטים שכנראה נגנבו באותו ביקור לילי. איני זוכר מה נמצא מלבד פריט אחד שהיה כנראה אחראי לנטישת השק בסמוך לגבול שהגנבים ידעו וודאי לעבור כשהם נושאים שקים ומנועי מערבלי ביטון.  הפריט היה השעון המעורר שלקחו מההול-סלון שהתחיל כנראה לצלצל בהשכמת הבוקר כאשר הם כבר היו קרובים לתחנתם הסופית מעבר לגדר. ובזכות השעון ניצלו המכנסיים ליד הגדר של נאחביר. איני זוכר באם הלכתי לאסוף המכנסיים, אבל את הסיפור שמרתי מאז.



שער הפרשה
משה בר-יוסף –
פרשת נח
הפרשה מתחילה ב"אלה תולדות נח" ומסתימת ב"אלה תולדות תרח".
תרח הוליד את אברהם את נחור ואת הרן  ויקח תרח את אברהם ואת לוט ואת שרי ויצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם.
התורה מספרת לנו את סיפורם של דורות של אנשים שחיו הולידו ונדדו ובאמצע  המבול וקץ כל בשר. הרקע למבול קצר ומופיע בפרשת בראשית.
וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על ליבו. ויאמר ד' אמחה את האדם מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף כי ניחמתים כי עשיתים. ונח מצא חן בעיני ד'.
ובפרשתנו אלה תולדות נח - נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח.
צדיקותו של נח סתומה ובתורה אין מידע על שום מה זכה נח להינצל בעוד ילדים שלא חטאו וגורי חיות וגוזלי עופות שוודאי לא חטאו כלו מהארץ. שאלה גדולה ותשובתה בתנחומא :
יתברך שמו של הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות העולם כמו שנאמר: "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו ונתן לנו את התורה בכתב, ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה וגילה אותם לישראל".
אך זו אינה  תשובה,  ונראה כי גם לחז"ל לא הייתה פרשנות חד משמעית לשאלה מדוע ניצל דווקא איש זה או אחר  מקטסטרופה זו או אחרת בעוד רבים וטובים נכחדים, לא עלינו.
 יש בין חז"ל שראו בנח את המודל לצדיק.
אמר ר' שמעון - מידת הצדיק קשה לכעוס ונח לרצות וזו המידה הגדולה מכולם ובא הכתוב ללמד אלה תולדות נח.   נח בדעתו, נח בדיבור, נח במהלכו. ומי עושה זה איש צדיק.
וכשמת אומרים: איש עניו, איש חסיד תמים היה בדורותיו ולמאי יזכה  כי למעלה על כל המעלות -את האלוהים התהלך נח - שיעור חשוב באמונה תמימה לפיה יש לצדיקות קוד פשוט ותמים המורכב מנוהגו של אדם עם חבריו ואמונתו בבוראו.
חז"ל התלבטו למה התוספת בדורותיו  למידת הצדיקות?
ר' יוחנן סבר  - בדורותיו  ולא בדורות אחרים.
ואילו ריש לקיש סבר - בדורותיו - כל שכן בדורות אחרים.
והמחלוקת  הזו מעניינת במיוחד על הרקע האישי של חכמים אלה -  הראשון, ר' יוחנן היה בן של משפחת חכמים וחשב שצדיקות אינה מידה סטטיסטית אלא יש לה מבחן כושר שאינו משתנה מדור לדור ולכן יכולים להיות הרבה צדיקים גדולים בדור מסוים ומעט צדיקים בדור אחר.
 ואילו ריש לקיש, שצמח בין לוזרים - לוחמי זירה  ובנדיטים,  חשב כי הכל יחסי וקל להיות חסיד בין חסידים אך קשה לשמור על התנהגות טובה בחברה מקולקלת.
 עדיין נשארנו עם השאלה מה היה חטאם של דור המבול? ומופיע במדרש אחר פטירתו של מתושלח הצדיק, כבדה האשמה בארץ יותר ממה  שכבדה בימי אנוש שנאמר "ותשחת הארץ והלך האדם אצל הבהמה ובהמה אצל העופות ושידין אצל אדם ואף מלאכי השרת אצל בנות האדם" –הייתה שם שחיתות חסרת מעצורים של כל שדרות הציבור
ור' לוליאני בר טברין בשם ר' יצחק אמר:
אף הארץ זינתה הוו זרעין לה חיטין והיא מפקא  (מוציאה) זונין ((דגן בר) ומוסיף כי הזונין בימיו נותרו עוד מדור המבול.
 לפי מדרש זה צדיקותו של נח ושל בניו כן מפורשת בתורה והתבטאה בחיי משפחה  מונוגמיים תמימים, וזאת בניגוד לפריצות  הדור, שהרי נח ובניו נכנסו לתיבה עם נשותיהם ואין אזכור אפילו לא לפילגשים.  והמדרש ממשיך "והיו הצדיקים שבאותו הדור מבקשים עליהם רחמים אמר להם הקב"ה למלאכי השרת פגעו בהם בצדיקים כדי שלא יבקשו עליהם רחמים". ופגעו בהם ולא נשתייר אלא נח הצדיק בלבד שנאמר זה ינחמנו.
והפסוק השלם שם: ויקרא שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ד'. הרד'ק ופרשנים אחרים דרשו נביא גדול היה למך שאמר: "זה ינחמנו". ומה הייתה ההנחה והנחמה שעשה נח בעולם? כי עד שלא בא נח לעולם לא היה להם כלי מחרשה והיו יגעים בידיהם לחרוש ולזרוע. משבא נח איש האדמה וחשב בשכלו לתקן בעבודת האדמה תיקן כלי מחרשה וחרש עם שוורים וחמורים ולמדו בני אדם ממנו.
אך מהדברים לעיל ברור כי לא המצאת המחרשה הצילה את נח אלא דרך חייו בהפכו סמל לשיטה חברתית חדשה של חיה ותן לחיות, של צדיקות צנועה ואוניברסלית.  ועל רקע זה זוכים נח ובניו ביצאם מהתיבה בהבטחה לדורות:
"ולא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולא אוסיף עוד להכות כל חי" והאנושות כולה מחויבת במצוות בני נח על מנת למנוע שפיכות דמים כי "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם כי בצלם אלוהים עשה את האדם".









אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה