גמלה-עט גליון מספר 40

גמלה-עט

עיתון  אינטר-עטי

 של גמלאי היום ומחר

פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש ולקוראים חפצי דעת

הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר ולתקן את השגוי 

נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לעורך

ברכות לפרופ' אביתר (אייבי) נבו על זכייתו בפרס ישראל

גיליון מספר 40

בעריכת משה בר-יוסף

ע. עריכה עדנה שרון

‏‏10-6-2016

ושמחת בחגיך – חג שבועות מבורך!

מה בגיליון?

לעצור את עקירת וולקני

   יהודה גליקמן, איש נוב בגולן - מתייצב לימין שוללי עקירת וולקני

זיכרון ראשונים – פרופ' גד לובנשטיין על ד"ר סלומניציקי ז"ל

על טכס חוקר השנה ואות מפעל חיים במכון וולקני השנה

חיים אביטל הגיב על "יציאת מצרים" מגיליון 39

לקראת חג השבועות

היזהרו במחילות מסתור ובתרומת ידע מקצועי למדריכי טיולים במהלך הטיול

סיפורי סבא- 2

שער מחשבת ישראל

   פרופ' אליעזר גולדשמידט - בעקבות שיעור על אודות 'רוח הקודש בימינו'

לעצור את עקירת וולקני

לאחר כחודשיים של רעשים בהם שמענו בעיקר קולות של מצדדי עקירה והעברת המכון לגליל, קיבלנו רשימה של חבר קיבוץ נוב - מהאנשים המובילים באזור, שבזכות גישתו הממלכתית הגיע למסקנה שאין לעקור ולהרוס את מכון וולקני, ופיתוח הגליל - נושא שהוא חשוב אליבא דכולם - אינו צריך להיעשות על חשבון חבלי ארץ אחרים שמחקרי מנהל המחקר דורשים את קרבתם. אין ספק שאמירה זו, שאיש אינו יכול לייחס לה גישה אינטרסנטית, חשוב להשמיעה ולהפיצה בקרב הציבור בכדי לבלום את דרכם של כל מי שאצה רוחו לקעקע את המחקר הנעשה במכון וולקני בקמפוס בית דגן. הקמפוס ממוקם ממש  בציר הארץ, במקום גאוגרפי ממנו ניתן להגיע לכל נקודה בארץ בנוחות ומהירות כדי לחקור את הבעיות המתעוררות בכל מקום ובכל שדה ומטע -  ולא באמצעות סימולציות שהיו מתחייבות באם המכון היה מועתק לקצה הארץ.

מצורף גם קישור לכתבה על מכון וולקני ממוסף העיתון TheMarker

http://www.themarker.com/markerweek/1.2964260

שער הזיכרון

מבכים מותו של יחזקאל דגן ז"ל

 מפעל השתילים שהקים שזורים היו במחקר החקלאי בארץ והמחקר החקלאי היה שזור במפעלו

אני זוכר אותו כסמל המחלקה, בעל הכיפה, של סיירת הצנחנים שהשתתפה בתרגיל ירידה באומגה באיצטדיון רמת-גן ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, עם משה וחצי כמפקד היחידה. ואנחנו, גדוד טירוני נחל בהדרכת הבמאי יוסף מילוא, שימשנו כמניפי הקורות. מאז הייתי פוגש בו בעיקר בתערוכות חקלאיות ולפעמים בטכס כלשהו במכון. לא הייתה הכרות אישית בינינו, אך מפעלו הפך לשם דבר ו"חישתיל" שבבסיסו המצאה אמריקאית פשוטה ומבריקה הפכה בזכותו למפעל ענק ששינה את פני ענף הירקות והפכה אותו לענף תעשייתי לכל דבר.

חבל על דאבדין - יהי זכרו ברוך

זיכרון ראשונים

ד"ר סלומניצקי (איזק)

מאת: פרופ' גד לובנשטיין

ד"ר סלומניצקי נולד ב-1903 בלודז' ובילדותו היגרה משפחתו לסנט פטרבורג, שם למד בגימנסיה. ב-1922 עלה לארץ ישראל. ב-1924 הצטרף לקיבוץ בית אלפא ועסק בטיפול בגינת הירק. לאחר שעזב את הקיבוץ, שימש כמדריך ראשי לירקות באזור הצפון מטעם תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות (1936-1942). ב-1942 החל סלומניצקי ללמוד באוניברסיטה העברית, וב-1947 קיבל תואר מוסמך בביוכימיה ובבקטריולוגיה. עוד קודם השלמת התואר מונה כמרצה בפקולטה לחקלאות. הוא הרצה עד 1958, אז השלים את עבודת הדוקטור שלו בנושא: "שתי עונות גידול של תפוחי-אדמה בישראל".

במשך עשר שנים נוספות כיהן סלומניצקי כמנהל המחלקה לירקות במכון לגידולי שדה וגן במכון וולקני שבבית דגן, עד פרישתו לגמלאות ב-1968. בהמשך עבד בייעוץ פרטי עד 1971, ובהתנדבות בתחומים שונים גם בשנים מאוחרות יותר. ב-1985 זכה סלומניצקי בתואר "עמית כבוד" של מִנהל המחקר החקלאי. הוא נפטר ב-1991 בגיל 88.                           

תרומותיו של איזק לחקלאות היו נכבדות ורבות. בעקבות ביקורו ביפן יזם את הכנסת הפלסטיק לגידולי ירקות ופרחים. שיטת המנהרות הנמוכות הביאה לשינוי משמעותי ביותר ולהרחבת גידול ירקות בחורף ובאביב.             

 החקלאים המכסים את גידוליהם בפלסטיק ראוי - שיזכור שכל זה התחיל ביוזמתו. הדבר חייב גם לשנות את כללי המיסוי שבזמנו היה מאד גבוה (פלסטיק למפות שולחן) ולקבוע שפלסטיק לצורכי חקלאות יהיה פטור ממס גבוה. גידולים בכיסוי פלסטיק מהווים גם מרכיב חשוב ליצוא החקלאי לאירופה בחורף.

תחום נוסף שסלומניצקי יזם ודחף היה גידול ירקות ותפוחי אדמה סתוויים. עגבניות סתיו הפכו למוצר מקובל לציבור הצרכנים, כמו גם פלפל ובצל. החשיבה שלו לגבי תפוחי אדמה הייתה בסיס לאפשרות גידולי תפוחי אדמה במשך שלוש עונות בשנה וליצוא נרחב של תפוחי אדמה בחורף לאירופה.

איזק יזם את הכנסת הבטטות לארץ במחשבה לספק חומר גלם ליצור עמילן בבית חרושת "גלעם".  באותן שנים – 1954-1960 היו עודפי מים לחקלאות. אחרי מספר שנים של יבולים טובים ירדו אלה, ואיזק הציע לחתום מטה לעשות עבודת דוקטור על וירוסים של בטטה.                   .                                                                            

בביקורו ביפן יצר קשרים חמים עם כת ה"מאקויה", שאחד מעקרונותיה המרכזיים הוא התמיכה בעם ישראל ובמדינת ישראל - ובעקבות זאת הרבה מאנשי הכת ביקרו בארץ. 

איזק היה איש הורטיקולטורה ממדרגה ראשונה, אוטודידקט, מדען "מחוץ לקופסה". הוא שפע רעיונות שהביאו כאמור לשינוים משמעותיים בחקלאות ישראל. אך, ההומור שלו, סיפוריו והאנקדוטות שלו לא היו מקובלים תמיד על הקהילה המדעית השמרנית. בבוקר כשהגיע למעבדה בדרך כלל סיפר "על אירוע או מחשבה", לדוגמא: יום אחד סיפר איך הציל בחורה מאונס; הכיצד? שאלו, הרי אתה לא בריון וחזק? אז ענה "שכנעתי אותה".

 איזק  היה כנראה הראשון שיזם את העברת התחנה לחקר החקלאות לבית דגן. את ניסיונותיו ביצע באדמות שמול מושב חמד, שניתנו אז לקבוצת קצינים לגידול ירקות. הוא קיבל שטח לניסויים ויעץ לקבוצת המגדלים תמורת עיבוד חלקות הניסוי. אישית למדתי ממנו הרבה, הוקרתי והערכתי אותו ואת דרך חשיבתו ולדעתי חייבת לו חקלאות ישראל רבות וראוי היה לתת לו את הכבוד שהוא ראוי לו.

--------------------------------                 

בשולי הרשימה - מ. בר-יוסף

כשהגעתי לעבוד במכון בשנת 1966 במעבדה של פרופ' לובנשטיין, היה חדרו של סלומניצקי בקומה בה עבדתי והייתי פוגשו לעיתים תכופות, ותמיד הוא היה מקדימני בבדיחה וחידוד משעשע. פגשתי בו שנים קודם בעודי תלמיד מקווה-ישראל, כאשר בנימין כפולר ז"ל, המורה המיתולוגי לגידול ירקות שם, הזמינו להרצות בפנינו על נפלאות כיסויי הפלסטיק שגילה בעת שביקר ביפן. לימים, כאשר יצא לפנסיה, יזמתי מפעל פרטי של ביקור זקני המכון בטרם חגים והגשת בקבוק יין שנהגתי לקנות מהכיס המשפחתי אבל לפנסיונרים זה הוצג כתרומת המכון. הביקורים נערכו תמיד יחד עם הנהג נפתלי אלקולומברה, שאותו הכירו והוקירו כל וותיקי המכון דאז מהנסיעות עמו ברחבי הארץ. סלומניצקי היה מתרגש במיוחד מפגישותיו עם נפתלי כיוון שהם בילו יחד במסעי איסוף זני ירקות מקומיים בטורקיה - שם נפתלי שימש לסלומניצקי לא רק כעוזר טכני ומלווה - אלא גם כמתרגם. על חוויה שהייתה לו בסיור מקצועי לפרס הוא סיפר שנכנס שם באחד הימים לבנק מקומי לצורך משיכת כסף והפקיד ביקשו להציג תעודה וסלומניצקי הגיש לו את הפספורט. הנ"ל לקח את הפספורט ופתח את הדף העברי וסלומניציקי שאלו: "האם הוא יודע לקרוא את הכתוב?" ותשובתו הייתה "כן" - ואז סלומניציקי שאלו :האם הוא יהודי?" ותשובתו הייתה "לא, אני אשורי" - וסלומניצקי הביט בו ואמר:   you are well preserved    . ומאז מצבם של האשורים בפרס, ובעיקר בעירק, הלך והידרדר ורובם הימרו דתם או היגרו.

על טכס חוקר השנה ואות מפעל חיים במכון וולקני השנה

משה בר-יוסף

מזה שנים רבות אני נהנה להשתתף בטכסי חוקר השנה בוולקני וליהנות מהמפגש עם חברים וותיקים וללמוד מהרצאות הזוכים.  אירועי החודשים האחרונים בכל הקשור לאיומי העקירה מהקמפוס והמשבר הכלכלי של חקלאים רבים העיבו ללא ספק על שמחת האירוע, אף כי מבחינת המעמד בכללו הנושאים החשובים הללו לא הוזכרו כלל ואיני יודע כיצד להתייחס לכך - אבל זה נושא סבוך ולא אעסוק בו .

 השנה היו שני חתני חוקרי שנה וגם כלת מפעל חיים - ולגבי כולם יו"ר הוועדה הבוחרת מנתה בפירוט את הישגיהם והזוכים הוסיפו ותיארו בהרצאות קצרות של עשרים דקות, שהיו בכל זאת  ממצות ומרשימות, את הממצאים העיקריים של מחקריהם בשנים האחרונות.

כרגיל, שמענו בעיקר על הישגים - וזה אולי טבעי. אבל, כיוון שנמצאו באולם גם סטודנטים, נראה לי כי יהיה מקום לערוך עבורם מפגש נוסף שבו חתני וכלות הפרסים יפרטו וינתחו דברים שעשו והצליחו פחות.  זאת בעיקר כיוון שאין במה מדעית לפרסום מאמרים על מחקרים שכשלו - ומאידך, איני מכיר חוקר שרק הצליח. ואדרבא, ברוב המקרים, ודווקא ככל שהחוקר מוצלח וחרוץ ומעז יותר - הוא גם נכשל יותר בעריכת ניסויים שנראו מבטיחים וסופם אכזבה.

שלוש ההרצאות שניתנו במפגש השנה היו מצוינות ואזכיר כי בעבודות של חוקרים שעסקו בתחום עבודתו של סמיר, בהדברה ביולוגית של גורמי מחלות פרי באחסון, הצטברו בעולם אכזבות לא מעטות וגם בתחום בו עוסק דרור - מיקרוביולוגיה של הקרקע וטיפולי הדברה כולל קומפוסט ותכשירים מתוחכמים יותר - היו לא מעט אכזבות. ואין בכך כדי לרפות ידיים או להפחית מערך המחקרים והישגי שני החוקרים המצוינים – אבל, חייבים בהזדמנויות כאלה להזכיר כי לא כל מחקר מוביל לתוצאות, ולא כל פרסום הופך לתוצאה בעלת משמעות פרקטית וגם לא תאורטית.

 הפלא הגדול שהשתמע מהרצאות שני החוקרים שלקראת סיכום הרצאותיהם הביאו לפני באי האירוע את תוצאות הדור הבא של ריצוף חומצות גרעין. הראשון - להבנת מנגנוני עמידות, והשני - למיון אוכלוסיות חיידקים באתרי שורש שונים בעקבות טיפולים שונים. זוהי תמונה של מורכבות ביולוגית ההולכת ומסתבכת, וזאת למרות הכלים החישוביים המלווים את טכנולוגיות הריצוף  החדשות. ולא אכנס לפרטים, אבל, ככל שהכלים האלה חודרים יותר ויותר למעבדות המחקר - כך גם  המחקר החקלאי הופך ליקר ומסובך יותר. דברים לכאורה פשוטים, כקוטל פטריות ביולוגי - נחשף כמשפיע לא רק על פטריית המטרה - אלא על מנגנונים תאיים רבים של הפונדקאי. והפלא של כיצד קורה שחומר מסוים, או חיידק מסוים, או שמר, עושה פעולה/עבודה רצויה כנגד בעיה חקלאית כזו או אחרת הופכת לפלא לא גדול פי כמה אלא כמעט לפלא אין סופי.

ובמסגרת אחרת אתייחס לנושא הזה באופן ספציפי יותר - ועד אז ברצוני להצביע על בעיה אחרת שהעיבה במעט על שמחתי בשמעי את הרצאתה המרשימה והצבעונית של יוספה שזכתה בפרס על מפעל חיים בתחום כיסויי שטחי גידול ברשתות צבעוניות פוטו-סלקטיביות.

 נושא הרשתות הדלילות הלבנות שמהווים היום למעלה מתשעים וכמה אחוזים מכלל כיסויי הרשת בארץ התחילו במכון וולקני מעבודה חלוצית של ד"ר שלמה כהן מהמחלקה לווירולוגיה במכון להגנת הצומח, שלא הוזכר כלל בהרצאה ששמענו. שלמה ז"ל, שהיה חוקר רב-הישגים בתחום מניעת העברת גורמי מחלות וירליים על ידי חרקים, עסק בניסיונות מעבדה לדחיית כנימות עלה ונעזר בתא בו בחן את השפעת אמצעי הגנה שונים על עניינם של החרקים המעופפים לנדוד לכיוון של עלים ירוקים. להפתעתו התברר כי אין צורך ברשת צפופה בלתי חדירה לחרקים כדי לחסום את תנועת החרקים לעלים ומספיק היה להשתמש ברשת דלילה של 17 אחוזי צל כדי שהחרקים ימנעו מתנועה ואכלוס הצמחים.

 בעקבות ממצא מעבדתי זה הקים שלמה ז"ל בתי גידול מכוסי רשת לבנה דלילה שהגנו בצורה יעילה כנגד הדבקת צמחי הפלפל הרגישים בנגיפי פוטי.  מאוחר יותר, בשנת 1982, לאחר הופעת מחלת ניוון האמיר בצמחי פפאיה בבקעה, הראינו, יחד עם ד"ר אנדרי פרנק, שרשתות לבנות דלילות דומות לשל אלה ששלמה נעזר בהן להגנה כנגד הדבקה בכנימות עלה, הגנו על צמחי פפאיה בפני הדבקה בגורמי מחלה המועברים ע"י ציקדות. וכבר שנה לאחר מכן, בשנת 1994, השיטה נוצלה באופן מסחרי בשטחי הפפאיה בבקעה במשך כמה עונות עד שהתברר כי גורם המחלה מפניו נצרכו להגן על חלקות הפפאיה לא התמידו בתפוצתם  באזור הבקעה וברוב השנים לא הייתה הדבקה טבעית בגורם המעביר שהצדיקה את ההשקעה באמצעות רשתות. בעיה חמורה אחרת בכיסויי הרשת נבעה מאטיולציה וצימוח יתר שנבעה מהצטברות אבק רב על הרשת שם. המעניין הוא שטכניקת השימוש ברשתות להגנת פפאיות מפני מחלת נגיף פוטי אלים הועתקה מניסיונות אלה תוך שנים ספורות לטאיוואן והחליפה שם את שיטת ההגנה ההדדית אותה ניסינו ללמוד מניסיונם. 

כשנה-שנתיים מאוחר יותר השתמש ד"ר אמנון ארז ברשתות מעט צפופות יותר להגנה על פירות בפני זבוב התאנה, ויאיר ישראלי הפך את נושא הרשתות הדלילות לאמצעי חשוב ורחב-היקף לחיסכון במים ולמניעת נזקי רוחות בחלקות הבננה בארץ. ואכן, ספק באם יש עוד גידול מטע בו הפך הכיסוי ברשתות כה נפוץ כפי שקורה בענף הבננות אצלנו - וכל זה, כאמור, קדם בשנים רבות לרשתות הצבעוניות כפי שכבר הוזכר ברשימה שפורסמה בעבר בעלון הנוטע תחת הכותרת

 השימוש ברשתות דלילות לכיסוי מטעים מבט אישי והסטורי  www.perot.org.il/Alon/0509/reshatot.pdf

ושוב, ברכות לנבחרים ויישר כוח למארגני הטכס היפה והמכובד השנה!

הרשימה הנ"ל הועברה לעיונם של הנבחרים והנה תגובתה של יוספה:

שלום משה,

תודה על השתתפותך בטקס חוקר השנה ואות מפעל חיים 2015, ועל התייחסותך החיובית. 

מטבע הדברים אדם קרוב אצל עצמו, ואתה בכלל זה.

יש עבודות נוספות על רשתות בהקשר להגה'צ שלא הזכרת. במגבלת הזמן שעמדה לרשות כל אחד מאתנו, מקבלי ההוקרה, מובן הדבר שלא ניתן היה לתת סקירת ספרות רחבה.

הגישה הפוטוסלקטיבית שפיתחנו כוונה בראש ובראשונה להיבטים הגידוליים של צמחי נוי, ירקות ועצי פרי. היבטי הגה'צ ופוסט-הרבסט שמצאנו לאורך הדרך, ובכלל זה גם העצמת ההתגוננות של הצמח עצמו מפני מזיקים ומחלות ע''י רשתות מסוימות מתוך המגוון שפיתחנו, הם לראייתי בונוס משמח. בבחינת מה שלא בא לשמו בא לשמו.

ושוב תודה ושירבו שמחות כאלה.

יוספה

חיים אביטל - בתגובה לכתבה "והגדת לבנך.." על יציאת מצרים בגליון 39  

קראתי את התייחסותך ליציאת מצרים, למרות שנולדת בסביבה חסידית (טוב זה לא ממש נכון אבל ...) הרי אתה ליטבק מוחצן. מסופר על חסיד שרצה מאד להביא את חברו הליטבק לרבו והליטבק סירב, עד שפעם אחת הסכים ונסע עם החסיד לרבו. במוצאי השבת חזרו והחסיד שאל את הליטבק איך התרשם? והליטבק ענה לו שבמשך השבת רבו נראה לו כאילו הוא הכהן הגדול בבית מקדש.. לאחר זמן בא החסיד לרבו ושאלו: הכיצד הליטבק שבא רק פעם אחת ראה כל זאת ואילו הוא שנהג להגיע בקביעות טרם ראה. וענה לו רבו: ליטבק צריך לראות בעיניים וחסיד צריך להאמין. אנו מאמינים בני מאמינים.

בשורת העבדות ניתנה לאברהם אבינו בפרשת "לך לך" בפסוק "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". למעשה, אין לנו ידיעה ברורה מדוע נגזרה על אבותינו גזרת העבדות, וזו גזרת מלך. חז"ל הביאו מספר סיבות, ונציין סיבה אחת: על הפסוק "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" אומר בעל שדה תרומות: מתוך דברי יוסף, שהשמיע לשון הרע על אחיו - אף על פי שאמר דברי אמת - נתגלגלו הדברים ובני ישראל נשתעבדו למצרים. מכאן למדים, שגילוי שנאה בין איש לאחיו - ואפילו כשהם מוצדקים - מביאים פורענות לעולם.

יציאת מצרים הייתה לעיני כל ישראל - וכך גם קריעת ים סוף ומעמד הר סיני - בשונה מדתות  שההתגלות הייתה לאדם אחד שהפיץ את הבשורה. כאשר אתה שואל מדוע לא מוצאים ממצאים במצרים על הדבר הזה? ברצוני להפנות את תשומת לבך לכך שמאז שיציאת מצרים ארעה, לא נמצא שום גוף בעם ישראל שהעלה ולו פעם אחת ספק בדבר. וגם הנוצרים שפרשו מהיהדות לא מכחישים זאת - והם מקבלים את הברית הישנה. האם יעלה בדעתך שחוגגים את חג הפסח, לפחות לפי הסקר שהתפרסם השנה, 93 אחוז מהיהודים? אם זה היה שקר, זה היה מתקיים דורות רבים? במקור ראשון פורסם בשמו של ראש המכון לדמוקרטיה, מר כרמון, בו הוא מלין שהקיבוצים, שיצרו הגדות בנוסח שונה, חוזרים למקור. לגבי הממצאים - לדעתי הצנועה יש מספר ממצאים שמאשרים את יציאת מצרים - אבל נניח שלא. המצרים יכולים לפרסם גם כישלונות - אבל כישלונות טבעיים, כגון: הפסד במלחמה, בעיות כלכליות וכו'. אבל, יציאת עם שלם מתוכם זו בושה גדולה במהות. וכפי שאמרו חכמינו: עבד אחד לא הצליח לברוח ממצרים - וכאן עם שלם. בגמרא ישנו סיפור ידוע שהמצרים באו לפני אלכסנדר מוקדון ותבעו את מה שבני ישראל לקחו מהם בצאתם ממצרים - והדברים ידועים.

ואין ספק שצודק חברי - ממצאים ארכיאולוגיים, ובמיוחד אי-ממצאים, אינם עומדים בפני אמונה.

לקראת חג השבועות

מה צריך בן-אדם? גינה וספריה ותוסיפו גם חומוס ...

מ. בר-יוסף – חברה שלחה לי ציטוט של דברי קיקרו (בתמונה למעלה) שבתרגום חפשי נאמר בו:

"באם יש לך גינה וספריה, יש לך כל מה שדרוש". איך זה מתחבר לחג השבועות?

ראשית, זה חג הספר הראשוני והאולטימטיבי - חג מתן תורה. זה גם חג הגינה - חג הביכורים. חג קציר חיטים - חג שבו מסיימים את 49 ימי הספירה שבין הנפת העומר שסימנו את חגיגות קציר השעורים למחרת הפסח לחגיגות קציר החיטה ואפיית הלחם. מעניין ההבדל בין חג קציר השעורים, שמהן הכינו לחם באיכות נמוכה שצרכו בעיקר העניים ונעזרו בו בשעת מחסור, לחג קציר החיטים. להזכיר כי עיקר השימוש בשעורים היה למטרה שונה משל החיטה - להכנת בירה - משקה שהמצרים הכינו, במתקנים מיוחדים שנמצאו לאחרונה, כבר לפני כחמשת אלפי שנים. לאחרונה מתברר כי הגידול הזה הועבר כנראה לסין בתקופה קדומה - וכמעט במקביל להכנת בירה במצרים הכינו משקה דומה גם בסין.

ובחזרה לתמונה - כדאי להעיר שקיקרו התכוון לגינה שהיא חלקת שדה שנמצאו בה כמה עצי זית לשמן, כמה עצי תאנה לדבלים, כמה שורות של גפנים ליין, ערוגות  צנון ופול וגם פינה לגידול חיטה. כמו כן, עדר קטן של עיזים אשר בנו של העבד שעיבד את גינתו-חלקתו הוציאן למרעה ואשתו של העבד הייתה חולבת ומייצרת לו את הגבינה שאהב. ואילו בימינו - גינה היא בעיקר גינת הנוי. גינה וספריה יש בהם כדי לשעשע, אך ללא מזון במקרר - הקורא המשועשע יגווע ברעב.

האמירה מיוחסת  לקיקרו - ואכן CICER משביע בהיותו גם השם הלטיני של הסוג חִמְצָה, כולל המין התרבותי (ששמו המדעי: Cicer arietinum) - צמח ממשפחת הקטניות המוכר יותר בשמו הערבי חומוס. והנה מעט פרטים אתנו-בוטניים על הצמח שהועתקו מ:

  Singh and Diwakar C. ICRISAT 1995 India

Chickpea [Cicer arietinum (L.)] belongs to genus Cicer, tribe Cicereae, family Fabaceae, and subfamily Papilionaceae. It originated in southeastern Turkey (Ladizinsky 1975). The name Cicer is of Latin origin, derived from the Greek word 'kikus' meaning force or strength. Duschak (1871) traced the origin of the word to the Hebrew 'kirkes', where 'kikar' means round. The word arietinum is also Latin, translated from the Greek 'krios', another name for both ram and chickpea  an allusion to the shape of the seed which resembles the head of a ram (Aries) (van der Maesen1987 ). Chickpea is also called garbanzo (Spanish), pois chiche (French), kichar or chiche (German), chana (Hindi), and gram or Bengal gram (English). In Turkey, Romania, Bulgaria, Afghanistan, and adjacent parts of Russia, chickpea is called 'nakhut' or 'nohut' (van der Maesen1987).

תרמיל חומוס מכיל 1-3 זרעים - ואם תתבוננו היטב בתרמילים ובזרעי החומוס שבתמונה למעלה תוכלו להבחין בדמיונם הרב לוולד עטוף שליה בעת הלידה, כולל התקפלותו הכדורית וצורתו המקומטת מעט.

ונראה היה לי כסביר כי הגשת ה"ארבעס" - אלה גרגרי החומוס השלמים במסיבת ה"שלום זכר" המסורתית, הנערכת בערב השבת שלפני ברית המילה, אינה קשורה להסבר המקובל לפיו הגרגרים מסמלים את צערו של התינוק על שנפרד מהסביבה החמה, התומכת והבטוחה ברחם אימו. ואין בהם גם כדי לסמל את הגלגל החוזר של לידה ואבלות - אלא את הדמיון המפתיע שבין תרמיל החומוס לרחם. בדומה לרחם היולדת בוקע ממנו וולד אחד - בדרך כלל גרגר חומוס יחיד. ונותרת כמובן השאלה: למה השלום מוגבל לזכר? וניתן להרחיב בכך - אך ברור שגם הפמיניסטיות לא יאהבו שיזכירו להן שבתחילה דמו לחומוס.

וכיוון שחומוס מגדלים באופן מסורתי מהודו ופרס ועד טורקיה וספרד הפניתי שאלה לקולגות בתרבויות שונות: מהודו, טורקיה, קפריסין, יוון וסיצליה: האם מקובל גם אצלם להגיש גרגרי חומוס בהולדת בנים או בנות? והתשובה של כולם הייתה שאין אצלם מנהג דומה. ונותר לכן לקבוע כי המקור הוא אכן משלנו וסביר שהתחדש בחצרות ירושלים בימים בהם ליהודי ירושלים היו ספרים הרבה - אך לא היו גינות וגם לא כספי חלוקה מעבר לקניית כמה גרגרי חומוס. ונוהגים להאכיל את האורחים בגרגרי חומוס מבושלים ובחצרות החסידים והפרושים בירושלים יש גמ"חים של חומוס לצורכי מי שנולד לו בן והבעל אינו יודע, או לא הספיק, להכין אפילו גרגרי חומוס מבושלים. ואת החומוס מגישים לאחר בישול - ולא בתרמילים ירוקין כיוון שהגרגר טעמו נאוטרלי - כטעם התינוק שרק נולד - והוא יגדל ויצמח בהתאם לחינוך ולטעמי הלוואי שיעניקו לו הוריו והסביבה בה יחיה.

 ושמעתי ממו"ר פרופ' מאיר בר-אילן כי חומוס אינו מופיע בתנ"ך מלבד אזכור יחיד בספר רות ב' י"ד, שנקרא בחג השבועות הקרוב: "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ". התרגום האנגלי   Ruth 2, 14 (King James version) "and dip thy morsel in the vinegar"   

והוספתי על כך: Modern commentators suggest that the Hebrew word of Chomets, should not be translated to vinegar, but follow the arabic chumus  

ולמה החומוס חמוץ? לא בגלל שהתקלקל - אלא מכיוון שתרמיל החומוס, בהיותו ירוק ושעיר, מכיל כמויות מרשימות של קוקטייל המורכב משלושה סוגי חומצות אורגניות: אוקסלית,  ציטרית ופומרית, בריכוזים המונעים כרסומו על די זחלי עשים מזיקים.

הסופר מאיר שלו כתב באחד מטוריו על הקשר בין החומוס למטבל החומץ שבועז הציע לרות -  והעירו קוראים כי הקדימו כבר בפירוש הזה הסופר והמשורר קפליוק. ועכשיו, וכיוון שהחומץ שרות המואביה טבלה בו את פיתה נגמר עד תום, לא נשארה לנו כל עדות ארכיאולוגית להכנת ממרחים מגרגרי חומוס לפני המאה השלוש-עשרה לספירה - שזה קרוב לכאלפיים וחמש מאות שנים מאוחר לזמנם של רות ובועז שחיו בימי שפוט השופטים. וסביר לכן כי המתרגם של התנ"ך האנגלי, למרות המרחק בין שולחנו לשדות בית לחם, כיוון נכון למתכון החומץ - ואת הפת בשדות בית לחם היו אכן טובלים בזמן קציר השעורים בחומץ בן-יין, שכזכור, בימים עברו היה מחירו גבוה אף משל היין המשומר.

וכיוון שהגענו לשבועות - חג החלב והגבינות, וחגה של תנובה - המרבה לספר בשבחי עוגות הגבינה שעקרות הבית מוזמנות להכין מתוצרי מחלבותיה.

מן הראוי להזכיר כי בין ארבעת שמות חג השבועות אין כמדומני אף שם המאזכר את הקשר שבין החג למאכלי החלב המסורתיים. ונותני טעמים למנהגים נתנו את הטעם שחג השבועות הוא חג מתן תורה - והתורה נמשלה לחלב, ככתוב: "דבש וחלב תחת לשונך". אך, סימן זה חלש וודאי לסימנו של הכבש בן השנה הנדרש לקורבן הפסח - שהוא מרכיב מרכזי בהלכות הפסח.

 ונראה כי החגים מבטאים חלק ממהפכה יהודית שהתחילה מאות שנים קודם למהפכה המפורסמת שבשיבת ציון מגלות בבל, ונמשכה כנראה עד לתקופה החשמונאית. ומדובר במהפכה המתרחשת בכניסה לארץ ובהתחלות בה - שהרי אבותינו, כזכור, התחילו כחברת רועים. אברהם היה רועה, יצחק היה רועה ומגדל דגן בשדות גרר, ובני יעקב בהגיעם למצרים נשאלים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ, ...., וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ וגו', הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (מ"ז, ג-ו) וגם משה שהוציאם ממצרים עסק בצאן: "ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג, א).

השינוי הגדול קרה בכניסה לארץ ישראל שהובטחה כארץ שופעת חלב ודבש - ועל כך יש הטוענים, ובצדק, כי הכוונה לשטחי מרעה ראויים לדבורים ולצאן - שאלה שטחי בתה בלתי מעובדים.

אבל ייחודה ועיקר מצוות ישוב ארץ ישראל באה לחבר אותנו לארץ בה יגדלו את שבעת המינים של גידולי שדה ומטע בהם השתבחה הארץ - ואת אלה צריך לחרוש ולזרוע לנטוע ולזמור. וחג השבועות הוא חג ספירת שבעת השבועות בין קציר-השעורים לתחילת קציר-החיטה – הוא גם חג הביכורים. וכיוון שלא גידלו עדיין תחת פלסטיק וחלק גדול מגידולי המטע המוכרים לנו כמקדימים להבשיל בטרם חג השבועות בימינו - טרם אוקלמו כאן. אך היה גידול אחד מבין השבעה שהיה מוכן כבר בחג השבועות - ואלה היו בכורות התאנה שסביר ששמם נכרך בשם חג הביכורים, בתוספת החיטה המאחרת בכחמישים ימים לאחר השעורה המקדימה. ומקצירה של החיטה הכינו את "קורבן שתי הלחם" שהוצב במקדש בחג המסמל גם את תחילת קציר החיטים.

וכבר כתבתי שנראה לי שמאכלי החלב המיוחדים לחג מציינים את הפסקת החליבה ואת נדידת העדרים משדות המרעה שבסמוך למכלאות הקבע ומגורי משפחות הרועים, אל הגבעות וההרים הרחוקים - היכן שהמרעה הספיק לקיום העדר, אבל לא היה בו די להמשך החליבה. ואירוע כזה היה ראוי לחגיגה מיוחדת של צריכה רבה של חלב וגבינה בטרם עונת היובש בו לא ימצאו חלב וגבינה לעוגות ודליקטסים. והגבינה שנצברה בימי החליבה הקודמים לחג השבועות תשמש מעתה ועד עונת החליבה הבאה כמנת ברזל וכמקור חלבוני חשוב להזנת התינוקות והנותרים במאהל.

חג שמח! ואנא זיכרו והקפידו על הכולסטרול הטוב!

מ. בר-יוסף

פנסיונרים היזהרו במחילות מסתור

ובתרומת ידע מקצועי למדריכי טיולים במהלך הטיול

ביום העצמאות טיילתי עם קבוצת חברים בעמק ברכה בגוש עציון בליווי מדריך בכיר מטעם בית ספר שדה כפר עציון. טיפסנו על גבעות ותצפתנו לירושלים וסביבותיה ושמענו הסברים רבים על מרד בר-כוכבא ועל רבי עקיבא ומידי פעם אחד מהחבורה היה משלים ונדמה היה שהמדריך נהנה מידיעות הנוכחים. אחד מחברי קבוצת המטיילים, שלא הכרתיו קודם, ובמהלך ההליכה התברר שמוצאו מקנדה ועבד עד ליציאתו לגמלאות כחוקר במכון הגאולוגי, סיפר לי במהלך ההאזנה למדריך והשלמת דבריו על ידי חברים לטיול סיפור קצר שהיה שיעור גדול. זאת במיוחד לכל מי שמומחיותו בתחומים הקשורים לידיעת הארץ על היבטיה הנושקים לנושאים בהם עוסקים סיורי בתי הספר למקצועות שדה: מגאולוגיה, פאוניסטיקה  וצומח ומהיסטוריה למקרא.

וכך סיפר האיש: באחת הנסיעות לחו"ל מצא עצמו בסיור בארץ דוברת גרמנית כמדומני, והמדריך הסביר מה שהסביר, וכשנשאל פרטים נוספים הוא הודה שהנושא אינו מוכר לו. כיוון שהנושא עסק בעניין גאולוגי כלשהו שהמספר היה בקיא בו הוא הסביר לכל משתתפי הסיור ככל שידע והשלים את מה שהמדריך החסיר וכשגמר להסביר הסיור נמשך כרגיל.

בשלב מסוים, כאשר הסיור עמד בפני סיום והאנשים התחילו כבר לפנות איש למקומו, ניגש אליו המדריך והסביר לו כי התנדבותו להסביר הביכה אותו מאוד כיוון שבסיור המדובר מי שעבד כשכיר וקיבל עבור שירותו כמדריך הסיור משכורת היה המדריך ונכונותו של חברי לדבר במקומו העמידה אותו במצב בו הוא לא סיפק את הסחורה עבורה נשכר.

 נראה כי הדבר עשה עליו רושם ואני בטוח כי האיש נמנע מאז לנדב מידע במקום מדריכים שמקצועם ופרנסתם תלויים במידע שהם מעבירים למשתתפי הסיורים הללו.

וטוב יהיה כמדומני שכך ינהגו רבים אחרים היודעים בתחומים מסוימים הרבה יותר ממדריכי טיולים, אבל פרנסתם במקום אחר ובתחום אחר. ובהתנדבם להפגין ולתרום מבקיאותם הם, מבלי משים, פוגעים בעיסוקם של מדריכים מקצועיים שכמובן יודעים פחות בתחום הספציפי - אבל זו פרנסתם. ולאף מקצוען צר-תחומים אסור לקפחם ולהסביר דברים שהמדריך לא ידע ולא ביקש מהם להחליפו כסוכן מידע בעת הסיור. כיוון שעניין אותי שמו של הגאולוג פניתי לאחר הטיול לחבר שהוא פרופ' בדימוס בגאולוגיה והוא גילה לי את שמו וגילה גם את דעתו לגבי השאלה: "האם רצוי לעזור למדריך בנוכחות קבוצת מטיילים?" וכך הוא ענה לי:

באשר למסקנתך בעניין עזרה בהסבר למדריך של סיור - אני חלוק עליך מכל וכל. מדריך חכם יודע כי הוא אינו יודע הכל, או אינו מקצוען בכל התחומים. לכן, כאשר מזדמן איש אשר יכול להוסיף לסיור מתחום הידע שלו, כולם יוצאים מרוויחים - משתתפי הסיור והמדריך. לאחרונה הייתי בגיאורגיה ובשוויצריה ולא סיפרתי שאני גיאולוג. אבל מהסבר שנתתי לטובה אשתי התברר מקצועי למדריכים והם ביקשו כי אוסיף מהידע שלי לכל המשתתפים. למיטב ידיעתי, כולם נהנו כי ראו את התופעות בצורה שונה. כמובן, יש רק לעשות זאת בצורה נבונה ולא פוגענית במדריך הכללי.

ועניתי לו - אתה מתייחס כישראלי וכצבר טיפוסי ועוד כקיבוצניק תכליתי (ואני מציין כל התכונות לשבח וחלילה לא בציניות) בהערכה רבה לידע ולהפצת ידע - כיוון שחסר, בוא ונשלים את החסר - כאן ועכשיו.  ואילו המדריך האירופי הגיב מתוך מבט חברתי כולל ומורכב לפיו הידע הוא מרכיב אחד, ויש מרכיב נוסף של הסדר החברתי ושמירת המעמד של המדריך בעיני קבוצת המונהגים על ידו.

   וההבדל הזה מחלחל לחיינו בערוצים רבים - ואנחנו איננו מבינים אירופים והם אינם מבינים אותנו. הצרה היא שלא רק אירופאיים אנחנו לא מבינים - גם לא את הראש הערבי - וזו כבר בעיה ממש גדולה!

והוספתי ושאלתי גם מדריך טיולים:

מאיר מור – מדריך מוסמך

על כל מקרה, הנקודה שהוא מעלה בגדול נכונה - ואם מנסים להשלים חומר למדריך, יש לעשות זאת בעדינות. אני אישית תמיד שמח ללמוד מהתיירים שלי ומכל אדם אחר.

ועל כך נאמר בארמית: "מאי בינייהו- דאיכא בינייהו" 

ולמי שמתעניין בסיור ובסיפור היסטורי מעניין - כדאי לו לעקוב אחר גללי הפילים של חניבעל במצוקי הפירינאים

http://www.newyorker.com/tech/elements/searching-for-signs-of-hannibals-route-in-dna-from-horse-manure
Searching for Signs of Hannibal's Route in DNA from Horse Manure

סיפורי סבא 2 – מ. בר-יוסף

בן-דוד התקשר אלי לאחר שקרא את הפרק הקודם ושאל באם מדובר בסבתא הזקנה שהוא זכר מרח' חשמונאים בנתניה? שאלתי אותו היכן רח' חשמונאים ואת אחותי שאלתי: האם סבתא ביקרה אצלנו לאחר ששכרנו דירת חדר צמוד למטבח צריף- עץ בחצר שמול מגרש מכבי בנתניה? והסתבר שהרחוב אכן נקרא חשמונאים וסבתא שהתה שם עמנו לתקופה מסוימת. אני מזכיר זאת כדי להודיע כי זיכרון הוא פלואידי ויש דברים שזוכרים ויש עוד דברים ששוכחים. וכיוון שלא מצאתי בשכחה דנאן  גורם כלשהוא שיכולתי לחשוד בו שגרם לדחיקת הזיכרון בשאלות שהזכרתי - ברור כי אפילו סיפורי סבא אינם מדויקים יותר מסיפורי סבתא.

איני זוכר את ביקורי הראשון במחסן העורות של אבי שהיה ממוקם כאמור במרתף שבחלקו האחורי של הבית ברחוב פרדיננד 17 בטורדה בו נולדתי ונולדה אחותי. הבית נמחק לחלוטין והפך למפלצת בטון בימי זוהרו של צ'אוצ'סקו. גרנו שם עד לאחר המלחמה, כאשר אבא שכר מחסן גדול יותר במקום אחר ואנחנו עברנו לרחוב שנקרא על שם הקיסור טריין, שנעסוק בו במקום ובזמן אחר. כילד אהבתי את מחסן העורות של אבי, אף כי כל אדם אחר היה וודאי מרגיש רע מאוד בגלל הריח הכבד של הנפטלין והמלח בהם הספיגו את עורות הבהמות שנשמרו שם לאחר שהסירו מהן כל סרח רקמת בשר שהותירו מפשיטי העורות מעל גוויות הבהמות. אבי לא אהב, בלשון המעטה, את ביקורי במחסן - ולא בגלל הריח - אלא בגלל החשש להדבקה במחלה כלשהי שנשאו חלק מהעורות שאותם הביאו צוענים לאחר שהפשיטום מנבלות שהתפגרו בגלל זקנה או מחלות בלתי ידועות, כולל, מן הסתם, גחלת - היא ה"אנטרקס" - חיידק שנבגיו עמידים לטיפולים שונים וסביר שאפילו למלח ולנפטלין. לאחר הניקוי וההמלחה של שכבת  ההיפודרמיס הניחו את העורות בערמות מסודרות זה מעל זה - ובתווך עוד מלח ונפטלין. והריח היה נפלא בעיני כי אהבתי את המחסן כשהיה גדוש - ולא ידעתי שאת הרווח מפיקים מהעורות שהועמסו על המשאית שהייתה מובילה אותן למפעלים לעיבוד עורות. בגיל שש או שבע הסכים אבי לקחתני גם לבית המטבחיים העירוני - וגם שם התלהבתי בעיקר מערמות העורות שהכינו עבורנו. הטביחה לאוכלוסיה המקומית והשחיטה הכשרה היו שונים לחלוטין. את הבקר שנשחט על ידי השוחט איצקוביץ, שהיה גם החזן בימים הנוראים, נהגו לקשור תחילה בשלושת הרגליים ובמשיכת החבל וקיבוץ הרגליים הקשורות היו מפילים בזהירות מסוימת על הרצפה באחת מפינות בית המטבחיים – ואז, לאחר שאחזו בראש הבקר השוכב, השוחט היה מניף ושוחט באיבחת החלף את צוואר הבהמה - ובדרך כלל מתוך רצינות והרגשת חובה דתית. הבהמות שנטבחו לאוכלוסיה המקומית היו מהממים תחילה במכת פטיש וטובחים לאחר כמה מכות קשות. את דם הבהמות הנשחטות היו מפקירים ואילו את דם הבהמות הטבוחות אספו בהקפדה - כיוון שטורדה נחשבה למעוז תעשיית נקניק הדם המפורסם בכל האזור.  אבל, כאמור, אותי עניינה בעיקר ערימת העורות שהייתה מצטברת במהלך כל ביקור כזה ליד האונקלים עליהם היו מגביהים את גוויות הבהמות להפשטת עורותיהם. אבי התפרנס מעיסוקו בעורות בלתי מעובדים עד עלייתנו לארץ והתחיל בכך מיד לאחר שהתייתם ב-1918 לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה - כאשר צריכת העורות הייתה כנראה בשיא כל הזמנים. הוא תמיד סיפר לנו על עדרים של טלאים שהוא ואחיו היו קונים שוחטים ומפשיטים עורותיהם ליצוא לאוסטריה - בעוד שאת בשר הטלאים היו פשוט מפקירים וזורקים. זה נראה מוזר עד שבביקור בכפר הולדתו פגשנו הונגרי זקן שהכיר וזכר את אבי ומשפחתו שעזבו את הכפר הזה כשבעים שנים קודם לכן, ומבלי שנעלה את העניין הזה ברמז הוא ביוזמתו הציע להראות לנו היכן בוצעה השחיטה והיכן נשמרו העורות ולאן זרקו את כל הבשר. אגב, הזקן הזה שחי כל חייו בכפר הקטן הזה שכל אנשיו הונגרים - הייתה לו רק דאגה אחת שלא הפסיק להזכירה: שאשתו השנייה של בנו הגרוש אינה הונגריה אלא רומניה.

זיכרון ממשי יותר קשור לתקופת הגן (התחלתי כמדומני בגיל שלוש ומעט לאחר מכן עוד לפני גיל 4 התחלתי בלימודי בחיידר - תחילה אצל מלמד בחצר ביתו ובהמשך, לאחר המלחמה שהסתיימה בהיותי כבן חמש וחצי, בחצר הקהילה שבמרכזה עמד בית הכנסת היפה בו התפללו רוב יהודי העיר (כ-250 משפחות), מלבד קומץ קטן של חסידים שהתפללו בחגים במניין נפרד בבית המדרש ששימש גם כחיידר שבו למדתי מידי יום עד עלייתנו לארץ, ולתפילות בימי השבוע.

תמונת בית הכנסת בחצר מתחם הקהילה צולמה שנים רבות לאחר שהתפילה פסקה בו. הכניסה בחזית היא לעזרת הנשים ואילו הכניסה המרכזית (בצדו השמאלי) נמצאה במרחק של כעשרה מטרים מהמבנה המאורך של בית המדרש המוסתר. 

 

מלבד מבנים אלה, בחזית החצר הפונה לרחוב נמצאו משרדי הקהילה ובצד השני עמד ביתו של הרב אדלר שהיה יהודי מרשים והדור בזקנו ובשיעור קומתו ואחזור ואזכירו באהבה רבה בפרק מאוחר יותר. בחלקה האחורי של חצר הקהילה, בסמוך לגדר שמעברה במרחק מה נמצא נחל בו החלקתי ונרטבתי באחד הימים הקרים, עמד מבנה צנוע שם פעל שוחט העופות והבהמה הדקה שהיה גם המוהל של הקהילה. את העופות לשחיטה היו מביאים רק לאחר שהיו מצטיידים בפתק שהיה לו שם מיוחד - להבדילו מסתם פתקים וסתם מסי קהילה. בתשלום עבור השחיטה גבתה הקהילה לא רק את משכורת השוחט, אלא גם חלק מהוצאות החזקת בית הכנסת ומשרדי הקהילה  וברטרוספקטיבה - היה בשיטת המיסוי הזו, שנגבתה גם ממכירת בשר הבקר, פרוגרסביות רבה. החזקת שרותי הקהילה נגבתה מצריכת הבשר, וככל שמשפחה צרכה יותר - מסיה היו גבוהים יותר.  ועדיין איני יודע באם מניין היהודים הלא דתיים שלא נזקקו לשירותים אלה שילמו מסי קהילה בדרך אחרת, אף כי לא אתפלא כי גם הם צרכו ורכשו בשר כשר בלבד.

ויש כמובן סיפור על מגבלתי המוסיקלית שהתגלה כבר בגן שניהלה בתו של הרב אדלר זצ"ל. הגננת הזו סיפרה פעם לאימא שאני נוטה להיות אקסטרוורטי - ואף כי היא וודאי לא השתמשה במילה הזו ממש אז - אבל התכוונה כנראה למה שטמון במילה הזו היום.  זאת לאחר שהבחינה שנהגתי  לשיר שירים שונים מאלה שהילדים האחרים בכיתת הגן שלה שרו. אך כיוון שהתלונה הזו התייחסה לענייני שירה, שלא נחשבה בעיניה של אמי ז"ל לנושא לימודי חשוב, קביעתה של הגננת לא שינתה במיוחד את התנהגותם וצפיותיהם של הורי ממני. ויתרה מכך, כיוון שהם לא שמעו תלונות התנהגותיות דומות מהמלמד בחדר - הורי לא הוטרדו ולא הטרידו במיוחד לאחר האבחנה הזו.

רק לאחר שנים רבות, כאשר למדתי להכיר את מוגבלותי המוסיקלית, הבנתי את מקור טעותה של הגננת -  סביר  כי שרתי את אותם השירים שהילדים האחרים שרו אז, אך בגלל שהייתי זייפן מוסיקלי זה נשמע לה כשיר אחר. לאחרונה בני ביתי מתלוננים שאינני שומע טוב ויתכן ובעיות השמיעה גם הן אינן ממש חדשות - פעם לא הייתה לי שמיעה מוסיקלית וכעת הספקטרום התרחב לנושאים נוספים.

בעניין זה צריך לציין כי במשך שנים הייתי בטוח, על סמך קביעתה של אימא ז"ל, כי מגבלותיי המוסיקליות נובעות מפגיעה בעצם האף - בעיה שסבלתי ממנה לאחר שמחצתי את אפי בנופלי בטרם גיל שנתיים מרמפה מגובה של כמטר. מאוד קיוויתי לכן כי ניתוח לתיקון הקמט במחיצת האף יהפוך אותי למעט יותר מוסיקלי - אך זה לא קרה ולמרות הניתוח שעברתי בעת שירותי בנח"ל נשארו כישורי המוסיקליים מוגבלים כשהיו. הניתוח הזה שייך לתקופה אחרת, אך אקדים ואספר שקיבלתי חופשה ממזכירות הגרעין לצאת ממשכנו הזמני של הגרעין בפאתי המושב יושיביה שליד נתיבות,   לבדיקות שטרם ניתוח בבית החולים הדסה - אבל לא קיבלתי דמי נסיעה באוטובוס ויצאתי בטרמפים. היה זה אחד הימים הגשומים שידעה הארץ בתחילת 1959 - והטרמפ שמצאתי היה בחלקו האחורי עטוי הברזנט של טנדר צבאי. הבעיה הייתה בקטעים מסוימים - גשמי הזעף זלגו דרך פתחו האחורי של כיסוי הברזנט והגשם לא פסק וכולי נרטבתי במים. הגעתי ביום שטרם הבדיקה ונאמר לי שאוכל לישון ב"ישיבת מרכז הרב" ליד בית טיכו - וכשהגעתי לירושלים רטוב עד לשד עצמותי התביישתי להיכנס כך לחצר הישיבה וניגשתי תחילה לחנות בגדים וקניתי זוג גרביים יבשות להחלפת גרבי הספוגים - ועם הרגליים היבשות שוטטתי בחזיתות החנויות המקורות עד שהתייבשתי מעט ונכנסתי לבניין הישיבה וקיבלתי שם מיטה עם סדין משומש שחלמו עליו לפני הרבה חלומות אסורים.

לאחר הבדיקות נותחתי בבילינסון – וכאמור, הניתוח הצליח - עצם האף נפרצה אך מוגבלותי המוסיקלית נשארה כשהייתה. שכני לחדר היה שחקן תאטרון "האוהל", מאיר מרגלית. איני זוכר מה גרם לו להתאשפז – אבל, למרות מעמדו הגבוה בגוורדיית "האוהל", האיש היה חביב ונענה בחפץ לב לראיונות הבלתי כתובים שערכתי עמו במהלך הימים שבהם החלפתי את הקהל הרגיל למחוא כפיים, שהיה נחלתו בימים בריאים יותר.

 למען האמת, יצאתי מעט נשכר מהמוגבלות המוסיקלית הזו שהעניקה לי את אחת התכונות החיוביות הבודדות שאני מרשה לעצמי להודות בהם - והיא חוסר יצר הרע בכל הקשור לריצה לבמת החזן (לברייטל). ייתכן וזה גם קשור לפחד במה שהיה, ועודנו טבוע בי, ושגרם לי עוגמת נפש רבה בעת שגמגמתי את "המפטיר" בבר-מצווה – ובהמשך, לעיתים קרובות, כאשר הייתי ועודני צריך להתבטא מול ציבור.  אגב, המורה שלמדני לקרוא "המפטיר" ואת הפטרת בר המצווה, כשנתיים פלוס לאחר שעלינו ארצה, היה גם המורה למלאכה בבית הספר - וספק באם נתקל בחומר כה קשה במלאכת העץ כפי שאני הייתי בסגולות המוסיקליות. לימים, לאחר שהתפרנסתי מהוראה בכיתות תיכון ואקדמיה, השתחררתי במקצת מאימת הציבור, אך, עד היום קשה לי להתבטא בצורה מסודרת בדיון ציבורי בפני קהל שאני מעריך. ואחזור ואדון בעניין הזה בעת שאעסוק בשאלה של "מה הדרך יבור לו אדם בהופעה קצרה לפני ציבור להעברת מסר כזה או אחר דוגמת שיעור קצר בפרשת השבוע?" 

שתי בכיות שלי כילד זכורות לי במיוחד - ואיני יודע מה קדם למה. הראשונה - כשחייל גרמני הרימני, שלא מתוך רוע, כשראני עומד על המדרכה בחזית הבית. והיה בכי ארוך יותר באחד הימים כשחזרתי מהגן ומצאתי את הבית סגור בגלל שאימא יצאה למקום כלשהו ואני הקדמתי לחזור הביתה. הימים כשנה או פחות מסיום המלחמה ושיירה של משאיות גרמניות עוצרת בחזית הבית וחייל גרמני מרים אותי בידיו ואני פורץ בבכי נורא. האם הבנתי כבר כי במרחק של שלושים ק"מ משם ישמידו גרמנים בעזרת שותפיהם ההונגרים כה רבים מבני משפחתנו שבחרו להמשיך ולחיות בקרב ההונגרים שהעניקו לי את שפת אמי ולקחו מאיתנו כה רבים מבני משפחתנו?

 סביר יותר כי הייתה סיבה אחרת לפחדי - כי בימים ההם הפקיע כבר המשטר הרומני, שהיה נתון להשפעה נאצית, מידי אבי את עסקי העורות שנחשבו כעיסוק במקצוע בעל משמעות ביטחונית - לצורך הנעלת הצבא והאזרחים והעיסוק בו נאסר אז על יהודים. מאידך, הם נזקקו לאבא כאיש מקצוע בתחום - והוא הפך לעובד של הממונה הרומני אשר הפך לבעל העסק. וכיוון שהמשכורת שקיבל הייתה דלה והיה מחסור גדול - הורי המשיכו במסחרם בעורות במחתרת, תוך הובלת הסחורה בעגלת הילדים עליה הושיבו את אחותי שאך נולדה ואותי, הילד הגדול יותר - על דרגש קטן שהציבו מעליה. וכשותף בסוד הזה - סביר כי הבנתי את הפחד כבר אז והזעזוע מהנפתי על ידי החייל הייתה מן הסתם תגובת יתר לחשש הזה שמא ניתפס.

אך היו גם סיפורים אחרים מהתקופה הזו בה התחלתי ללמוד בחדר קטן שנמצא בחצר ביתו של מלמד. יחד עמי למדו עוד כמה ילדים שחלקם גדולים יותר. יום אחד אשת המלמד בישלה קלחי תירס - ולפי עונת הבשלת התירס שם סביר שמדובר באירוע שקרה במהלך חודש יולי 1943 או כשנה מאוחר יותר. אשת המלמד נתנה לקבוצת ילדי החדר הקטן את שערות התירס - אלה עמודי העלי הבולטים בראשי הקלחים - השערות האלה שימשו אותנו לעשיית שפם. והנה, אחד הילדים, שהיה גדול ממני ומשפחתו שכונסה מאחת העיירות בסביבה התגוררה אז בדירה קטנה שנמצאה בחצר ביתנו, חטף ממני את השערות שקבלתי. התחלתי לרוץ אחריו בחצר המרוצפת אבני נחל עגולות ובשלב מסוים התקלתי אותו ברגלי והוא נפל ופצח את ראשו באזור המצח.  ניגר דם ונפער פצע שחייב תפירה והורי החטיפו לי מכות הגונות (ככלל מכות שימשו כשיטת חינוך סטנדרטית אך בשימוש מבוקר).  בדרך כלל, אימא הייתה מגיבה מיד בסטירה ובמקרים אחרים הייתה מודיעה לי כי אחטוף כשאבא יחזור. כשאבא היה מופיע לאחר שעות  - פגה בדרך כלל החומרה הרבה  שבמעשי הרעים, ובהיותו אדם טוב לב - לעיתים קרובות הוא לא יכול היה להסתיר את חיוכו.  אבא היה איש שקט וצנוע עם חיוך חביב - אך ללא צחוק רועם. וכשהרגיש כי המקרה מחייב גישה קשה יותר - הוא נהג להוסיף את האיום "חכה כשאפסיק לחייך תתחיל לבכות" - ובכך היה העניין נגמר בדרך כלל. ובחזרה לשפם התירס  ולחור במצח שנפער כנראה קרוב לסיום המלחמה שלאחריה המשפחה הזו עזבה את החצר ואת העיר ונדדה לעיר גדולה יותר. ואני כבר סטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית - שם היה לנו מדריך בכימיה אנליטית - סטודנט בכיר יותר  שנה ג' או ד'. יום אחד הבחנתי בצלקת שטבועה במצחו - שאלתיו באם הוא זכר את מקורה ושמחתי לדעת כי הוא לא זכר את  קשרי הדם והתירס שבינינו. הסטודנט הפך לדוקטור ולימים למרצה ולמקים המכללה ע"ש סָמִי שַמְעוּן בבאר-שבע - ואם הוא או ילדיו יקראו את הסיפור הזה, ידעו את הקשר בין פרחי תירס לצלקת שעל מצחו של הסבא איצ'ו מרקוביץ.

בימים ההם הקהילה חויבה להקציב עובדים לשרות המלחמתי - ולמרות שעמדו לו לאבי הזכויות של איש מקצוע בתחום מועדף - הוא יצא עם יהודים נוספים לעבודות שרות מחוץ לעיר. לקראת סוף המלחמה, בחודש יולי או אוגוסט 1944, הציעה לנו משפחת דימנשטיין - אף היא מהמשפחות הפליטות שהגיעו לבית שלנו בתקופת המלחמה, להצטרף אליהם לכפר שהם הכירו. בימים ההם, במשך ימים אחדים ראינו מעלינו מאות מטוסים אמריקאים משייטים להפצצות בגרמניה ואמא לקחה אותי ואת אחותי הקטנה שנולדה כמה חודשים קודם לכפר הררי.  זכורני כי מאוד רציתי לאסוף את אגוזי הלוז (אילסרים) שסיפרו שהם גדלים בחורשות בסביבה. משום מה, הגדולים לא עזרו לממש את חלומי לאסוף את האגוזים הללו שהיו אז רב-שימושיים - למשחק ולמאכל.

בהשכמת בוקר, כשבועיים לאחר שהגענו לכפר הזה, הודיעו לנו בהתרגשות גדולה כי ההונגרים והגרמנים פלשו לאזור הרומני והם מתקדמים לקראת המקום בו נמצאנו. אימא חטפה את חיתולי הבד מהחבל וירדנו לכיוון מסילת הברזל שנמצאה בעמק סמוך. רכבות חלפו אחת לחצי שעה או יותר - אך הן היו עמוסות ולא טרחו לעצור בתחנה הכפרית הקטנה שנמצאה במישור ושלא חייבה את נהגי הקטרים להאט ולהתייחס למקום ולאנשים שהצטופפו לצדי המסילה. בשעות הצהריים, לאחר שחלפו על פנינו רכבות רבות מבלי לעצור, הבחנו פתאום כי יחידה צבאית רומנית שחנתה כנראה בסביבת הכפר הזה החליטה כנראה כי עדיף לנוס מהמקום מאשר להילחם עליו. כיוון שנהגי הקטרים לא התרשמו מסימני העצירה שלהם - הם משכו ודחפו את אחד מקרונות המשא שעמדו לצדי המסילה והציבוהו על המסילה המהירה.  ואומנם, הרכבת הבאה שהגיעה למקום נאלצה לעצור ולאסוף את היחידה הזו - וכך גם אנחנו ניצלנו את ההזדמנות הזו להידחף ולטפס לרכבת שהובילה אותנו לצומת רכבות בעיירה רומנית בשם אברוד. הגענו לתחנת הרכבת הזו בשעות הערב  -ומשם הפנו אותנו לאולם קולנוע גדול ששימש למקלט לילה - לנו ולפליטים אחרים שהתקבצו שם. בשעה מאוחרת עוד באותו הלילה פגשנו את אבא שהצליח לברוח מטורדה באחת הרכבות האחרונות שיצאה משם.

למחרת בבוקר אבא שכר את שירותיו של רכב בעל סוס ועגלה להובילנו לעיר ושמה דווה בה גרו דודי קופל, דודתי שרי ובן דודי הגדול ארתור (אלו, אחיו הקטן, נולד כנראה מאוחר יותר).

הדרך הייתה ארוכה למדי ואבא צירף אלינו משפחה ובה אב ואם מבוגרים ושלושת בנותיהם הגדולות וכמובן כי תוספת המטען הכבידה על הסוס הזה - במיוחד בקטעי הדרך הקשים שחצו  חורשות ונחלים יפים. אך היו גם עליות רבות שהסוס התקשה לסחוב בהם את כל הכבודה שנמצאה על העגלה. אבא ואני נהגנו לרדת וללכת ברגל ועוקפים ומקצרים עד שהיינו פוגשים את העגלה שהתנהלה לה לאיטה. טרדות הדרך העיקו - ועוד יותר העיקה העובדה כי המשפחה הזו אותה לקחנו כטרמפיסטים ישבה לה כולה בעגלה – ואני, הגבר הקטן, הייתי צריך לעשות את המסלול ברגל. אני זוכר שהענן הרגיז אותי והבעתי את כעסי באוזני אבי אך המצב נמשך במשך כל המסע הזה. תמונה אחת מנסיעה זו זכורה לי היטב והיא פניה המחייכות של אחותי הקטנה (בת שבעה חודשים) אל מול הירח המלא שזרח בלילה הקיצי ההוא. מי שירצה לבדוק את אותנטיות הסיפור הזה יבדוק נא 6 ספטמבר שנת 1944, למחרת יום הפלישה של כוחות הציר לטרנסילבניה ואת שעת עליית הירח בלילה של  י"ח באלול.

 The Battle of Turda lasted from 5 September to 8 October 1944, in the area around Turda, in present-day Romania, as part of the wider Battle of Romania. Troops from the Hungarian 2nd Army and the German 8th Army fought a defensive action against Romanian and Soviet forces. The battle was one of the largest fought in Transylvania during World War II.

שער מחשבת ישראל

מו"ר פרופ' אליעזר גולדשמידט  העביר לכמה חברים רשימה קצרה שכתב בעקבות שיעור על אודות 'רוח הקודש בימינו', באתר 'עולמות' אותם מחבר ת"ח מבני ברק בשם יעקב זילברליכט.

שלום רב לידידי ר' יעקב,

המאיר לארץ ולדרים עליה בשיעורי 'עולמות'. במהלך שנים היו לנו כמה חילופי דעות ותגובות.                                                                                                      בחיל וברתת אני ניגש לכתוב את ההערות דלקמן הנוגעות לשיעור שיצא לאור לאחרונה 'רוח הקדש בימינו', ואני משער שיהיו רבים וטובים שירצו לשפוך עלי קיתונות ולדון אותי ברותחין. ואף על פי כן אני מרגיש חובה קדושה להביא לידי ביטוי את דעותיי כי הדברים חשובים ועמוקים ויורדים לשיתין.

א.     אני מבין את ההתרסה נגד בעלי מופתים שלכאורה אינם במדרגה הראויה וברור לכל בר בי רב כנגד מי נאמרים הדברים. ובכל זאת, צריך להיזהר. אנו יודעים שהיו מגדולי ישראל שטרם התגלותם נחשבו הדיוטות [ כמסופר על הבעש"ט ] ובוודאי יש גם היום כאלה שעודם נסתרים. נכון שקשה להבחין בהם, ותמיד היה קשה, אבל לומר 'אי אפשר' או 'לא יעלה על הדעת' – מזה אני מסתייג. גם "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט [שמואל א' י"ד ו']" והרבה שלוחים למקום [ עי' מעילה י"ז ב' ].

ב.     ההערצה לגדולי ישראל שבכל דור ודור וגם בדורנו והכתרתם כבעלי 'רוח הקדש' מקובלת עליי והנושא מתברר היטב במקורות שהבאת. אבל יש מחיר להערצה זאת וחשוב להבין זאת. אולי זה נובע מירידת הדורות ואולי כך היה גם בדורות קודמים; אנשים סבורים שהגדולים יודעים  כל דבר ואין מצב שהם יטעו. זו לצערי השקפה נפוצה ומאד מסוכנת. כל אדם, גדול כמה שיהיה עלול לשגות או להיות שרוי בהעלם ואי ידיעה. אפילו הנביא אלישע אומר "וה' העלים ממני ולא הגיד לי [ מלכים ב' ד' כ"ז ]". רב יוסף לא נרתע מלהביע את דעתו שרבן יוחנן בן זכאי שגה כאשר ביקש מאספסיאנוס 'תן לי יבנה וחכמיה' במקום להציל את ירושלים וביהמ"ק מחורבן [גיטין נ"ו ב']. רבי עקיבא האמין שבר כוכבא הוא המשיח [ירו' תענית ד' ו' ]. אנו יודעים גם שבימי הזעם נתקיים בנו בעוה"ר "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר [ישעי' כ"ט י"ד]", "ולא איתנו יודע עד מה [תהלים ע"ד ט']". אסור להשכיח זאת, וד"ל. דברים אלה אמורים ביחס לכלל ישראל ודרכי ההנהגה הא' בתקופתנו וגם ביחס לכל יחיד ויחיד.

ג.      הערה שלישית, בהמשך לקודמת. אמונת חכמים והליכה לאורם איננה פוטרת אותנו מלחשוב. כמו בלימוד, כך גם בכל חלקי החיים, צריך להפעיל חשיבה מעמיקה וחוש ביקורת ולא להירתע מלעורר ספיקות ושאלות. גם במגע אישי עם גדולי ישראל, חובתנו להיות אמיתיים וכנים ולא להימנע מהבעת דעותינו ותחושותינו. אני מאמין שבזה אנו ממלאים תפקיד חשוב ביותר, מאירים את עיניהם ותורמים לגיבוש דעתם, כאשר למעשה הם מוקפים באנשים שמרביתם 'אומרי הן' ואינם מעיזים לומר את אשר עם ליבם.

מחשבות אלו התעוררו בי למקרא השיעור על אודות 'רוח הקודש בימינו', שהפצת לאחרונה.

חשוב לי שהדברים יגיעו אליך ואשמח אם יובאו גם לתשומת ליבם של שומעי לקחך בשיעורי 'עולמות'.                                                                                                            

בהוקרה ובברכה,

אליעזר