גמלה-עט גיליון מס 23

גמלה-עט

עיתון  אינטר-עטי

 של גמלאי היום ומחר

פתוח לכותבים הרוצים לספר ולחדש

  ולקוראים חפצי דעת

גמלה-עט ישלח  לכל דורש 

הקוראים מוזמנים  להוסיף מידע באם חסר  ולתקן את  השגוי  והכל במידה ושפה מתוקנת.

נמענים המעוניינים להימחק מרשימת התפוצה מתבקשים לשלוח מייל לשולח. 

גיליון מס 23

‏ ‏יום חמישי 20 נובמבר 2014 ‏

מה בגיליון?

תגובות :  פרץ ברוש- ספרים שקדמו לספרו של ש. ידידיה על גידול הדרים

              דר יאיר ישראלי-על התנהגות יונית (שלא בהקשר הפוליטי)

דו אלמגור זמורות יבשות (שיר)  הרקע לכתיבתו וגניזתו הזמנית

משה בר-יוסף-הערת שוליים –בעניינם של שירים העוסקים  בצדק וגורמים לסדק

ד'ר יואל פיקסלר -עלית התאחדות האיכרים  או עלית סיטקוב

 ידידי פרץ ברוש כתב :

קראתי בשימת לב רבה את כתבתו של איציק בדבר שמה האמיתי של כנימת הקומסטוקי. את עיני צדה הערה של איציק בה סיפר על המורה המיתולוגי לגידול הדרים שמואל ידידיה כהראשון שכתב ספר על גידול הדרים בארץ ישראל. מבלי לפגוע בזכויותיו הרבות של ידידיה, אני חייב לציין שטעה איציק בציינו שידידיה היה הראשון שכתב ספר על גידול ההדרים בארץ ולא היא.  ביום הולדתי ה 70 הביא לי חברנו דוד גפן מתנה נהדרת, חוברת שנקראת "מעיין גנים" מאת המחבר אהרון לייב פעלמאן שנדפסה בירושלים בשנת תרנ"א (1981) שמלמדת הוראות מעניינות כיצד לטפל בעצי הדר. שמואל ידידיה רק חזר ארצה בשנת 1925 עם אותם זנים שהביא לאוסף במקווה ישראל ואת סיפרו הפיץ מאוחר יותר

משפחת פעלמאן הגיעה ארצה בשנות השמונים של המאה ה19 ונטעה פרדס בכפר סומיל, היום בתחום תל-אביב ואחד מבניה פרסם את הספר "מעיין גנים". פרט לספר הזה, ידוע לי לפחות על 2 ספרים שפורסמו לפני סיפרו של ידידיה: האחד כתב אהרון אהרונסון הידוע בלועזית מתחילת המאה העשרים. השני הוא סיפרו של דר זגודוסקי משנת 1927 שנקרא "ספר הפרדסים" ובו פירוט מדוייק של שטחי ההדרים בארץ והמלצות המסתמכות, בין השאר, על גידול הדרים בקליפורניה

דרך אגב, את אחד מבני אותה משפחת פעלמאן פגשתי את עבדתי בקולומביה, הוא היה בעלים של חווה לגידול קנה סוכר בפאתי העיר קאלי

ועל כך השבתי לפרץ:  מודה באשמה   אני שכתבתי את הערת השוליים על ידידיה בעקבות רשימתו של בר-זכאי ואני מכיר את החוברת של פעלמן שהגיע אלי ממנשקה דוידזון שהופתע למצאה בעת שכתב את הדוקטורט על ראשית הענף.

אכן הספרון של פעלמן מעניין מאוד ומכיל מידע מקצועי וכלכלי חשוב אבל לא הייתי מגדירו כספר והוא בוודאי אינו עומד בסטנדרטים של ספרי הדרים שנכתבו בעולם בתקופתו -אף כי מבחינה חלוצית הוא וודאי תרם רבות

ידידיה כתב ספר שתתפלא וודאי לשמוע שממשיכים לצטטו בספרות העולם בהיותו הראשון שתיאר את מחלת האבנת, היא חג'אר  בערבית ואימפיאטרטורה  בשמה המדעי.

ובכל מאמר מדעי בו עוסקים באבנת מצטטים את ש. ידידיה כראשון שתיאר  את המחלה. אבל המחלה הזו גם היא כמעט פסקה בעולם ההדרים וסביר כי בקרוב גם אותו לא יזכירו-זה דרכו של עולם.

ומעניין אגב שכסטודנט צעיר פרסמתי עם מדריכי פרופ גד לובנשטין מאמר על הופעת סמפטומים של פקלת בשתילים נגועי אבנת ומאז השיטה הזו משמשת כשיטה סטנדרטית לזיהוי נגיעות וללא ספק היא תרמה רבות להיעלמות המחלה בקרב הנטיעות החדשות בארץ ובעולם.

ושוב יישר כוח גדול על הזכרת פעלמן  והמחברים האחרים .בזכותם פרחה כאן פרדסנות מרשימה ששימשה כמשענת עיקרית לקיומם של יהודים כאן במושבות הוותיקות ועוגן לישובים חדשים יותר דוגמת נתניה ועוד

==================================================

ד'ר יאיר ישראלי העיר לי על הרשימה שעסקה ב-יונה ועלה של זית,

דבריך על היונה שנשלחה מתיבתו של נוח העלו אצלי הקשר אחר, קצת פחות מפורסם, בעניין טבען של היונים, שכתב עליו חוקר התנהגות בעלי החיים קונרד לורנץ בספרו המופלא "טבעת המלך שלמה". האיש עצמו אינו מעורר סימפטיה כלל - הוא שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה והיה כנראה מתומכי המפלגה הנאצית בהמשך דרכו, אך מחקריו וספריו המקצועיים מעניינים מאוד (בנוסף על "טבעת המלך שלמה" קראתי גם את הספרים "איש איש וכלבו" ו-"על התוקפנות"), ומסתבר שהיונה המשמשת סמל לעדינות ורכות, וכמובן סמל ידוע לשלום המקובל בעולם כולו, עלולה להגיע להתנהגות אלימה ואפילו רצחנית כלפי בני מינה החלשים ממנה במקצת. ההתגוננות הטבעית של יונה היא התרחקות מכל מצב של סכנה או עימות, תוך ניצול זריזות מעופה וכושר התמרון.

אך במצב בו החלש אינו יכול לברוח מהחזק ממנו (בעימות בין יונים), למשל בכלוב צר, הפרט החזק יתקוף וינקר בחלש ממנו באופן אכזרי מאוד ולא ירפה. ואילו אצל עורבים, למשל, החזקים במידה רבה מהיונה ומקורם חד ומסוכן, התפתח עם השנים דפוס התנהגות המאפשר לחלש להדגים בעת העימות מצב של "כניעה". דפוס זה מעורר בתוקף עכבה המונעת ממנו להשלים את המלאכה. דפוסי התנהגות כאלה קיימים כמובן גם אצל יונקים כמו תנים, זאבים וכלבים. ככל שבעל החיים מצוייד ביכולת הרג ופגיעה משוכללים יותר, כך גם משוכללים הכלים המונעים ממנו קטל בעימותים עם בני מינו (ולא רק, אבל אין זה המקום להרחיב), והיונה, אשר לא צויידה בכלי הרג יעילים, לא צויידה גם בעכבות הנחוצות בעימות עם בני מינה (ואם מתעוררות כאן מחשבות נוגות על בעל חיים אחר, זה עניינו של הקורא)..

ואך נחזור ליונה ולענף הזית, ואוסיף רק הערה קצרה: למיטב ידיעתי היונה, התור והצוצלת קינם פשוט וסגפני, ובנוי מזרדים קצרים ויבשים שהם אוספים בסביבתם ומניחים אותם על משטח אפקי מבודד מסביבתו שאינו קל להשגה על ידי טורפים וחומסים. הזרדים מונחים זה על זה כמקלעת המאפשרת לביצים (שתיים בלבד לכל מחזור קינון) שלא להתגלגל לצדדים או וליפול. קיני תורים רבים ממוקמים על עצים ואנחנו נתקלים בהם גם בראש כותרת העלים של צמח בננה נושא פרי במטע. אז היונה אינה מחפשת לצורך ריפוד הקן ענף עם עלים ומקורה כנראה חלש מכדי לקטוף ענף ירוק של זית, ולמרות זאת הסיפור המקראי מקסים ביופיו וממחיש את הציפייה הדרוכה של פליטי המבול בתיבה לראות הקלו המים...וגם מסר השלום והפיוס שמלווה את היונה חוצה גבולות ועמים ויבשות ומדבר אל כולנו גם אם האמת הזואולוגית שונה בו

ועל דבריו המעניינים של יאיר אוסיף רק :

לגבי חומרי הקינון של יונים אזכיר כי לאחר המבול המבחר היה מצומצם וודאי. אגב עלי הזית עשירים וודאי גם בתנינים וחומרים אנטיבקטריאליים אחרים ושילובם בקן בתנאי הרטיבות שהמבול השאיר יכלו אף הן לסייע.

והנה ושלא במתכוון נראה כי  הגיליונות יכולים לשמש כתחלים לכמה ביוטופים  עניינים שישותפו בהם תלמידים בעלי עניין בביולוגיה אקולוגיה   וגמלאים בעלי ניסיון בתחום.

אגב בעניין הזית וחומרי טבע אזכיר כי בזמנו היה במחלקה לצמחי מרפא במכון וולקני ביוכימאי שהגיע מבר-אילן ושמו היה פרל שעבד על האפקטים ההיפוגילקמיים שבתמציות עלי זית. מעניין באם הנושא מוצה או ממשיך לאתגר?

===========================================================

ענבי זעם

ידידי דר אריה רוזנר העביר אלי את  השיר של דן אלמגור ואת הסיפור הקשה שברקע

זמורות יבשות מילים: דן אלמגור לחן: יזהר כהן כולם מדברים על "השנים הטובות" אך כל בן תימן במושבה רחובות עוד זוכר מעשה באיכר יונתן, שתפש שתי נשים מבנות תימן, המלקטות בכרם בין השמשות לא ענבים, רק זמורות יבשות, זמורות יבשות, זמורות יבשות להסיק תנורן. הוא תפש את שתיהן, האיכר יונתן והצליף ארוכות על השתיים בשוט, וקשות המכות כזמורות יבשות, כזמורות יבשות. אז קשר את השתיים בחבל העב אל חמורו, לקצה הזנב, וככה, רוכב בגאווה נכנס ברכיבה אל המושבה וברחוב בראשי לעיני כולם איכר על חמור, ושוטו מורם, ושתי הנשים נגררות מאחור, קשורות בחבל לזנב החמור, שתי נשים חלשות, חששות, מתביישות שניסו ללקט קצת זמורות יבשות, קצת זמורות יבשות. קשורות לחבל, כמובלות לתלייה, וכל המושבה מביטה בדומייה, ויודעת כל המושבה: האיכר יונתן ממשפחה טובה. וקורא יונתן: זה דינו של גנב, להיקשר בחבל לקצה הזנב. מה הן גנבו? נלחשות הלחישות הן בכרם ליקטו זמורות יבשות קצת זמורות יבשות זמורות יבשות?! זמורות יבשות! במרומי הגבעה מדנדן פעמון, וברחוב הראשי מצטופף ההמון. ורוכב האיכר ומנפנף לידיד, והרחוב הוא ארוך והומה מתמיד. צועדות הנשים, משפילות מבטן, אך יודעות שצופה בהן בנן הקטן. וברחוב הראשי, שם ברחוב הרחב הוא רואה את אמו הקשורה לזנב, הוא רואה את אמו הקשורה בצוואר נגררת, מושפלת ברחוב עד עפר. הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים, הוא רואה חיוכים ושומע צווחה "אמא, בואי, תראי! תהלוכה!" ויודעים כל בני המושבה: האיכר יונתן ממשפחה טובה. ויש האומרים: טוב עשה, ככה טוב. שידעו, שיראו שאסור לגנוב. והבן מתבונן. הוא ב"חדר" למד על הבן התמים שכמעט נעקד, והנה כאן ברחוב, לעיני העדה מובלת האם לעקידה, ובמקום מאכלת פולח השוט. ועצים לעולה - צרור זמורות יבשות, זמורות יבשות... כן, מאז כבר חלפו שנים למכביר. והבן הוא כבר סב, שערו האפיר. והרבה זכרונות כבר חלפו ודהו. אך לעד לא ישכח את הערב ההוא... מעגל היסטורי נסגר עם 'זמורות יבשות' השיר שבו סופר על התעמרותו של חקלאי ברחובות בעולים מתימן לפני כמאה שנה ייצא בקרוב לאור לאחר שנות השתקה והצנעה. מאת שמעון כהן פורסם לראשונה באתר ערוץ 7, ב- 17/06/08 (הדברים מובאים לאחר עריכה קלה ובהשמטות מועטות, מפאת אורך הכתבה) בימים האחרונים קיבל הפזמונאי דן אלמגור שני פרסים מיוחדים על תרומתו לקידום הזמר העברי. את הפרסים מטעם 'שירת רבים' אלמגור קיבל בפתח תקווה ובעיר הולדתו רחובות. בטקס ברחובות נסגר מבלי משים מעגל שנותר פתוח עשרות שנים. את הפרס קיבל אלמגור מידיו של (שוקי פורר - א"א), מי שבעבר תקף אותו על כתיבת השיר 'זמורות יבשות', שיר שצונזר והושכח, שיר שמתאר את אחד מאירועי ההתעמרות ביהודי תימן לפני כמאה שנה. נשמע מורכב? הנה הפרטים אחד לאחד. בראשית שנות השמונים נכתבה ההצגה 'ילדי הכרך', שגוללה את סיפור עליית יהודי תימן והועלתה בבית לסין. את שירי ההצגה כתב דן אלמגור. השירים ברובם היו מתקתקים, כהגדרתו של אלמגור, אך בתוכם הוא החליט לשלב גם שיר קשה אחד, השיר 'זמורות יבשות' שאותו כתב לאחר שנחשף להתעמרות המתמשכת של חקלאי ראשית המאה הקודמת בעולים מתימן. אלמגור, שכל ילדותו עברה בצמידות לעולים מתימן, נחשף תוך כדי ההכנות ל'ילדי הכרך' לפרשה שכונתה 'המקרה ברחובות'. אלמגור: "חקרתי והגעתי לסיפור הזה, שבעיתון 'הפועל הצעיר' הוגדר כ'המקרה ברחובות' ושם סופר על האיכר יונתן, בנה של בתיה מקוב, מנהיגה טבעית בין חקלאי רחובות". הפרשה, עליה כתב אלמגור את השיר הנעלם היא סיפורן של שלוש מהעולות יוצאות תימן שהועסקו בשדות רחובות, ושם בתום יום העבודה ביקשו לקושש זרדים, או בלשונו של אלמגור - זמורות יבשות, להבעיר אש באוהליהן כדי להתחמם. מקוב שיגר לשדה את הפועל הערבי שלו כדי ללכוד את המקוששות. לאחר שנלכדו השלוש קשר מקוב את ידיהן לחמורו, נתן מקל בידי הפועל הערבי והורה לו לדרבן אותן במכות המקל כל הדרך מהשדה לעיירה (רחובות). "כשהתקרבו לעיירה הוא צלצל בפעמון כדי להוציא את התושבים לראות את הפועלות שנתפסו בקלונן. זה היה ממש לינץ'", אומר אלמגור. לאחר שאלמגור נחשף לפרטי האירוע הוא כתב את מילות השיר "זמורות יבשות", כפי שהוא מופיע (כאן בפורום), בהודעתה של אילנה. כאמור, את השיר כתב אלמגור להצגה בבית לסין, שבה השתתפו כמה מבכירי שחקני התיאטרון בישראל, כולם בני העדה. אז איך קרה שמרבית הציבור בישראל אינו מכיר את השיר ואת הפרשה הישנה? מסתבר שהיה מי שדאג לבלום את פרסומו. אלמגור: "כמה ימים לפני עליית ההצגה על הבמה, ישראל קיסר, מי שהיה אז יו"ר עמותת 'אעלה בתמר', ראה את השירים וכשהגיע לשיר הזה הוא ביקש ממני להוריד אותו. לא הבנתי למה. אמרתי לו שחשוב לפרסם את הדברים. אבל הוא, כמו כל התימנים. לא רוצה להתעמת ולא לריב והעדיף להעלים את הפרשה ההיא. הוצאנו את השיר מההצגה. זה היה הצינזור הראשון של השיר". הצינזור השני, או ליתר דיוק העלמת השיר, בוצעה שנים לאחר מכן. היה זה כשרשות השידור תכננה את שידורי יום העצמאות. התכנית הייתה להקדיש שעת שידור טלוויזיונית לכל עדה בישראל. הסכמתי לכתוב את השירים לשעת השידור על העדה התימנית, ושוש עטרי ז"ל הנחתה את האירוע. בעוד אלמגור נערך לקראת התכנית, הוא נפגש עם הזמר יזהר כהן, שאמור היה לבצע שיר או שירים במהלך התכנית. "אמרתי ליזהר שיש לי שיר מיוחד שמעולם לא הושמע, ואני רוצה שהוא ישמע אותו. זה היה בערב פסח. השמעתי לו את השיר והוא פרץ בבכי. הוא שאל אותי איך יתכן שהוא, תימני מלידה, לא שמע מעולם על הסיפור הזה. הוא אמר שייקח את השיר ולאחר חג הפסח ילחין אותו, וכך היה. הוא הלחין את השיר, התקשר אלי להשמיע לי אותו ושנינו בכינו יחד". השיר הוקלט לקראת האירוע ושומעיו היו נפעמים. "אנשים התרגשו עד דמעות", מספר אלמגור. התכנית הייתה ששעת השידור של עולי תימן תהיה בשמונה בערב בעוד שהתוכנית על יהודי דרום אפריקה נקבעה לאחת בלילה, בשל מיעוט העולים משם. "דיווחתי לכל אחי התימנים על שעת השידור המתוכננת והם העבירו מאחד לשני. הבטיחו לי שבשמונה בערב כולם יהיו מול מקלטי הטלוויזיה. הגיעה השעה והנה, במקום תימן אני רואה שמשדרים את השעה על עולי דרום אפריקה. התקשרתי, שאלתי מה קרה? אמרו לי שאת התימנים העבירו לאחת בלילה, בהוראת המנכ"ל, וכך זה היה. הם שידרו את התכנית ההיא עם הביצוע של יזהר כהן באחת בלילה כשאף אחד כבר לא היה כדי לראות אותה. גם שידור חוזר שהובטח שישודר ביום העצמאות עצמו לא שודר. כך הועלם השיר בפעם השנייה". לאלמגור התברר כי לרשות השידור הגיע מכתבם של צמד עורכי דין, האחד תימני והאחר לא. האחד הוא עו"ד בן ציון צנעני והאחר הוא עו"ד שוקי פורר. במכתבם קבעו השניים כי הפרשה בשדהו של מקוב לא הייתה ולא נבראה. "ניסו לטעון שכתבתי את השיר כחלק ממאבק פוליטי נגד הליכוד, ועד היום אני לא מבין את הקשר לפוליטיקה ולליכוד". לפני למעלה מעשור התקיים בשכונת שעריים כנס אליו הוזמן אלמגור. להפתעתו הועלה, כמו באירועים אחרים של בני העדה, סיפור השיר הנעלם. "בסוף האירוע ניגש אלי קשיש שאמר לי 'אני הילד שראה את אמו מגיעה כבולה לחמור מהשדה של מקוב'..." "מאז ועד היום השיר לא שודר, וכעת הוא מועלם כמעט לחלוטין", אומר אלמגור -------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ובתגובתי למייל שאריה העביר אלי כתבתי לו

-  אלוהים עדי ומסיבות ברוכות ושמחות  שאין לי דבר נגד תימנים ובוודאי לא כנגד צאצאי התימנים שלשמחת משפחתי הם גם צאצאינו . אבל יש לי בטן מלאה נגד דן אלמגור ונגד תימנים הרוכבים על גל שנאה שמקורו בעניין שקרה לפני כמעט מאה שנים שמעורביו מהצד הפוגע ומהצד הנפגע כאחד נעלמו ונבלעו במשפחות מעורבות החיות בהרמוניה מבורכת ברחובות שהיא היום עיר  ובערים אחרות ברחבי הארץ  ולא רק בארץ אלא גם בגלויות שבעולם הגדול וכל עלילתו של השיר הוא אמצעי סער לעורר זעם ומהומה תקשורתית. לאורי זוהר ולאריק איינשטיין היה מערכון נפלא ובו שרשרת קנאות וקללות בקבלת עולים חדשים על ידי עולים וותיקים יותר.  ולמען הרגעת מי שמנסה לרכב על זוועות וותיקי רחובות נזכיר כי רחובות קלטה כשלושים שנים לאחר עליית התימנים עליה של כמאה משפחות שעלו מרומניה כפועלים חקלאים שכונו בכינוי גנאי בפי פעילי ה"הסתדרות" - "חורנים". סיפורם הובא לאחרונה לידיעת תושבי רחובות בכתבה מעניינת שכתב חברי ד'ר יואל פיקסלר באתר "הארכיון לתולדות רחובות" (ראה להלן) . ונראה כי "חורנים" רבים לא נקשרו לחמורים כאינצידנט חד פעמי אבל הושכבו לישון באורוות ורפתות שבפרדסים יחד עם צאצאיהם  עד שרווח להם והשיגו די כסף לשכור או לקנות דירה משלהם. והחורנים היהודים שרק החליפו חורנים סוריים הגיעו לכאן מכמה כפרים באזור מרמורוש בטרנסילבניה זכו וניצלו מאיימי השואה בעוד שכל קרוביהם שהיה להם שם תנאים טובים יותר נשארו שם ועלה עליהם הכורת. ואין מחזמר ואין שיר ודן אלמגור ויזהר כהן לא הפכו לא את סבלם ולא את מסע הצלתם המופלא לפואמה כי לא כל כאב נשמע כיבבת משורר.

 

 ואין מחזמר ואין שיר ודן אלמגור ויזהר כהן לא הפכו לא את סבלם ולא את מסע הצלתם המופלא של החורנים לפואמה כי לא כל כאב נשמע כיבבת משורר.

ובחזרה לסיפור עצמו שפרטיו ספק באם הם מבוררים דיים אזכיר רק ושוב כי בעת שיצאתי לגמלאות שכרתי שטח של דונמים בודדים ואני משלם עבור החזקת החלקה ועבור עיבודה והשקייתה  סכום נכבד כל חודש.  אבל אני נהנה מעבודתי ומהניסויים הפשוטים שאני מבצע. והנה בכל ביקור בחלקה אני מגלה שאורחים בלתי קרואים פלשו לתוכה וגנבו,  סחבו או לקחו (והכוונה לאותה פעולה אבל מה שאני רואה כגנבה מי שבא עם מכונית ושק נקרא אצלו סחיבה ומי שרוכב על סוס ותוך שיטוט בסביבה רק לוקח)  בעיקר פרי אבל גם שתילים ואפילו עצים.

 ואני מודע לעדויות  מימים של פעם באזור הזה כי  מי שהיה נכנס לחלקה ללא רשות הנוהג של הכפריים הערבים המקומיים היה להרגו נפש כפי שנהגו גם החוואים האמריקאים. ויש כמה סיפורים לא נעימים על פרדסנים יהודיים בתחילת המאה העשרים שחיפשו רכב של הזן שמוטי והפרדסנים הערבים נמנעו למכור להם. והפרדסנים התחכמו ושכרו שירותי גנבים ערבים שהיו גונבים רכב והגנבים הללו שילמו על כך לא פעם בחייהם. והייתה להם לאיכרים של פעם סיבה טובה לפעול מול פולשים וגנבים כי מי שמעבד שטח חקלאי ובוודאי מטע וכרם שלא כהובי כבמקרה שלי אלא לפרנס משפחתו מפרי עמלו חייב היה להתמודד יום יום עם בעיות רבות החל ממחסור בגשמים ומחסור במשאבה או דלק להפעלת המשאבה  ועם מזיקים ומחלות שלו ושל שדהו וכרמו ולגבי רובם לא היו דרכים להתמודד אבל הנזקים של הללו היו תמיד קטנים משל נזקי בני אדם.  אלה נכנסו פעם רק לאסוף זרדים ופעם להסיר עלי גפן להכנת  ממולאים ובעונת הפרי לקטוף ולאכול במטע ובכרם ולהעמיס בשקית ובשקים ובבוקסה ובטנדר כי זו  דרכו של עולם באם לא תעצור מבעוד יום כל עמלך ירד לטמיון.

 ואיני בא להצדיק את המעשה כי זה לא יהיה פוליטיקלי קורקט אבל קטעים רבים בסיפור מעוררים  חשד לפברוק  למשל עדותו של מי שטען שהוא בנה של אישה שנפגעה לפני מאה שנים.

מזכיר את המדרש הדן בשאלה האם היה או לא היה בן סורר ומורה (זה שאוכל ושותה ולא שומע בקול אביו ואמו ונהרג על שום סופו) והדיון בעניין מסתיים בעדותו של מספר סיפורים ידוע-  שמעיד בסיפור שלא רק שהיה מקרה של בן סורר ומורה אלא שלמספר הזדמן אפילו לשבת על קברו.

 אבל מספרי סיפורים אינם מחויבים לאמת בסיפור אלא לעורר בו עניין ומה יכול להיות מעניין יותר מאשר לגולל על אדם שאיננו כבר עשרות שנים עלילה שאין היום כל דרך לבחנה ואיני מתכוון לבחינה משפטית וודאי לא לבחינה אמנותית אלא לבחינה עניינית היה או לא היה ואם היה כמה פעמים ביקש והזהיר את הנפגעות שלא לפרוץ הגדר ולא לשוטט בכרם שמפחתו טיפחה כדי להתפרנס ממנו.

אבל מול שיקולים של צדק ויושר עמדה לו לאלמגור זכות הסיפור. ובזכות זו הוא רקח סיפור קשה שספק בעיני באם תרומתו היום חיובית בכל דרך שהיא .

וחשבתי על פרשת עגלה ערופה בה הזקנים יורדים אל הנחל כדי להצהיר כי ידינו לא שפכו את הדם של אדם שנמצא הרוג בסמוך לישוב. יש בטכס הציבורי הנערך בעקבות האירוע הקשה ניסיון כנה להבטיח כי החיים יזרמו והאירוע לא יונצח ולא ישמש כגץ בלתי כבוי שימשיך להצית מריבות נוספות בעתיד.  ואחרי טכס עגלה ערופה,  המסך יורד  ואין הצגה נוספת לא בימים הבאים וודאי לא מאה שנים מאוחר יותר.  

ואילו שירו של אלמגור ויבבתו של יצהר לא לעשות צדק באו אלא סדק בעצמות שוכנות קבר.  ואין בשיר לא בשורה וודאי לא מזור לא לשוכני עפר וגם לא לצאצאיהם.

עליית התאחדות האיכרים , או "עליית סיטקוב"

יואל פיקסלר

פורסם באתר "הארכיון לתולדות רחובות".

רקע

בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים (כחלק מהעלייה השלישית) נוצר לחץ לעלייה לארץ ישראל מצד יהודי אירופה, ובמיוחד מיהודי רוסיה ואוקראינה בעקבות גל הרדיפות והפרעות שעבר עליהם במהפכה ובמלחמת האזרחים. מלבד הפליטים שניסו לעלות ארצה דרך גיאורגיה, הגיעו פליטים רבים גם לפולין, רומניה וליטא. הפליטים הצטופפו בעיירות והתערבו בישובים יהודיים, שם מצאו מחסה עד שיכלו להגר  לארץ ישראל או מעבר לאוקיאנוס. במקביל, גברה התנועה החלוצית לעליה בפולין וברומניה וצעירים רבים הצטרפו לתנועת "החלוץ" אשר הקימה קיבוצים, מחנות וסדנאות ביערות וחיו שם חיי עמל כהכנה והמתנה לעלייתם לארץ, אך תורם לעלייה התעכב בגלל דחיפות העלאתם לארץ ישראל של הפליטים שהגיעו מרוסיה ואוקראינה.

למרות הלחץ הגדול מצד יהודי אירופה לעליה מיידית לארץ ישראל, מדיניותה הרשמית של ההנהגה הציונית היתה הבלגה ואיפוק בפעולות העלייה עד אשר ייווצרו התנאים המדיניים לביצועה.

העלייה הסלקטיבית צמצמה למעשה את היקף העלייה, כי כאשר לא היו עולים מתאימים להשקפת העולם של ההסתדרות הציונית - ויתרו על סרטיפיקטים ולא העלו עולים. "למרות הביקוש הרב לרישיונות עלייה ("סרטיפיקטים") השתמשה ההנהלה הציונית רק בחלק קטן מן הרישיונות שהנפיקה ממשלת בריטניה בימי העלייה השלישית (1920-1923)".

בשנת 1924 החלה עליה (עליה רביעית) בעלת אופי שונה שלא נבעה ממניעים ציוניים. עיקר העולים היו בני המעמד הבינוני מפולין ומזרח אירופה אשר נפגעו  עקב המדיניות הכלכלית של הממשלות (בעיקר בפולין) כנגד היהודים. קודם לכן פנו מרבית היהודים לארה"ב אשר קלטה כל מהגר באשר הוא, אך בשנה זו נסגרו שערי ארה"ב (חוק ג'נסון) בפני המהגרים והיהודים חיפשו להם יעד אחר ופנו לארץ ישראל. עולים אלה פנו להתיישב בערים הגדולות ובעיקר בתל-אביב. הם הקימו מפעלים קטנים ותעשייה זעירה בערים בעוד שלהתיישבות החקלאית כמעט ולא הגיעו עולים. מפעלים אלה לא היוו תשתית ראויה לקליטת עולים נוספים ועם סגירת שערי פולין להוצאת הון אל מחוץ למדינה, פרץ משבר כלכלי חמור בארץ ישראל והחלה תנועת "ירידה" מהארץ. בשנים 1927-8 היה מספר היורדים גדול ממספר העולים.

העלייה החמישית החלה בשנת 1929, לאחר מאורעות תרפ"ט, תחילה בצורה מינורית ואח"כ קיבלה תנופה משנת 1932  ונמשכה עד שנת 1939. עליה זו התאפיינה בבריחת היהודים ממזרח אירופה בעקבות המדיניות האנטישמית של השלטונות וב – 1933 מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה בעקבות עליית היטלר. בשנים אלה היתה פריחה כלכלית בארץ בעקבות השקעות ההון וכן כתוצאה מההסכם שנחתם בין הסוכנות היהודית  לשלטון הנאצי שאפשר את המרת הרכוש של היהודים המהגרים בסחורות שיוצאו אל ארץ ישראל וארצות שכנות. בשנים אלו הנציב העליון הבריטי ששרת בארץ ישראל היה ארתור ווקופ אשר היה פרו-ציוני וידו היתה "קלה" על מתן רישיונות עליה לארץ ישראל דבר שהתיישב היטב עם האינטרס הבריטי להבאת מהגרים בעלי כסף ורכוש לחיזוק היישוב בארץ.

האופי החברתי של העולים בעליה החמישית היה בעיקר המעמד הבינוני. הם היו בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים, חנוונים, חייטים ותעשיינים. מספר החלוצים שעסקו בחקלאות היה קטן מאשר בעליות קודמות, ושיעור האקדמאים, בעלי ההון והידע המקצועי, גדול יותר. לעומת התפתחות עירונית גדולה, נראה כי במהלך עליה זו נחלש כוחה של ההתיישבות החקלאית. אי לכך אנו עדים בתקופה זו לגידול בהעסקת ערבים ("עובדים זרים") בענפי החקלאות השונים.

על רקע זה עלתה היוזמה מצד התאחדות האיכרים בסוף שנת 1934 לקבל הקצאה של רישיונות עליה (סרטיפיקטים) מהמוסדות הציוניים על מנת להעלות משפחות של יהודים ממזרח אירופה עם ניסיון בעבודה חקלאית אשר יועסקו כשכירים בענפי החקלאות השונים.

היוזמה

מתוך חליפת מכתבים שהיתה במהלך חודש נובמבר 1934 בין יצחק גרינבוים, ראש מחלקת עליה ועבודה בסוכנות היהודית ובין משה סמילנסקי מהתאחדות האיכרים עולה כי הם הגיעו להסכמה בדבר הקצאה של 400 רישיונות (10% מהרישיונות לעוסקים בחקלאות) עבור התאחדות האיכרים אשר תשלח נציג מטעמה למזרח אירופה לבחירת העולים המתאימים לעבודה חקלאית. פעולה זו הוגדרה כניסיון ובמידה ותצליח יהיה לכך המשך.

האישור הסופי להבאת העולים התקבל בהתאחדות האיכרים רק בסוף ינואר 1935 כאשר תוקף הרישיונות עמד לפוג בתאריך 31/3/1935, כלומר, לרשות התאחדות האיכרים עמדו חודשיים לסייר בפולין, רומניה וצ'כוסלובקיה, לבחור 400 איש שמתאימים לעבודת החקלאות, להנפיק להם ויזות ולהעלותם לארץ ישראל.

למשימה זו נבחר יששכר סיטקוב, חבר ההנהלה בהתאחדות האיכרים. יששכר סיטקוב נולד בשנת 1888 באודסה, עלה לארץ בשנת 1908, היה מראשי ארגון "השומר". לאחר פעילות ענפה בתחומים שונים, התיישב בשנת 1926 ברחובות והפך לפרדסן ובמקביל המשיך לעסוק בפעילות ציבורית.

קשיים פוליטיים

כבר לקראת יציאתו לדרך החלו המחלוקות, שהלכו והתגברו, למי תינתן הסמכות להחלטה על המועמדים המתאימים לעליה. התאחדות האיכרים דרשה סמכות מוחלטת ובלעדית ליששכר סיטקוב, זאת על רקע ידיעת המצב במזרח אירופה בו קיימות מחלוקות קשות בין הזרמים הפוליטיים לגבי המפתח לחלוקת רישיונות העלייה ביניהם. בלעדיות זו לבחירת המועמדים באה כדי להביא עולים בעלי ניסיון בעבודת האדמה, וכן שיתאימו לייעוד שהתאחדות האיכרים שמה להם למטרה, עבודה לאורך זמן כשכירים.

יש לציין כי התארגנות זו באה על רקע המחלוקת בין התאחדות האיכרים וההסתדרות בדבר פריון הפועלים היהודים לעומת הפריון של הפועלים הערבים. לטענת הפרדסנים, לפועלים היהודים אין את הנשיון והידע שיש לפועלים הערבים ולכן צריך להביא מאירופה יהודים אשר משלוח ידם, מזה כמה דורות, הוא החקלאות. בעוד שההסתדרות טענה כי התשלום הנמוך שמשולם לפועלים היהודים, בדומה לזה של הפועלים הערבים, לא נותן את התמריץ הדרוש לפועלים היהודים לעסוק במלאכה זו.

בחירת המועמדים

תחנתו הראשונה של סיטקוב היתה בווינה, שם הוא התכוון לקבל מידע לגבי יהודי טרנסילבניה אך הסתבר שלאף גוף ציוני אין מידע לגבי היהודים בטרנסילבניה ואף אחד לא טרח לסייר ולהגיע לאותם כפרים יהודיים בטרנסילבניה. סיטקוב הצליח להיעזר מעט בפקידי יק"א שידעו מה קורה בשטח.

בחודש מרץ, במהלך הסיור של סיטקוב, המשרד הארץ ישראלי בווינה התלונן בפני מחלקת העלייה והעבודה כי אליהם לא נשלחו רישיונות עליה באמצעות סיטקוב. התשובה שהם קיבלו ממחלקת העלייה היא כי הרישיונות מיועדים "רק לארצות פולניה, רומניה, וצ'כוסלובקיה שקבלנו ידיעות בדבר היהודים העוסקים בחקלאות בארצות אלו." יש לציין כי בחירת העולים ע"י התאחדות האיכרים התאפיינה בבחירה של משפחות שלימות ולא של רווקים וצעירים.

בחודש דצמבר 1935 פרסמה התאחדות האיכרים את הדו"ח השנתי לשנת 1935 אשר הוגש לוועידה השנתית שלהם. בדו"ח זה מובא סיכום של סיטקוב אודות הנסיעה למזרח אירופה לבחירת העולים "של" התאחדות האיכרים. בסיכום זה מוסר סיטקוב על הקשיים שהערימו עליו הגופים השונים במהלך השליחות. תחילה דרשו אנשי השמאל בגליציה לחלק את הרישיונות בין המפלגות השונות, לאחר סירובו של סיטקוב שלחו אותם אנשים מכתבים לאנשי הכפרים "שלהם" הנחיות כיצד להתחזות (להתחפש לחקלאים) על מנת לזכות ברישיון עליה מידיו של סיטקוב, וכן הלאה. בתאריך 16/3/1935 התכנסה הועדה לעליה של המשרד הארצישראלי בלבוב בראשותם של ד"ר ר. שוורץ וד"ר ש. לנגנס והוציאה מכתב חריף למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים בו הם מוחים נגד המינוי של סיטקוב כמחליט יחיד לגבי חלוקת הרישיונות ותובעים כי הסוכנות תבדוק את התאמת העולים שסיטקוב בחר, הן מבחינת הכשרתם המקצועית והן מבחינה אידאולוגית, לתנאים שהותנו בין הסוכנות היהודית והתאחדות האיכרים.

ובארץ, עיתון "דבר" מביא כתבה בשם העיתון "היינט" מלבוב, המשמיץ את סיטקוב בטענה שכל שליחותו היא לממצא איכרים יהודים שניתן יהיה לנצל אותם וכי "מר סיטקוב חיפש בין החקלאים היהודים אנשים הדומים לערביי החורן". כל זאת בגלל שהוא סרב לתאם את בחירת העולים עם הסתדרות פועלי ציון ושאר האירגונים היהודיים באירופה.

בסופו של דבר הצליח סיטקוב לסיים את שליחותו בהצלחה תוך שהוא מחלק את 400  הרישיונות שהוקצו עבורו עפ"י החלוקה: פולין וגליציה – 250 רישיונות, רומניה – 110 רישיונות, צ'כוסלובקיה – 40 רישיונות.

העלייה לארץ

בתאריך 19/5/1935 עלתה הקבוצה הראשונה אשר מנתה 24 משפחות והגיעה לחוף יפו. קבוצה זו חולקה בין היישובים: כפר סבא (משפחה אחת), מגדיאל (משפחה אחת), חדרה (4 משפחות), בנימינה (3 משפחות), ראשון לציון (משפחה אחת), נתניה (8 משפחות), אבן יהודה (5 משפחות) ופתח-תקוה (משפחה אחת), סה"כ 81 נפשות.

בחודש מאי 1935 הוסעה קבוצת העולים השניה מכפריהם באזור מרמורוש אל נמל קונסטנצה, על המטלטלים והרהיטים שלהם, ומשם הפליגו במוצאי שבת בתאריך 25/5/1935  באנייה "דציה" לנמל חיפה. קבוצה זו מנתה 53 משפחות (סה"כ 174 נפשות). האנייה הגיעה לנמל חיפה ביום חמישי 30/5/1935 והמשפחות הועברו לבית עולים בעיר, שם הם שהו עד יום ראשון 2/6/1935. ביום ראשון הוסעו משפחות העולים לרחובות ושם התקבלו ע"י החקלאים שציפו לבואם.

בתאריך 3/6/1935 הפליגה האנייה "הרדיאל" מקונסטנצה לחיפה כאשר על סיפונה 32 משפחות עולים (סה"כ 142 נפשות), כולם חקלאים מבסרביה.

ביום חמישי 6/6/1935 , ערב חג השבועות, הגיעה קבוצה נוספת של 25 משפחות עולים ממרמורוש לעיר הנמל קונסטנצה שם הם בילו את חג השבועות והשבת הצמודה אליו. משפחות העולים עלו על האנייה "דציה" במוצאי שבת 8/6/1935 והפליגו לארץ. ביום ששי  14/6/1935 עגנה האנייה בנמל חיפה. את השבת בילו העולים בחיפה בבית הסוכנות היהודית, וביום ראשון 16/6/1935 קיבלו אותם איכרי רחובות ונשותיהם ב"בית המכבי" ליד שולחנות ערוכים.

קליטה ברחובות

הפרוטוקולים של הועד בהתאחדות האיכרים ברחובות מצביעים על ההכנות המפורטות שעשו חקלאי רחובות לקראת בואם של משפחות העולים, אם זה בקבלת הפנים שערכו להם ב"בית המכבי" ליד שולחנות ערוכים ואם זה במציאת דיור ראשוני בחדרים שכורים ברחבי המושבה או בבתי האריזה בפרדסים הקרובים, רכישת מזרונים לעולים ומעל הכל, סידורם בעבודה קבועה בפרדסי המושבה. יש לציין כי כמעט כל משפחות העולים שהתאכסנו בבתי האריזה עברו לחדרים שכורים ברחבי המושבה בתוך שבועות מועטים. יצוין עוד כי העולים יכלו להביא את הריהוט וחפצי הבית שהיו ברשותם בארץ מוצאם.

לקראת הגעתה של הקבוצה השנייה הגדולה לרחובות, התקיימה ישיבה של הועד בתאריך 4/6/1935 ועל הפרק היו שני נושאים: האחד, שכון העולים החדשים. השני, סידור העולים החדשים בעבודה.

בנושא הראשון הועלו הצעות שונות כגון רכישה והקמה של אוהלים ושירותים על גבי שטח של כ – 80 דונם שאותם יש לדרוש מהקרן הקיימת, או לעבור בשכונת התימנים (שעריים) ולרשום כל חדר פנוי ולהשכירו לעולים, או כאופציה אחרונה הועלתה האפשרות לשכנם בבתי אריזה נוספים שנמצאים בסביבה. לגבי הסידור בעבודה הבעיה היתה יותר מורכבת עקב ניצול מרבית המקומות הפנויים ע"י הקבוצה הראשונה של העולים שהגיעה. לאור זאת הוחלט להטיל על בעלי הפרדסים מעין מס, על כל 50 דונם פרדס שבבעלותם עליהם לקבל עולה אחד לעבודה.

מיד החלו בסידור ראשוני למגורים עבור משפחות העולים, כאשר רובם סודרו בחדרים שכורים בשכונת שעריים.

כמו כן, הועד החל לטפל בנושאי חינוך ורווחה. משהסתבר שחלק מהעולים מעוניינים לשלוח את ילדיה ללמוד בבית הספר ואינם מסתפקים בלימודים בתלמוד תורה, הקצה הועד סכום כסף להכנת הילדים (לימוד השפה וכו') לקראת שנת הלימודים הבאה. בסוף חודש יוני הוזמן נציג "קופת חולים עממית" לישיבת הועד על מנת לתאם פתיחת מרפאה במושבה ורישום משפחות העולים לביטוח רפואי. הועד לקח על עצמו לשכנע את המעסיקים שישתתפו בתשלום ה"מס המקביל" לקופת חולים עבור משפחות העולים.

בד בבד עם קליטת משפחות העולים מ"עליית סיטקוב", יצאה הסתדרות העובדים במאבק נגד הפרדסנים אשר העסיקו את העולים באופן ישיר ולא באמצעות ההסתדרות. על רקע חיכוכים בפתח-תקווה בין העולים החדשים לבין הפרדסנים התפרסמו כתבות, בעיקר בעיתון "דבר", נגד התאחדות האיכרים תחת הכותרת "התאחדות האיכרים נגד הפועל העברי המאורגן".

הפרסומים בעיתונות על החיכוכים בין העולים החדשים והפרדסנים בפתח-תקווה אינם משקפים את שנעשה במושבה רחובות. מן הפרוטוקולים של ועד התאחדות האיכרים ברחובות משתקפת תמונה של דאגה לצרכי העולים החל במגורים דרך חינוך ורפואה וכלה במקומות עבודה, ומתוך עדויות של משפחות העולים בעליה זו שהגיעו והשתקעו ברחובות, עולה באופן כללי תחושה חיובית לגבי הקליטה והיחס להם זכו העולים בנסיבות התקופה.

סיכום

באותו דין וחשבון של מרכז התאחדות האיכרים בארץ ישראל לשנת 1935 , הוצג מצב העולים ב"עליית סיטקוב" בכל ארץ ישראל, נכון לתאריך  1 באוקטובר 1935, 5 חודשים לאחר הגיעם ארצה. על פי דו"ח זה המושבה רחובות קלטה את הקבוצה הגדולה ביותר של העולים, 92 משפחות עולים, וכל 92 המשפחות שהגיעו למושבה רחובות נשארו במושבה והמשיכו לעבוד בעבודה חקלאית.

ככלל, הדו"ח הנ"ל מצביע על כך כי  88% מאותם עולים, אשר פוזרו בין 12 מושבות, בתום חצי שנה לעלייתם ארצה המשיכו לעבוד בחקלאות.

אין ספק כי אותן 400 משפחות אשר עלו ב"עליית סיטקוב" לא היו זוכות לעלות לארץ במסגרת אחרת באותם ימים, ובכך ניצלו מכבשני אירופה.

============================================================

מעט רקע פרדסני לרשימתו של יואל: 1.      בדף המפרסם את ספרו נחום קרלינסקי פריחת ההדר : יזמוּת פרטית ביישוב, 1939-1890 ניתן לקרוא את הרקע למחלוקת האידאולגית שבין פרדסני המושבות לבין אנשי ההסתדרות לגווניהם השונים אז. עץ ההדר עמוס הפרי, מסמליה המובהקים של ההתיישבות הציונית,  נקשר בתודעתם של רבים עם פועלה של תנועת העבודה. אולם  הפרדסנות העברית מראשיתה ועד להקמת המדינה הונהגה דווקא בידי  אנשי היזמה הפרטית, מתנגדיה של תנועת העבודה. הספר 'פריחת  ההדר' מגולל בפעם הראשונה את סיפורה הבלתי ידוע של הפרדסנות  העברית, שהייתה ענף כלכלי מרכזי בתקופה שמדובר בה. בספר מוצגת  תפיסתם האידאולוגית של הפרדסנים הפרטיים, שהציבו אלטרנטיבה לתפיסה הלאומית - הסוציאליסטית של תנועת העבודה, ומנותחת  פעילותם הכלכלית והיזמית. כמו כן משורטט דיוקן חברתי של  הפרדסנים ומותווית התפרוסת הגאוגרפית של מפעלם.   2.      הגעת העולים שהיו רגילים בעבודה חקלאית למושבות שפרנסתם היית תלויה בענף ההדרים סייעה לפרדסנים הם להתמודד עם המחסור החומר בכח אדם עקב החרם שהערבים הכריזו בפרוץ המרד הערבי  והמאורעות השנים 1936-39 .